מוצאי יום העצמאות תשכ”א, 1961. היכל התרבות בתל אביב. פסטיבל הזמר השני. כמו משום מקום מגיח מוזיקאי אלמוני, ולתשואות הקהל גורף את הפרס הראשון. זו התמודדותו הראשונה והאחרונה בפסטיבל זמר. יותר לא שב לזירה הזו, אם כי בפסטיבלים הבאים גילה נוכחות מה כמעבד. לאן נעלם מאז?
הוא לא. כיום נחשב צבי אבני ללא עוררין כבכיר מלחיני ישראל בתחום המוזיקה הקונצרטנטית. יום הולדתו ה־90 מצוין בימים אלה בשורה של תוכניות בקול המוזיקה ובקונצרטים, כולל ביצוע יצירתו “מוזיקה תוכניתית” בשלישי הבא, במסגרת “חג המוזיקה הישראלית”.
90 שנותיו אינן ניכרות בו; הוא גבה קומה, פעלתן, מגיח לנסיעות לחו”ל. ביניהן אנחנו מפליגים לפסטיבל ההוא. “השיר ‘שאני עמך’ מאת אבני, מנהל הקונסרבטוריון העירוני בלוד, זכה אמש בחצות במקום הראשון בפסטיבל הזמר הישראלי”, כך דווח בגיליון "מעריב" מ־5 במאי 1961 על הזוכה בן ה־34.
“לא הגעתי לפסטיבל ביוזמתי”, אבני חושף כעת. “אשתי דאז, פנינה, הייתה משוררת ומורה לפיתוח קול, שבצעירותה פרסמה שירים ב’במעלה’, עיתון הנוער העובד. חותני, שהיה איש ספר, הבחין בידיעה על הפסטיבל ושאל מדוע לא אשלח לשם משהו. כשהשבתי לו שאין לי טקסט מתאים, שלף את ‘שאני עמך במחול’, שיר שפנינה כתבה 14 שנים קודם לכן לרגל פסטיבל המחולות בדליה. בתוך חצי שעה השיר היה מולחן, ובו ביום שלחתי אותו לפסטיבל".
"כשהשיר התקבל, נקבע שיבצעו אותו (בנפרד) אסתר עופרים, אז רייכשטט, וגדעון זינגר. כשניגנתי להם את השיר, הגיב גדעון - ‘שיר חמוד, אבל אין לו שום סיכוי’. הייתי שם על תקן מעבד והם לא ידעו שאני מלחין השיר. בהפסקה העיר לי המלחין יחזקאל בראון, שגם הוא לא ידע מי המלחין, שהשיר זכה ליחס מיוחד מהקהל”.
לשני המבצעים, עופרים וזינגר, היה מעין דרבי בפסטיבל ההוא, כשהם ביצעו בו גם את השיר “נעמה” מאת אברהם בר־עוז ושלמה בידרמן (בירן), שזכה בפרס השני. “את אסתר (עופרים) אני זוכר מאז כזמרת מאוד ספונטנית, ששרה באופן טבעי”, הוא מעיד. “לא היה שם כל כך קונטקט בינינו. את גדעון זינגר הכרתי כציניקן כזה, בחור עם הרבה חוש הומור”.
והפרס שבו התכבדת?
“אם אני לא טועה, הוא היה בסך אלף לירות. זה היה אז הרבה כסף. בעזרתו קניתי את הטייפרקורדר הראשון שלי”.
בראיון עמו בעבר, אמר אבני ש”חטא בהלחנת פזמונים”, והעיר בסלחנות: “בני אדם עוברים כל מיני פאזות בחיים”. היום אני מנסה לברר איתו איזה חטא זה היה בעיניו והאם הוא ראה בכך משהו נחות.
“לא, בכלל לא”, הוא משיב, “הכל תלוי בטיב המילוי. יש פזמונים נהדרים שהם נצחיים. לעומתם, יש הרבה פזמונים שעשויים בשביל הצלחה מיידית, וכשאתה שומע אותם, יש לך תחושה ששמעת אותם כבר 30 פעם, וברבים מהם ניכרת רדידות, הגם שהם מוצגים ברדיו כשירים מהממים, לא פחות. אין כאן הרבה מלחיני פזמונים כמו מתי כספי ויוני רכטר, שהם יוצרים אמיתיים".
"מה שקורה פה מזכיר טרקטור שנוסע בשדה ולגלגלים שלו נדבקים עשבים שוטים וזבל של פרות. זאת, כשברוקנרול הכל פרימיטיבי ואין שם לא קונטרפונקט ולא תחכום כלשהו. אם תשאל אותי איך אני רואה כיום אותה פאזה של כתיבת פזמונים, אצטט לך את המלחין ארתור הוניגר. כשנשאל כיצד ראה יצירה מוקדמת שלו דוגמת האורטוריה ‘דוד’, השיב: ‘הסתכלתי עליה כמו על תצלום נעורים שלי, וראיתי שהתסרוקת אולי קצת פרועה והבחנתי באיזה ניצוץ בעיניים, שנעלם עם הזמן, אבל בכל זאת זה הייתי אני”.
שוליה בבית מלאכה
אבני, שבמקור נקרא הרמן־צבי שטיינקה, מהווה הוכחה לכך שאפשר להגיע להישגים מרחיקי לכת גם כשנקודת הזינוק אינה מבטיחה. בן 8 היה כשעלה עם הוריו מסאארבריקן שבגרמניה - עיר שבה חולקים לו בשנים האחרונות כבוד רב - לחיפה. שלוש שנים לאחר עלייתם ארצה, בעיצומם של המאורעות, נחטף אביו, שהתפרנס מנהיגה במשאית, על ידי פורעים ערבים מתוך שיירה שהובילה תוצרת חקלאית לדמשק. הוא נרצח ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה.
באין מפרנס, יצאה אמו לעבוד כפועלת ניקיון ולאחר מכן כפועלת בבית החרושת “אתא”. בגיל 14 נאלץ אבני הנער לקטוע את לימודיו כדי לעבוד כשוליה בבית מלאכה לתיקון מוני מים. את השכלתו הוא השלים בקריאה ומהפעולות בנוער העובד.
כל אותו זמן יצאה נפשו אל עולם הצלילים. “את רעבוני למוזיקה השבעתי בלימוד עצמי של נגינה בחלילית ובהרמוניקה שקיבלתי מאמי כמתנת בר מצווה”, הוא מספר, “אליהן הצטרפה מנדולינה שאותה קניתי כשהתחלתי לעבוד. בעזרת כלים אלה הלחנתי את היצירות הראשונות שלי. מאחר שלא ידעתי עדיין תווים, רשמתי את המנגינות בסימנים שהמצאתי. בגיל 16 התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר מבלי שיהיה לי כלי לאימונים. רק כשהגעתי לגיל 18 רכשתי פסנתר מכספי הפיצויים שקיבלתי על חטיפת אבי”.
צימאונו של אבני למוזיקה היה בלתי נדלה. “במקביל לשירות הצבאי בחיל הים, הייתי בחיפה תלמידו של המלחין והפסנתרן פרנק פלג”, משחזר אבני. “פלג היה איש תרבות, שכאשר היה מעביר שיעור בתולדות המוזיקה ביוון, היה מדקלם לנו ביוונית את הומרוס. אחריו למדתי אצל פאול בן חיים, שממנו אני זוכר את ההומור היקי שלו, ואצל מרדכי סתר, שהשפיע עלי במיוחד".
כשבידיו הפרס הטרי מהפסטיבל, יצא עם רעייתו להשתלם בארצות הברית. עולמו המוזיקלי של אבני - שביצירותיו הראשונות פנה לעבר המזרח, תוך התבססות על מוטיבים מהמקורות ועל הפולקלור הכפרי האידילי דאז - התהפך הרחק מאמא מולדת. באמריקה התוודע למוזיקה האלקטרונית החדשנית, שאותה הנחיל בהמשך לרבים כאן, במעבדה שהקים וניהל באקדמיה למוזיקה בירושלים.
“בנטייה שלי לכך הייתה היסחפות אחר רוח התקופה”, מציין אבני, תלמידם של מלחינים מודרניים כמו בולז, שטוקהאוזן, קייג’ ולוקאס פוס. “במחיצתם התנסיתי במאבק פנימי קשה. הרגשתי כאילו נזרקתי לתוך בריכה, שבה לא הייתה לי ברירה אלא להירטב איכשהו”.
במיוחד העריץ את מורו, המלחין אהרן קופלנד, שלדבריו גילה זיקה לישראל, “אם כי לא נתן ביטוי לצד היהודי שבו”. “כשם שקופלנד, עם כל חדשנותו, שאב מחומרים עממיים כשהלחין את יצירתו ‘אביב בהרי האפלצ’ים’, אני עם כל הנהייה שלי אחרי האלקטרוניקה והרצון להיות בן המאה ה־20, לא חשבתי לוותר על היסודות הישראליים והיהודיים ביצירה שלי”, אומר אבני.
“עם הזמן, לאחר שהצלחתי להתאזן מחדש, הוכחתי שאפשר לשלב. זאת הוכחתי ביצירה כמו ‘על נהרות בבל’, שבה לקחתי מוטיבים של יהודי חאלב ובניתי סביבם שורה של 12 טונים. כך הראיתי שאפשר לשמור על השורשים גם כשיוצרים מוזיקה בת זמננו. כלומר, זה לא או זה או זה, אלא זה וגם זה. דהיינו, עם כל המודרניזם היה לי חשוב לבטא את הפן היהודי ביצירה שלי.כשאני נשאל מה ההבדל בין מלחין ישראלי לבין מלחינים בשאר הארצות, אני משיב שרוב המלחינים הישראלים מרגישים יותר מחויבות סוציאלית, פוליטית ואמנותית לחברה שבה הם חיים ויוצרים".
"נראה לי שאצלנו יודעים לכבד במוזיקה את המקורות, וההישענות עליהם היא משמעותית לקומפוזיטורים כאן. כמעט לא תמצא מלחין ישראלי שאין לו יצירה הקשורה לתנ”ך, כמובן גם לשואה, אם כי נראה לי לעתים שדברים מולחנים עליה בקלות רבה מדי”.
לא כמו שטראוס
אבני הוא מלחין עטור פרסים, כולל פרס ישראל, שהוענק לו ב־2001 כגולת הכותרת. בכך לא היה כדי לכפות עליו מכובדות יתר, כפי שהוכיח בעשור הקודם כאשר הפתיע כשהלחין מוזיקה קסומה ל”תעלומת המפלצת המשולשת”, קלטת וידיאו של יצירה המקרבת את הטף לכלי הנגינה, כמו “פטר והזאב” של פרוקופייב בשעתה.
מחברת התמליל של יצירה זו הייתה רעייתו השנייה, חנה ידור־אבני, כתבת “מעריב” בעבר, שנפטרה מסרטן כמו רעייתו הראשונה. הם הורים לשניים: שירן שוקדת בלונדון על דוקטורט בספרות אנגלית ואילון עוסק בגרפיקה ממוחשבת. כלומר, שניהם נוגעים באמנות, אבל לא הלכו אחר אביהם.
אף שהגורל היכה בו פעמיים, המוזיקה לא נתנה לאבני לשקוע בצער. הוא מלחין כל הזמן. “אני לא יכול להיות כמו ריכרד שטראוס, שהיה קם בשמונה בבוקר, שותה קפה ומתיישב כמו פקיד להלחין את המוזיקה שלו”, מעיר אבני. “אצלי זה בא בהשראה ויכול לתפוס אותי בכל זמן ובכל מקום”.
אבני שופע חיוניות. אתה בטוח שאתה בן 90? - אני שואל אותו. “אף אחד לא מאמין לכך, כולל אני”, הוא משיב ושולף הפתעה. “לפני שלושה חודשים התחתנתי עם דבורה, אשתי השלישית, בת זוגי מאז פטירתה של חנה, חברתה הקרובה”.
מן הסתם היא צעירה ממך ביום־יומיים.
“דבורה, סוציולוגית בהשכלתה, צעירה ממני ב־20 שנה. לפער הגילים בינינו אין משמעות”.
מבין התפקידים הציבוריים שמילא, ממשיך אבני, כמנהגו זה שנים רבות, לעמוד בראש הנהלת “הנוער המוזיקלי”, שהיה ממייסדיו. באקדמיה למוזיקה הרצה פרופ' אבני עד לפני שנתיים, בעוד שבסמינר לוינסקי הרצה עד הסמסטר האחרון. כעת, הוא ממשיך ללמד קורס בקריה האקדמית אונו.
אבני הוא אחד המלחינים המבוצעים ביותר בישראל, דבר שאינו מפריע לו להיות ער למצוקת אחיו המלחינים. “יש בארץ מכת בכורות”, הוא מלין. “יצירות נידונות כאן לבכורה ולקבורה במכה אחת, כשלאחר ביצוע הבכורה שוב לא נוגעים ביצירה. תזמורת ישראלית תעדיף לנגן בפעם ה־100 את הראשונה של מאהלר מאשר להתמודד עם יצירה ישראלית שכבר בוצעה בארץ. זאת, כשיש כאן המון מלחינים ביחס למספר התזמורות. אנחנו עם יצירתי באופן יוצא מן הכלל”.
מה היית עושה לו היית מתמנה לשר התרבות?
“שני דברים: דבר ראשון הייתי מפסיק מיידית את הקיצוצים בתקציבי התרבות. הרי בתחום שלנו יש צמיחה שלילית והיא צומחת ללא הפסקה כלפי מטה. כמה אפשר לקצץ? והדבר השני, הייתי מחזיר את שיעורי האמנות והזמרה לבתי הספר, גם דואג שיהיה חינוך לשפה העברית, שכן העברית הקלוקלת השגורה בפי רבים היא סימפטום להתדרדרות של התרבות בארץ”.
למרות זאת, אבני אופטימי. “חג המוזיקה הישראלית, הוא אכן חג של ממש”, חשוב לו לומר. “אני רואה בו מעין חלון ראווה שבו אפשר להתרשם ממגוון המלחינים שיש בארץ מכל מיני סגנונות ומכל מיני גילים. יש חשיבות למקום המוקדש בו ליוצרים צעירים וליוצרים בתחום המוזיקה הערבית”.