"הקול שלי", אלבום הבכורה של שרון זליקובסקי, הוא אחד הדברים הכי מרתקים שיצאו לאחרונה במוזיקה הישראלית. מדוע? בעיקר כי מדובר במישהי שלא היינו מצפים ממנה להוציא אלבום שלם שבו היא הסולנית - ודאי לא אלבום ורסטילי (הכולל, בין השאר, שירים קצביים, לצד שירים על גבול הבוסה נובה והשאנסון) שאת כולו כתבה והלחינה בעצמה - ודאי לא אלבום שגם מצליח לפרוט כל כך חזק ועמוק על נימי הרגש.
להפקה המוזיקלית ולעיבודים אחראי נתן כהן, איש להקת הנשמות הטהורות, שאליו הגיעה דרך שמוליק זיסר, חבר משותף (שגם עזר במימונם של שלושה שירים בהפקה). "זה היה תהליך מדהים, ממש בית ספר למוזיקה", מספרת זליקובסקי על עבודתה עם כהן. "רצינו לדייק את השירים ולהתאים להם את העיבודים שיהיו הכי נכונים לי. בעניין הזה נתן קיבל ממני חופש פעולה. אין ספק שזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי למען עצמי בחיים".
כששומעים אותך שרה, הדבר הראשון ששמים אליו לב הוא הקול שלך. האם זו הסיבה לכך שקראת לאלבום "הקול שלי"?
"אני לא מסתירה שיש לי קול שונה וחריג בגזרה הנשית. עוד כשלמדתי משחק, לא יועדתי להשתתף במחזות זמר, כי יש לי, כביכול, קול צרוד. בתחילת העבודה עם נתן הוא הסביר לי שאני בכלל לא צרודה. לפחות לא כשאני שרה. אלא שהקול שלי נמוך ואפילו נוטה לטנור. האמת היא שבזמן ההקלטות המנעד שלי אפילו הפתיע אותי. מצד שני, הכוונה ב'הקול שלי' היא במובן של 'האמירה שלי' וגם במובן של נאמנות לעצמי".
לצד הקול המוכר שלך, נראה שהתדמית שתלך איתך תמיד כשחקנית היא של דמות קשוחה ומחוספסת בעקבות הסדרה "טירונות". איך קרה שהדמות שגילמת ב"טירונות" נצרבה חזק כל כך בתודעה הכללית?
"אני יכולה לומר שהקול שלי עשה לי את הקריירה. הוא רק שלי, ובזכותו הרבה פעמים אנשים מזהים אותי מרחוק. הוא גם זה שעזר לי להתקבל לתפקיד ב'טירונות', כמעט מיד אחרי שסיימתי את בית צבי ואחרי הסדרה 'תמונות יפואיות'. אנשים עד היום זוכרים אותה, כי זו לא רק סדרה שהייתה שונה לגמרי ממה ששודר עד אז בטלוויזיה, אלא גם כזו ששודרה בפריים־טיים, בתקופה שבה היו שני ערוצים פתוחים ורייטינג שלא יחזור על עצמו.
אחרי הפרק הראשון לא יכולתי לצאת מהבית בלי שמישהו יעצור אותי. במקביל, התפקיד ההוא גם קיבע אותי בתדמית מסוימת, ולכן מאז קיבלתי בעיקר תפקידים של קצינות, עורכות דין, פסיכולוגיות וכל מה שקשור לנשים חזקות. אני מניחה שכנראה אין אמהות מתוקות עם קול נמוך (צוחקת)".
איך התמודדת עם הדימוי הזה?
"פעם ראיתי בו מכשול. היום אני רואה רק את הזכות והייחוד. החברה נוטה לקטלג כל דבר, אז אני לא באמת לוקחת את זה אישית. אבל באמת אף אחד לא ידע שיש בי צד רך יותר או שאני שרה. למעשה, עד היום גם לא עשיתי דבר כדי לשנות את התדמית הזאת. אולי כי היה לי נוח איתה. אני מקווה שמעכשיו זה יהיה קצת שונה, וייתנו לי צ'אנס לתפקידים מסוג אחר".
המקומות הכואבים
מאז 1996 ועד היום, זליקובסקי (46) לא מפסיקה להופיע על המסך ועל הבמה. אבל, כאמור, היא תיזכר לעד מתפקידה הבלתי נשכח כנויה, קצינת אימון גופני מהסדרה "טירונות" של האחים ברבש. באופן קצת אירוני, לפני שהחליטה זליקובסקי לצאת למסע בעקבות שיריה, בעשור האחרון היא עוזרת לאנשים אחרים למצוא את הקול שלהם. זאת מתוקף היותה מאמנת אישית ותלמידה מסורה של שיטת ימימה. בקרוב היא תתחיל להגיש שתי תוכניות ברדיו "מהות החיים", וגם תשתתף ב"בחקירה" (שם זמני), סדרת מתח חדשה של הבמאי חיים בוזגלו.
לחלום הישן שקינן בה על הקלטת אלבום בכורה הגיעה דווקא אחרי סדנה בת יומיים שבה השתתפה ונשאלה מהו הדבר שהיא הכי מתחרטת שלא עשתה בחייה. משם הדרך הייתה קצרה לעניין המוזיקלי. "בחרתי לקחת אחריות על חיי ועל חלומותיי", היא אומרת. "אני מאמינה שכשעושים תנועה למען מטרה מסוימת, היקום עוזר לך להגיע אליה. באתי עם סקיצות ועם חלום ענק, ורגע אחרי מצאתי את עצמי מקליטה 13 שירים, חלקם חדשים לגמרי".
איך מתרחש תהליך הכתיבה אצלך?
"בדרך כלל, אני כותבת ומלחינה בו־זמנית, מתוך סוג של הארה: רעיון שעולה לי בראש או זיכרון של רגע מחיי, שמעורר בי השראה לכתוב. אפשר להגיד שזה כמו תסריט שאני רואה בעיני רוחי. במוזיקה יש משהו עדין ונקי, אפילו טהור, אבל גם משהו שגורם לך להיות חשופה לגמרי. את השירים החדשים כתבתי מהמקומות הכואבים והשואלים, בלי להסתתר מאחורי דמויות".
מה הם אותם המקומות?
"עברתי הרבה מהמורות בחיי, כמו כולם, אבל חשוב לי יותר להתמקד בכאן ועכשיו. אני בתקופה מאושרת: מגדלת את בתי המדהימה תומי, שבימים אלו חוגגת בת מצווה, נמצאת בזוגיות נפלאה וכמובן הוצאתי אלבום ראשון, שעד היום היה בגדר פנטזיה. מה עוד אפשר לבקש? נותר רק להגיד תודה".
יש כבר מחשבות על הופעות?
"אפתיע ואומר שאני הולכת להופיע בקרוב, והרבה. אם היית שואל אותי פעם על מופע משלי, הייתי משקשקת מפחד רק מעצם המחשבה. עכשיו החלטתי להעז ולשים את הפחדים בצד. אני רואה בעצמי שחקנית ששרה. אני מאושרת מהגילוי החדש, שמשלב עבורי את שני הדברים שאני הכי אוהבת: הבמה והמוזיקה".
את מסוגלת לתמצת את הסיפור של האלבום?
"הדיסק הזה הוא אוסף של רגעים, סוג של חיפוש עצמי. יש בו סיפור שמתחיל מכעס, עובר דרך מחאה ואופטימיות עד להשלמה, לקבלה ולתקווה. יש בשירים שלי הרבה שאלות ודיאלוגים פנימיים. חשוב לי להעביר מסרים חיוביים בשירים שלי, אולי מתוך הצורך שיש לי לנתינה. אם מישהו ייקח לעצמו משהו אחד לחיים מהשירים שלי, אני את שלי עשיתי".