בחמש השנים האחרונות להקת ג'יין בורדו (דורון טלמון, מתי גלעד ואמיר זאבי) הפכה להיות אחת מנושאות הדגל של סצנת האינדי המקומית ולהגיש את הקאנטרי־פולק הישראלי בצורה מתוקה, לפעמים יותר מדי, וכובשת.
לאחר אלבום הבכורה המצליח הנושא את שם הלהקה, חברי הלהקה הלכו צעד אחד קדימה עם ההפקה המוזיקלית, והפיקו בכוחות עצמם את אלבומם השני – "מה שחשוב". מצד אחד, האלבום שומר על אותו קו מלודי ומתוק של ההרכב, ועל אותה נוסחה שעבדה באלבום הראשון; מצד שני, הוא מערבב יותר כלים ותזמורים עשירים, שגורמים לכך שהפשטות הקסומה שהפכה את הלהקה לקונצנזוס, הולכת קצת לאיבוד.
שירים כמו "רוצה לבכות", "מה שחשוב", "כמו בהתחלה", "סבא", או "הכאב הזה", נשמעים מלנכוליים, יפהפיים ומרגשים. יחד עם זאת, הם אינם מחדשים. בעיני, הלהקה צריכה להתרענן, לגלות קצת יותר תעוזה, לא ליפול לשבלוניות בטוחה ולא לחשוש מהתנסויות מוזיקליות במלודיה ובליריקה, כמו שעשתה הפעם עם העיבודים.
אחת ההברקות המצוינות באלבום היא התרגום, באדיבות הסולנית טלמון, ל"צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן, או בגרסתו העברית - "קולנוע לב". עוד הברקה יוצאת דופן: הביצוע התוסס והאנרגטי ל־You Got In, שיר קאנטרי ענוג, קצבי וקליט, המהווה את אחת הנקודות המאווררות והמרעננות באלבום.
אני חושש שהקיבעון היצירתי שלהם יימאס בשלב מסוים והלהקה תיאלץ לקפוץ ראש למים עמוקים יותר. השירים המצוינים באלבום השני בעיקר מציפים את השאלה: עד מתי הנוסחה תמשיך לעבוד?