לאחר שהותקפה מכל עבר, נמצא לשרת התרבות מירי רגב סנגור. ולא סתם סנגור, אלא גדול זמרי ישראל, יהורם גאון. "אני לא זוכר שרת תרבות שאומרת את דעותיה בלי לשמור אותן לעצמה", הוא אומר. "לעומת רבים משרי התרבות שלקחו בחשבון איך הם יישמעו, איך הם ייראו ואיזה אפקט יהיה לדבריהם, הגברת הזאת עושה דברים שהם רצו לעשות ולא העזו בגלל ה'מה יגידו', שלא קיים אצלה. אני מאחל לה מכל לבי שהיא תממש את כל ההבטחות שלה".
"אזכיר שהייתי חבר המועצה לתרבות", הוא מוסיף. "באתי לשם עם המון מחשבות איך לשנות את הקריטריונים לגבי תקציב התרבות. אז הסתבר לי ש–80% מהתקציב 'צבוע'. כלומר, יש מוסדות תרבות שלא נוגעים בהם ולא מנסים לסדוק את תקציבם. והנה באה הגברת הזאת ואמרה 'אין קדושה בתקציב'. היא הולכת לשנות אותו מההתחלה ועד הסוף, בבחינת 'אני אקבע מה קדוש ומה לא'. לאחר שנים שבהן היו מוסדות תרבות שלא היה להם שום סיכוי לקבל תמיכה, אם לפתע תפרח הודות לה עשייה תרבותית חדשה במקומות שאינם רק המרכז, כמובן בלי לפגוע במוסדות הקיימים, הלוואי שתצלח לה הדרך. לטעמי, היא עושה עבודה נפלאה".
יהורם גאון מפתיע. מחוץ לביתו ברחוב שקט ברמת השרון נתקלים במכונית שחורה עם לוחית רישוי קונסולרית זרה, וכשנכנסים למעונו של קונסול הכבוד של הונדורס בישראל מוצאים ארון קודש עם ספרי תורה שכמותו אין אצל שום זמר. הקונסול גאון, אבן–מסד בתרבות הישראלית, אוחז בימים אלה באלבום חדש, "תפילת האדם", שכולו משירי עובדיה חממה.
"לפני כעשור שמעתי שיר שנשמע לי כתפילת מלאכים שלא מהעולם הזה", משחזר גאון. "עם השיר המופלא הזה, 'אנא בכוח' שמו, סיימתי את תוכנית הרדיו שהגשתי מדי שישי. כשנפגשתי עם יוצר השיר, עובדיה חממה, הוא סיפר לי על אביו מאיר, שכנער עולה מעיראק נקלט בשדות ים, קיבוצה של חנה סנש. הוא ביקש ממני להקליט ליום הולדתו ה–80 של אביו את השיר 'תפילת האדם', שנכתב בהשראת שירה 'הליכה לקיסריה'. 'אם נוציא יחד אלבום, אני רוצה את השיר הזה בפנים', אמרתי לעובדיה".
"איש מיוחד במינו", כך מכתיר גאון את חממה. "הוא כותב מתוך להט, תום וזכות, מה שכמעט לא רואים כיום. כשהערתי לו שהשירים שלו אינם שירים של פלייליסט, הגיב שבפלייליסט למעלה יאהבו אותם מאוד. זה מה שמעניין אותו, וכל השאר - כשלג דאשתקד. זה מה שהניע אותו להשקיע באלבום הזה ולהוציא אותו".
פרקי אבות
יהורם גאון של "תפילת האדם" נוטל חלק בשיעורי קבלה שמעביר הרב יובל אשרוב בביתו של חברו הצעיר של גאון, עודד מנשה. "אנחנו מנסים לחדור אל הנפש מה שיותר פנימה, כדי להרקיע יותר אל האור האינסופי ולמרומים", הוא סח.
וכשלמשמע דבריו אלה אני מעלה תמיהה אם הם עלולים להביא אותו לידי חזרה בתשובה, שתיקח אותו מאיתנו, חסידי שירתו, עולה על פניו חיוכו המוכר כל כך באומרו: "אני לא חוזר לשום מקום, כי אני כל הזמן שם, אבל במינון הנכון לי, כמי שמחליט לעצמו את דרכי אמונתו ואת האופן שבו הוא מביע אותה. אין כל פסול בכך שאני מעמיק במסורת שאבותי ואבות–אבותי התעסקו בה מאות בשנים".
"אין לי עניין לעסוק בסתם דברים", הוא מבהיר. "אני עוסק רק במה שיש לי עניין בו, כשהכל מתקשר מבחינתי לירושלים, הגם שאני גר זמן רב ברמת השרון. ירושלים בשבילי זאת דת. כשם שאדם יכול להיות יהודי אפילו בטימבוקטו, כך גם ירושלים נמצאת עמוק בתוכי בכל אשר אפנה, גם אם אינני יושב בה. ממנה אני מגיע בין השאר גם לאלבום 'תפילת האדם', שבו יש שירים שאין להם ביטוי בתחנות הרדיו".
מדוע?
"כי העולם כיום הוא קצבי ולא מחפש משמעויות בשירים, אלא לקפוץ ולהקפיץ. אבל את האיש שנקרא חממה זה פשוט לא מעניין. הוא אמר: 'אני שם את זה בגנזך חיי כאחד הדברים הקדושים ביותר שעשיתי מימי'. כשאתה שומע מילים כאלה, אתה פשוט נפעם. התקליט הזה נעשה כדי להיות עוד נדבך בתרבות העברית. אני מאמין שיש לו קהל עצום, רק צריך לדעת איך להגיע אליו".
"כמו תקליט הרומנסות בלדינו, שאחרי כ–70 אריכי נגן שהוצאתי ממשיך להימכר עד היום, 'תפילת האדם' של חממה זה לא עוד תקליט", מוסיף גאון. "בוודאי לא עוד אוסף של שירים של 'אני אוהב אותך', או 'את אוהבת אותי', אלא תקליט שתכניו מדברים לנשמתם של בני אדם".
מיהו ליאור שושן, שחבר אל חממה בהפקה המוזיקלית של האלבום?
"ליאור שושן הוא הבן של ביקו, דמות טבריינית, איש שכולם אהבו לאהוב, מלא בהומור ובשמחת חיים. כשהגעתי להופעה בטבריה בימי 'קזבלן', כשהיו מהומות מסביבי, הוא גידר לכבודי שטח בחוף הכנרת, שם שני כיסאות נוח - לי ולאמרגן שלי דאז, מרקו תורג'מן - והביא לנו ענבים. מאז נקשרה נפשי בנפשו ונהיינו חברים. לידינו נח בעריסה העולל שלו, ליאור. 'אינשאללה, יבוא יום ובו הילד הזה יופיע איתך', נהג ביקו לומר. לימים התגשם חלומו ואנחנו משתפים פעולה זה 20 שנה. היום כשהוא נותן לי הוראות, אני אומר: 'ריבונו של עולם, זה הילד מהעריסה'. אכן, לפעמים חלומות מתגשמים".
אתה מצפה שישמיעו גם בגלגלצ את שירי "תפילת האדם"?
"לא, גלגלצ לא בפלייליסט של האלבום הזה. אני מבין שיש אלפי שירים שאי אפשר להשמיע את כולם ומישהו אמור לבחור מה ישמיעו. העניין הוא שלבחירת השירים יש להביא מבחר של אנשים בעלי טעמים שונים זה מזה".
יש מקום להתערבות ממלכתית בנדון?
"לא, אסור! הן אם יחליטו בחוק שצריך לעשות ברית מילה, אז לא תהיה ברית".
המלחמה האחרונה
אם הזכרנו את הממלכתיות, אפשר לנחש שאינך מתרגש יתר על המידה מהרחש–בחש סביב ראש הממשלה.
"כאזרח במדינה הזאת, החפצה חיים, אומר שאם יש היום מנהיג שיכול לממש את חלומו של השמאל בלי לטלטל ממקומו את רוב הימין, זה רק איש אחד: בנימין נתניהו. לאף אחד במנהיגות הישראלית כיום אין את העוצמה הדרושה לכך והיוקרה העולמית שיש לו, כשאיתה הוא מתקרב לדרגה של שמעון פרס מבחינת מעמדו הבינלאומי".
ובאשר לפרסומים נגדו?
"העיתונות ממלאת את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. אבל לפעמים כשנכנסות מגמות פוליטיות לתמונה ועיתון הופך להיות שופר של מגמה פוליטית כזאת או אחרת, אי אפשר להבחין מתי זאת ביקורת ומתי זאת פעילות פוליטית".
מה שלא כל כך ידוע זה שאתה ממשתתפי חוג התנ"ך, המתכנס אצל נתניהו.
"אכן, אני משתתף. אני מאושר לשבת כתלמיד בפני המרצים, גדולי הידענים בתנ"ך, ולהאזין לדברי החוכמה שלהם".
"אישה חמה ולבבית מאין כמוה", אתה כותב בספרך "עוד אני פוסע" (הוצאת ידיעות ספרים) על שרה נתניהו ומספר כיצד היא הביאה לך להלחנה שיר של זלדה לזכר רס"ן בניה שראל עליו השלום.
"כתבתי על שרה מאיך שאני מכיר אותה. ובאשר לשיר האמור, ברגשות של קדושה מסרתי אותו להלחנה של נורית הירש. לאחר מכן העברנו את השיר המוקלט למשפחתו של בניה שראל, בקריית ארבע".
התקשורת עושה עוול למתנחלים מעבר לקו הירוק?
"ממשלות ישראל לדורותיהן הן שעושות עוול למתנחלים בכך שהן לא מחליטות על המעמד שלהם. לא יכול להיות שיהיה אירוע ממלכתי מעבר לקו הירוק ובית המשפט העליון יגיד שזה נושא שנוי במחלוקת. אם הייתי באותו אירוע שהתקיים באחרונה בגוש עציון, הייתי מאוד נפגע. מה שקורה הוא שהממשלות מתייחסות אל הנושא הזה כאל תפוח אדמה לוהט שהן פוחדות לגעת בו. כל האשמה בהן ולא בתקשורת".
כלומר, אם צריך להחליט, זה יכול לכלול גם סיפוח?
"שרק יחליטו, הגם שזאת החלטה קשה, החלטה נוראה. אבל אם מחליטים, אז כל המקומות שבהם יושבים יהודים ביהודה ושומרון, ייקראו ארץ ישראל. אז יפסיקו לקרוא לאנשים ששם שנויים במחלוקת, מה שיאפשר לנשיאת בית העליון לבוא אליהם בטקס הבא. זה עלבון לאינטליגנציה כשחושבים על מה שנעשה לאנשים הנפלאים האלה. חלק נכבד מהם נמצאים בסיירות, וברגע שיש קרב, הם הראשונים שרצים קדימה בחירוף נפש. האם רועי קליין כזה שנוי במחלוקת?".
אומר דברים אלה אמר בזמנו שפינוי גוש קטיף היה צעד נורא ועומד על כך כיום. "פינינו אזור בדרום כדי שאויבינו יקימו בו מנהרות", הוא מתריס. "לו זה היה בעצה אחת עם אבו מאזן, אפשר היה לדעת מי נכנס לגוש. במקום זה קיבלנו את חמאס שהוא לא פחות מבהיל מאשר חיזבאללה בצפון".
הבטחת בשיר של חיים חפר ודובי זלצר את "המלחמה האחרונה".
"השיר הוא בחזקת תפילה, בחזקת כמיהה. במציאות אי אפשר להבטיח בארץ הזאת שום דבר, ובוודאי אי אפשר להבטיח שלא יהיו פה עוד מלחמות".
זה מייאש, לא?
"כן, זה מייאש, אבל עם הייאוש הזה בנינו מדינה לתפארת".
כירושלמי בנשמה, שגם מחזיק בית באבו תור, אתה חרד לעתידה של ירושלים?
"לא. אני בכלל לא חרד לעתידה של ירושלים. לדעתי, אסור לחלק אותה. אף פעם! במנזר נוטרדם, ליד העירייה, יש מקום מוגבה, שממנו ניתן להשקיף לעבר שני חלקי העיר תוך שאיפה שלא יהיה הבדל ביניהם. אם סופחו לירושלים כפרים, הנמצאים סביבה והתושבים שלהם לא משלמים ארנונה, אי אפשר להגיד להם 'יאללה, תלכו!'. בהיותנו הריבון, עלינו לדאוג שהשכונות במזרח העיר ייראו כמו בית הכרם".
חשבת להתמודד על ראשות העיר?
"מה שרציתי זה להיות חבר מועצת העיר. עשר שנים כיהנתי בה, ושם למדתי בדרך הקשה שפוליטיקה היא הדבר האחרון שעלי לעסוק בו. זאת, גם אם היו לי שם הישגים כמו צעדים למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בסופו של דבר הגעתי למסקנה, כי אני לא יכול להיות פוליטיקאי, כי אני פשוט לא".
בתוכנית הרדיו שהגשת בקול ישראל עד המעבר לתאגיד אפשר היה להבחין בתמורות בהשקפת העולם שלך לאחר שנים שבהן צידדת בעבודה.
"אני לא יודע אם זה היה מקסם שווא, אבל הייתה תחושה שמשהו יכול לקרות. מאז יותר ויותר הוכח לנו על הדרך הרצחנית של הסכינאות, שאנחנו הולכים ומתרחקים מהחלום הזה. אני כבר אחרי 70, וכל ימי אני חווה מלחמה אחת ארוכה עם הפסקות באמצע. בסוף אתה מגיע למסקנה שהדרך אל היעד הנכסף של הדו־קיום תהיה הרבה יותר ארוכה ממה ששיערנו קודם".
השיר היפה של חיי
השנה, לאחר שני עשורים שבהם הגיש את "גאון ברדיו" ברשת ב', התוכנית ירדה מהאוויר. "לא עברתי אל התאגיד, כי העבודה על התוכנית הייתה קשה מנשוא, הגם שהמון חברים סייעו לי. 21 שנה הספיקו לי. כיום אני מרגיש חופשי".
ומחוץ לרדיו?
"אני מחכה להצעות מהתיאטרון, כולל מחזה מקורי, כולל מחזמר חדש. צילמנו עוד 40 פרקים ל'סברי מרנן' וכך סילבן ממשיך איתי. זאת סדרה קומית שאנחנו, המעורבים בה, כל הזמן צוחקים ונהנים מעשייתה. אם ימשיכו עם 'בית ספר למוזיקה', תוכנית יפה לדעתי, אשמח להמשיך".
אם אתה מצפה למחזמר חדש, לאן נעלם המחזמר על שבתאי צבי, שדיברת עליו בעבר?
"אפרים, פרויקה סידון, כתב דבר נפלא שעוד לא הגיע לשלב המוזיקה, אך כבר נמצא בתיאטראות השונים. ככל שמדובר במשהו היסטורי, הוא אקטואלי מאין כמוהו, בהיותו מדבר על מנהיגות, גם על מאבק בין דת למדינה".
מה מריץ אותך בגיל 78 מאתגר לאתגר?
"תרשה לי לצטט כאן את גילה אלמגור. כשעבדנו ב–2011 על הצגת 'ביקור הגברת הזקנה' היא אמרה שלא תוכל להגיע לחזרה בבוקר בגלל שעליה להצטלם לסרט סטודנטים. כששאלתי אותה לשם מה, השיבה, 'כדי להיות!'".
מה עבר בך כששמעת כי עמוס תמם נבחר לשחק את קזבלן?
"מה היה צריך לעבור בי?".
קזבלן זה שלך, לא?
"מה פתאום, זה לא שלי. הרבה לפנַי זה של יגאל מוסינזון ושל כל המחברים האחרים. קזבלן זה תפקיד שמשחקים בגיל מסוים. מן השמועה אני יודע שעמוס תמם היה נפלא ונהדר".
מדוע רק "מן השמועה"?
"כי זה התנגש לי עם הצגות 'ביקור הגברת הזקנה'".
סיפרת לי לפני הרבה שנים איך היית נכנס לבית קולנוע בחושך.
"היום אין לי בעיה להיכנס באור, אבל בעידן הסלפי אני מעדיף גם כיום להיכנס לשם בחושך. כי הסלפי הזה הוא צרה צרורה, בפרט שאני נענה לכולם".
אתה עדיין לא מסוגל לראות את עצמך על המסך?
"כך נולדתי וכך, קרוב לוודאי, אשאר. אומנם אני יודע שזה הכי נכון לשחקן לראות את עצמו בתפקיד על המסך כדי ללמוד מכך, אבל התסכול ממחשבה שניתן היה לעשות את הדבר אחרת גורם לי לרצות לוותר על הצפייה, מה גם שאני המבקר הכי מחמיא של עצמי, אפילו יותר מכל המבקרים הרעים. זה הפרפקציוניזם שלא נותן לי מנוח. בגללו אני לא יכול לומר על דבר שאני עושה 'וואו, כמה זה נהדר!'".
איך הרגשת כשהדלקת את משואת יום העצמאות?
"אחת ההתרגשויות הגדולות ביותר שהיו לי בחיי, אחרי פרס ישראל. מדובר במעמד כל כך מרשים וכל כך מרגש, שהיה השיר הכי יפה של החיים שלי".
הבחורה מהפייסבוק
אחד הסקופים בספרך מגלה ש"העזת" לדחות שירים מאת שלום חנוך.
(מחייך) "אז עוד לא היה שלום חנוך. כשהיינו בשלישיית גשר הירקון, הביא בני אמדורסקי שירים של שלום אחד מקיבוץ משמרות. שמעתי אותם ולא התלהבתי. לימים הוא נודע כשלום חנוך, ואז כבר הצטערתי על ההחמצה. אם אמנה לך את כל ההחמצות שלי, לא יספיק לך המקום".
לדוגמה?
"'ליל חניה'. אין לי מושג מדוע לא עניתי לפנייה של יאיר רוזנבלום. החמצתי גם את 'זוהי יפו', 'אהבתיה' ועוד לא מעט שירים שלימים עשו חיל. עם זאת, בהיותי משופע בכל כך הרבה שירים, עיני לא צרה באיש".
מה היה לך כל השנים נגד סגנון הרוק'נרול?
"לא היה לי כלום. פשוט אף פעם לא התחברתי לסגנון הזה. תמיד הייתי מוקף בגוורדיה של יוצרים נפילים, שהם תשתית המוזיקה בארץ ישראל ואותם אני אוהב עד היום אהבת נפש. לכן לא הייתה לי סיבה לחפש מוזיקה אחרת".
אתה כותב בספר על המלחמה הבלתי פוסקת שלך על אהבת הקהל. היה רגע שבו חשבת שאינך המנצח במלחמה הזאת?
"ממש לא. אם אחוש בצל–צלו של רגע כזה, אהיה הראשון להבחין במה שאני כל כך ירא מפניו. זאת תפילתי היחידה, לא שיהיה לי קול יפה או משהו כזה".
בעצם, כאן השאלה מיותרת. אין זמר בארץ, האהוב על כל שדרות הציבור כמו יהורם גאון. כשאנחנו יוצאים מביתו, ניגש אליו שכן חדש בעל חזות של חוזר בתשובה. הקשר ביניהם ניצת ברגע. גאון מזמין את האיש למעמד הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בישיבת המקובלים בירושלים, שבו סבו נהג להתפלל. "אולי תבוא לאיזו ארוחה?", מגיב השכן כמנהג חברים מימים ימימה.
"יש פה אנשים שונאי ישראל, שכאשר הם רואים אחד כזה, הם מקבלים פלצות", מעיר גאון כשאנחנו ממשיכים העירה. "אז הם מאיימים עליו שהוא יסתלק מפה. כבר קיבלתי מסרונים על כל מיני טיפוסים מוזרים, המסתובבים ברמת השרון מתוך רצון לשנות את צביונה של המושבה (לרגע הוא שוכח שמושבתו כבר עיר זה 15 שנה - יב"א) ויש לסלק אותם מפה. וואללה, כשאני קורא את זה, זה מזכיר לי את ה'דר שטירמר' האנטישמי מפעם".
בדרך לתל אביב מספר גאון על תהליך כתיבת ספרו. איך לאחר כל הניסיונות שלא צלחו לכתוב אוטוביוגרפיה, השתחררה אצלו הנצרה כששי פלד חבר אליו תחת הכותרת של עורך מלווה. בסיועו כותב גאון "על הכל", גם על אהבותיו מפעם, לרבות זו שהייתה לו לשחקנית איטלקייה, שכאשר התאבדה נמצאה מוקפת בצילומי השחקן הישראלי שבו התאהבה עד כלות. כמו כן מספר גאון על אהובתו הראשונה, נורית מקובר, לימים רעייתו של יהונתן גפן (מי שזרק מחדרם את תקליטיו של קודמו), על פרשת נישואיו וגירושיו עם אורנה, אם ילדיהם, ואף חושף את בת זוגו בשנים האחרונות.
אלה לוסה שמה, נעימת סבר, בהירת שיער ולבבית, אף צעירה ממנו בלא מעט שנים. המפגש ביניהם מוכיח שיש דבר כזה אהבה מאוחרת. כשהיא, עולה מלטביה, רווקה, בוגרת בית ספר להנדסאים, סיפרה לו שלמדה עברית דרך שיריו, לא נשאר שווה נפש. כש"הבחורה מהפייסבוק", כהגדרתו בהומור, הגיעה לאחת מהופעותיו עם זר פרחים ענקי, החל ביניהם קשר לא וירטואלי. "בעודי עסוק באופן טבעי ביראה מימי סגריר וחורף, היא משיבה על סביבותי רוחות אביב", כותב גאון בספר.
הנני כאן
ילדיו בחרו שלא ללכת בדרכו. משה–דוד, שנקרא כשם סבו ושירת בסיירת מטכ"ל, היחידה ה"מאמצת" של גאון, הוא עורך דין. הילה, שלמדה בבית ספר לאומנויות ואף הופיעה עמו בטלוויזיה, עוסקת בטיפול באמצעות פסיכודרמה.
"אני שמח שהם לא הלכו בעקבותי", כך גאון. "מי כמוני יודע מה זה לעמוד מאחורי הקלעים בטרם כניסה לבמה ולהתרגש אפילו לאחר 60 שנה של הופעות. הילה התקבלה ללהקת הנח"ל כאשר הבוחנים לא ידעו מיהו אביה. כשהתחילו לרנן אחריה שהיא הבת–של, ויתרה על החלום ועברה לשירות צבאי אחר".
מאז הופעת הספר, נוספו סיפורים חדשים. כך לגבי אורי זוהר שאיננו מתגלה בו כטלית שכולה תכלת. ערב אחד, לאחר עשרות שנות נתק ביניהם, שמע גאון לפתע בטלפון את קולו של במאי העבר שלו, זאת הודות לחברים משותפים שקישרו ביניהם. מסתבר שזוהר שמע על הכתוב בספר מאליה, רעייתו, ונתן להבין שבמחשבה שנייה אולי היה נוהג אחרת. "קורה שאנשים משתנים", מעיר גאון.
מה הלאה?
"מצפים לי שלושה אתגרים שגורמים לי התרגשות: ראשית, סדרת קונצרטים ברחבי הארץ עם תזמורת 'חיבה' של כלי נגינה אותנטיים מזרחיים, שאיתם רומנסות הלדינו מרגישות הכי בבית.
"שנית, קונצרט עם התזמורת הפילהרמונית, ב–27 בדצמבר. ככל שהופעתי רבות עם התזמורת הזאת, לקראת כל קונצרט איתה אני מרגיש כאילו אני עולה על במה בפעם הראשונה. ובאשר למנצח, לפני הרבה שנים הופעתי בארץ ובעולם עם דני גוטפריד, פסנתרן הג'ז המוערך. לימים החליף אותו בפסנתר, וגם כמנצח, בנו ירון, שהפעם יתכבד בניצוח על הפילהרמונית.
"שלישית, דאלארס, 'קולה של יוון', חוזר לארץ להופעות איתי בפברואר לאחר שהייתי אצלו באתונה".
ומה בדבר הפרסומים שלפיהם כביכול יצא חוצץ נגד ישראל?
"שאלתי אותו על כך, ודאלארס, המוכר לי כאיש נלבב וכפרטנר נפלא, השיב, מתוך היתממות או בכנות, שאין לו מושג במה מדובר".
לקראת סיום, פרט מפתיע, הנחשף בספר ולפיו גאון כמעט נהיה לנו... טייס. "גם אם לא הוצאתי לבסוף רישיון טיס, יש לי 60 שעות סולו", הוא מגלה. כשאני מעיר לו שעשה מעשה לא אחראי בכך שסיכן זמר אהוב, גאון צוחק. "זאת התעלות להיות לבד בשמיים בתוך חתיכת קרטון; רגע שאין לו אח ורע", הוא טוען.
והסיכון?
"גם בכביש מסוכן".
לבסוף, אם לא היית שומע שבת המחזור שלך בתיכון בית הכרם, עליזה רוזן, התקבלה ללהקת הנח"ל, מה שגרם לך לצעוד בעקבותיה, היכן היינו פוגשים אותך היום?
"אז לא מן הנמנע שהיית פוגש אותי כמרצה לספרות ערבית או לענייני המזרח התיכון. אם לא, אולי הייתי היום קצין בדימוס מהמודיעין".