מיקיאגי: "אם הייתי יוצא מהארון היו רוגמים אותי באבנים"

אחרי כרבע מאה של דממה מוזיקלית, מיקיאגי סוף–סוף אוזר אומץ ומוציא אלבום סולו ראשון. היצירה שלו היא תוצרת בית, מעשה ידיו, בלי סיוע ובלי טובות. הוא כתב והלחין וניגן ושר על אהבה, שאותה הוא עדיין מחפש, ובעיקר התמודד עם הפחד הגדול שלו: הכישלון. השד הזה מלווה אותו כל חייו, הרבה לפני עלייתו לבמה כסולן להקת נוער שוליים. בילדות הוא סבל מהתעללות של חבריו, התמודד מגיל צעיר עם בעיות בריאות, והתפרסם בתקופה שבה נטייתו המינית לא בדיוק סייעה למכור תקליטים. כעת הוא מסיר את השריון שעזר לו להתמודד עם העולם ומדבר בגילוי לב על סיפור חייו.

מיקי הירשמן פרץ לחיינו לפני 31 שנה כמיקיאגי, סולן נוער שוליים, שביצע את הלהיט “ציירי לך שפם". בתום חמש שנים של הצלחה מסחררת, הגיעה הנפילה והוא פינה את הבמה. רגע לפני שיפספס את הרכבת האחרונה, מיקיאגי, כבר בן 49, החליט לנסות שוב את מזלו, הפעם בלי פחד ועם הרבה תובנות.

“מדובר ברגע משמעותי בשבילי", הוא אומר. “אני לא מתקתק כל שנה אלבום. בפעם האחרונה שהוצאתי תקליט זה היה ב–1992. אלבום שירי ילדים, זה מה שעשיתי אחרי נוער שוליים, ואז נעלמתי. עזבתי את המוזיקה והתחפרתי בתוך עולם אוטופי ומוגן. לצערי, חוויתי טראומות בפרסום ובחשיפה, והיה לי מאוד קשה. החלטתי לעצור הכל. זה למעשה הטריגר לבריחה. עכשיו אני מרגיש מוכן לחזור. לא מעכל עדיין שאני מוציא אלבום סולו. יש בי צד שלא מתלהב מהר ונזהר מאמוציות מוגזמות, אבל זה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי. אחת התחנות החשובות".

מה גרם לך לחזור למוזיקה?
“אני איש רוח. קפצה אצלי התודעה שעכשיו זה הזמן הנכון, כי תמיד הייתי פחדן ועצלן וחסר מוטיבציה. תמיד חיכיתי שתבוא הצעה רצינית שתפעיל אותי, מחברת תקליטים או אמרגן, לא חשבתי לעשות את זה בעצמי. ופתאום הייתה לי תובנה ואמרתי: ‘למה לא, בעצם?'. הרי יש לי כל היכולות לעשות זאת לבד. אני כבר לא מפחד מהשומן שלי, לא מפחד מהבמה, לא מפחד מהזקנה, לא מזה שאני חלש, אבל סופר חזק. כל הדברים שפעם חשבתי שמחלישים אותי".

איך גייסת את הכסף לאלבום?
“עשיתי הכל לבד. לא גיוס תרומות, לא מימון המונים. העלות מאוד נמוכה. סוג של סטארט–אפ שדורש המון כישרון. אמרו לי לפתוח הדסטארט, בדומה לאומנים גדולים אחרים, אבל הרגשתי שזה לא נכון להתחייב למשהו. הפחד מכישלון משתק אותי. הפחד שלא אצליח לגייס אפילו סכום קטן, כי אני לא בקדמת הבמה ולא יודע מה קורה בחוץ ומה חושבים עלי. אולי שונאים אותי? אולי אני לוזר? אז לא פתחתי הדסטארט. החלטתי שזה לא מתאים לי, כי זה גם יפגע בחופש האומנותי שלי ולא אנסה לרצות את התורמים ואת טעמם. לא רוצה להיות תלוי באף אחד".

שיטת עשה זאת בעצמך.
“אני כתבתי, הלחנתי, הפקתי, ניגנתי והקלטתי הכל בבית. עשיתי הדמיה לאולפן, אלתרתי ספוגים אקוסטיים. את המאסטרים כמובן הקלטתי באולפן ולכן העלות הייתה כמעט אפסית. התוצאה מצלצלת ונשמעת כמו אלבום שהופק בעשרות אלפי שקלים. ההפקה העצמית נתנה לי את החופש להיות מאה אחוז אני. לא לרצות אחרים. יש משהו מאוד נעים בלהיות המנצח של התזמורת שלך".

מה צפוי לנו באלבום?
“זה אלבום פנטזיה ברמת הרעיון, משהו שתמיד פנטזתי לעשות. סול, מוזיקה שחורה, אר אנ' בי קלאסי של שנות ה–80 וה–90, וויטני יוסטון ואריתה פרנקלין. מוזיקה שחורה אמריקאית במיטבה. האלבום הוא וינטג' עם צלילים מהעבר. אני אדם מאוד חברתי. בסביבה שלי אמרו שיש געגוע למלודיות ישנות, קצת נוסטלגיה. המוזיקה היום היא מאוד לא מלודית. פחות הפקות ווקאליות, יותר הפקות סאונד. נהניתי מכל שנייה. יש באלבום חומרים שהמתינו שנים לצאת מהארון. שירים שכתבתי לפני 30 שנה וחיכו לרגע הנכון. ויש גם שיר שכתבתי לפני חודשיים. האלבום כולל 11 שירי אהבה, על כל הסוגים שבה: אהבה עצמית, אהבה זוגית, אהבה למוזיקה, רומנטיקה. כולם בלדות שקטות באנגלית".

למה דווקא באנגלית?
"בעברית המלודיה נשמעת אחרת. גדלתי בבית על אנגלית, באתי מבית דרום אפריקאי וכילד שמעתי רק מוזיקה באנגלית. אני גם הרבה יותר מתחבר לעצמי מבחינה קולית כשאני שר באנגלית. את זה רק זמרים יכולים להבין, כי העברית מגבילה אותך. הפתעתי אפילו את עצמי, מצאתי המון כוח ווקאלי. הגעתי לשיאי באלבום הזה".

“Sepreted at birth", זה שם האלבום.
“הופרדו בלידתם. השם הזה מצמרר אותי. יש משהו בי שהוא מזוכיסטי, כי חתכתי את האח התאום שלי, המוזיקה, והנחתי אותו בצד יותר מ־20 שנה. הייעוד שלי מאז ומתמיד היה לשיר, עשיתי זאת מגיל 15, והנתק מהמוזיקה היה טעות. התוכנית המקורית אחרי נוער שוליים הייתה רק לקחת פאוזה, לתת לדברים להירגע. חיכיתי גם שהחוזים שהייתי כבול אליהם יסתיימו, ואז לחזור למוזיקה. אבל איכשהו החיים סחבו אותי ל–25 שנה של קריירת איפור, ורק בשנים האחרונות היה לי האומץ לחזור לגעת במוזיקה, בייעוד שלי. בתחושה שלי, אני והמוזיקה הופרדנו בלידה ואני חוזר לאח התאום שאיבדתי ומוציא אלבום".

רק אהבה
כל האלבום של מיקיאגי מבוסס על אהבה. הוא עצמו עדיין ממתין לאחת כזו. “אני רווק", הוא אומר. “האהבה המשמעותית היחידה בחיי הייתה לפני 25 שנה, וזה עצוב. באופן אירוני, דווקא עכשיו, לפני האלבום החדש, אותה כמיהה לאהבה וזוגיות התעוררה בי. מישהו יצר איתי קשר בפייסבוק, בחור שצעיר ממני, וזה עדיין בהתחלה. זה מפתיע, כי אני בדרך כלל הולך עם מבוגרים יותר. אני מלא בפחדים וחששות אבל בהחלט יש טעם רומנטי. מי יודע, אולי יום אחד השירים שאני שר על רומנטיקה מוצלחת יהיו רלוונטיים גם לי".

מה דעתך על עמדת המדינה לאסור אימוץ מצד זוגות חד–מיניים?
“כל חיי נלחמתי על החופש שלי, על הפרטיות. זה נוגד את תפיסת העולם שלי שגורם חיצוני מחליט על חיים של אחרים. לי, אישית, נושא האימוץ לא רלוונטי, כי אני לא במערכת יחסים יציבה וארוכה. ילדים, על פי הגישה שלי, לא מביאים לעולם כדי להמשיך שושלת או בשביל שמישהו ידאג לי כשאהיה זקן. ילדים צריכים לבוא רק מתוך רצון להעניק אהבה. יש משפחות וזוגות מקסימים שרוצים לאמץ ילדים, מי אתם שתחליטו מי כן ומי לא? אימוץ ילד זה ברכה לאנושות, ברכה למישהו שהגורל התאכזר אליו. לא יכולה להיות סלקציה. לכולם יש זכות להקים משפחה בישראל. חברים שלי מאוד רצו ילד, והם קיבלו מכה חזקה. אנחנו ממש איראן. ואחרי שיגמרו איתנו, הגייז, יעברו אליכן, הנשים, כי גם אתן חלשות. אם נערב דת בתוך כל זה, בכלל נגיע למקומות חשוכים. זה בעיקר מתחבר לי עם המוות של אמיר פרישר גוטמן, שנלחם למען הקהילה כבר שנים".

הלחנת לאמיר את השיר "יום אחרון". בקליפ הוא נראה נכנס ללב ים ונעלם.
"אני הלחנתי, וקרן פלס כתבה את המילים. מדובר בעשר שנים אחורה, זה נכתב בשנת 2007. הקשר של אמיר למים היה קיים תמיד. הוא היה שחיין בעברו, וזה טרגי שאלו נסיבות מותו. במקור שם השיר היה 'אל תבכה בשבילי', ואז קרן שינתה אותו ל'יום אחרון'. עקבתי אחרי הסיפור שלו בשנה האחרונה. אמיר היה דגל שלנו, הוא נאבק בסטריאוטיפים. המוות שלו קירב לבבות, נגע בכל אחד מאיתנו, בסטרייטים ובגייז כאחד".

בדומה לאמיר, גם אתה השתתפת ב"האח הגדול", ניסית לעשות קאמבק.
"אני ממש לא מצטער על ההשתתפות בתוכנית. האם היה לזה את האימפקט שחשבתי שיהיה? לא. הייתי בן 46, הרעיון היה להסיר את האבק שהצטבר על הכתפיים. זו הייתה אמורה להיות עוד תחנה בדרך חזרה למוזיקה, וזה לא קרה. אבל קיבלתי שם אומץ שהיה כבוי בי ולא הכרתי. קפצתי למים הכי עמוקים שיש, וזה גרם לי להתעורר. אחרי כל כך הרבה שנים שנעלמתי, חזרתי לשלושה חודשים בפריים טיים. 'האח הגדול' נטעה בי אומץ לחזור למוזיקה, נשאר לי רק המחסום של זוגיות ואהבה.

"אחרי התוכנית לא היו הצעות. וממרום גילי לא אגיע לאירועים והשקות, כי זה לא מעניין אותי, זה לא אני. אחשוף את עצמי כאדם מעניין או כמוזיקאי מעניין. בריאליטי רציתי שיראו שאני בן אדם, שאני מגעיל ורגיש ונחמד ובלתי נסבל, שיש בי המון רבדים. לא אבצע פרובוקציה, אבל אלה הקריטריונים להצליח בתוכנית מהסוג הזה. אני מתאים יותר להיות שופט בריאליטי, לא משתתף".

איפה הגיוון?
פסק הזמן שמיקיאגי לקח לעצמו ממוזיקה היה ארוך. הרבה שירים זרמו מאז בגלגלצ, והיום הוא והאלבום שלו מתייצבים למציאות שונה לחלוטין. יש מלכה חדשה. "המוזיקה המזרחית משתלטת על הכל ואסור לגעת בה", הוא אומר. “אבל זה עולם צר שלא מאפשר לסגנונות נוספים להיות נוכחים בו. אם אתה לא עושה מוזיקה מזרחית, רוב הסיכויים שיהיה לך קשה להצליח, וזה יוצר תסכול אצל אומנים. המוזיקה המזרחית מוקפת בהרבה צמר גפן, בגלל פוליטיקלי קורקט. כולם אומרים לי ליצור להיט מזרחי, אבל איך אני יכול לעשות מוזיקה מזרחית, לא גדלתי בבית כנסת. זה מעולם לא משך אותי, לא מדבר אלי. מוזיקאי שומע אקורד, והמוח שלו מפרק את זה לכל התווים. על זה מתבססת המלודיה. הראש שלי לא מתוכנת לסולמות מזרחיים אלא לסולמות של בלוז. הביקורת על גלגלצ שלא משמיעה מזרחית היא פשוט לא הגיונית. האפליה היא בדיוק הפוכה: זו רק תחנה אחת לעומת 700 תחנות אחרות שכן משדרות מזרחית וכמעט רק מזרחית. יש אפליה אחת, והיא כלפי מוזיקה אשכנזית. לצערי, גם נותנים במה לתופעות מוזרות שבינן ובין מוזיקה אין שום קשר".

מי למשל?
“יצא לי לראות את הריאליטי המוזיקלי ‘להיות זמרת'. זה נורא שאין לאדם ביקורת עצמית. גם אני רציתי להיות אתלט ודוגמן. מאיפה חוסר המודעות? לא הקלטת את עצמך בטלפון ואז שמעת והבנת שאת לא באמת זמרת? שי מיקה שמנסה להיות זמרת נשמעת זוועה. הקשבתי לאביבה תבורי מתוך ציניות. אין לי מה לרדת עליה, כי היא לא באמת שרה, מצד שני, פאקינג אביבה תבורי הוציאה שיר. היא מאוד מצחיקה, אבל זמרת היא לא. זה מפריע לי. היא קוראת לעצמה זמרת, וזה אומר שאנחנו נמצאים באותה קטגוריה. יש לא מעט זמרים מצליחים שלא יודעים לשיר. מי שמצליח, כנראה זה מגיע לו. הצלחה מורכבת מהפקטור החשוב ביותר: מזל. כלומר, שאלוהים נגע בך".

אתה הזמר הגאה הראשון שנראה בתעשייה ולא יצא מהארון.
“פרצתי עם נוער שוליים לפני 25 שנה, אבל רק לפני 15 שנה יצאתי מהארון. זה קרה בראיון ולא היה מתוכנן. פשוט שאלו אם אני בזוגיות ואמרתי שאני גיי. לא יצאתי מהארון לפני כן בצורה רשמית, אבל צריך להיות מפגר בשביל לא להבין שאני גיי. זה כמו לא לדעת שבוי ג'ורג' הוא גיי. הרי הייתי מחופש לאישה ברוב הקליפים שלי. בשנות ה–80 לא דיברו על הנושא. אם הייתי אומר את זה בקול רם, יש סיכוי שהיו רוגמים אותי באבנים. זה היה פוגע לי במכירות ומחסל לי את הקריירה. למזלי, הייתה מהפכה מינית בעולם ובישראל, ושנות ה–90 הביאו צבע חדש, סובלני יותר. עברי לידר היה בין הראשונים שיצאו מהארון, וזה היה עשור אחרי התקופה שלנו".

עגבניות בחצר
מיקיאגי מתגורר היום במושב שדה ורבורג. הוא מגדל עגבניות וצמחים, נהנה מעצמאות מוחלטת, אבל העבר עדיין מלווה אותו. “הייתה לי ילדות קשה", הוא נזכר. “הייתי הילד ההומו של פתח תקווה. ילד חריג בחברה של שנות ה–70 וה–80. עדין, נאיבי, ילד רוח כזה. לא הבנתי למה אנשים רעים. ילדים היו מתעללים בי. הייתי שק האגרוף של בית הספר. יש לי זיכרונות קשים מאוד, חלקם גופניים וחלקם נפשיים. 15 פעמים ביום שמעתי רק דברים רעים: 'הומו', 'קוקסינל'. אני זוכר כאילו זה היה אתמול. עמדתי למשל באחת ההפסקות, וכל 700 תלמידי בית הספר עומדים סביבי וצועקים כמו בהפגנות ‘מייקל ההומו'. היו ניסיונות לפעול מולי באלימות. לא הייתי מגיב, רק סופג. דביל אני, הכנסתי פנימה את כל הרעל.

"בגיל 13 קיבלתי סוכרת בגלל כל הרעל שספגתי. הרעלתי את עצמי. אני סוחב את המחלה עד היום. הצגתי אישיות אגרסיבית וחזקה כלפי חוץ, אבל הגוף שלי תקף את עצמו והרג חלק ממנו. זאת הסיבה שאני לא מוכן להיות יותר שק אגרוף או לספוג רעל. אין לי זיכרון אחד טוב מתקופת בית הספר בפתח תקווה. למזלי, החיים שלי השתנו כשעברתי לוויצו צרפת בתל אביב".

הילדות הקשה עיצבה את אישיותך?
“הילדות גרמה לי להיות בולדוזר. תחושה של חובת הוכחה. ואת כל זה פתרה נוער שוליים. באחד מרגעי ההצלחה הגדולים שלי התפרסמה במקומון בפתח תקווה הכותרת: ‘מיקיאגי, הגאווה של העיר'. באותו הרגע חובת ההוכחה הסתיימה. זו הייתה גושפנקא עבורי. סגרתי את הפינה הזו ויכולתי להתחיל את תהליך הריפוי שלי.

“גדלתי בבית שלא עודד ביטוי רגשות. בני המשפחה שלי מעולם לא ראו אותי בוכה במהלך החוויה הקשה שעברתי. היום אני בוכה עשר פעמים ביום ולצד הבכי יש בי אושר גדול שאני סוף–סוף מסוגל לבכות. כילד היו לי כל הסיבות שבעולם לבכות, אבל לא העזתי להראות רגשות. ההשלכות האלו יצרו את מבנה האישיות שלי. הסוכרת היא הסייד אפקט של מה שעברתי. כל זה הפך אותי לאדם מורכב, מוזר, ורבלי, לפעמים מוחצן, לפעמים מופנם, אבל מוזיקאי מאוד עמוק, עם המון רבדים והמון עצב".