מתי בפעם האחרונה שמעתם ברדיו להיט חדש, מהסוג שאף פעם לא שמעתם קודם? כזה שהפתיע אתכם, לאו דווקא לטובה, אבל תפס לכם את האוזן? ע"ע “לך תתרגל איתה" של אתי אנקרי, “יאללה לך הביתה, מוטי" של שרית חדד, “תותים" של אתניקס, או “בואי" - הראשון של הפרויקט של עידן רייכל? אל תתאמצו, התשובה כמעט ברורה מאליה. “טודו בום" של סטטיק ובן־אל. לא משנה מה אתם חושבים עליו, ברור לגמרי שיש בו משהו אחר ומרענן, שמבליט אותו על רקע האפור הכללי. המבנה יוצא הדופן, האלמנטים הברזילאיים, השימוש בשפה.
אבל מדובר ביוצא מן הכלל. כי המיינסטרים של המוזיקה הישראלית הנוכחית מציג כמעט את ההפך המוחלט - שירים יעילים, עשויים לא רע בכלל שהולכים על בטוח. מינימום הפתעות, מינימום סיכונים. מצד אחד, יש קפיצה משמעותית לטובה ברכיבים הבסיסיים של היצירה. ההפקות המוזיקליות מקצועיות ומתקדמות; הזמרים טובים; הלחנים בורחים מבנאליה; ואפילו הטקסטים כבר לא סובלים מהעלגות שאפיינה פעם להיטים ישראליים. מצד שני, הכל נשמע מהונדס. מתוכנן. נטול השראה. וזה מבאס נורא. עדיף כבר שיר גרוע, שלפחות מנסה להפתיע.
הנה, למשל, רשימת עשרת השירים המושמעים ביותר בישראל בשבוע האחרון, על פי נתוני אקו"ם. בראש צועד “הכל לטובה" של סטטיק ובן־אל. שיר לא רע בכלל, אבל היציאה הכי “בוגרת" או “רגילה" של הצמד, שדווקא הרגיל אותנו להפתעות. וזה היה סוד קסמו. במקום השני מדורג “אל תשאלי" של גיל ויין ובניה ברבי. שיר שהוא כמו קפסולה מרוכזת של הלהיט הישראלי הטיפוסי לשנת 2017. טיפה'לה מזרחי, אבל לא מאוד (כולל “בעזרת השם" אופנתי), מתחיל בליווי מינימליסטי של גיטרה אקוסטית, ואז הופך לסוג של שיר סול, אבל עדיין מאוד שקט ורגוע. מבחינת הטקסט הוא מספר סיפור אישי לכאורה, אבל לא באמת חושף קרביים. בקיצור - סופשבוע רגוע, לאורך כל השבוע.
במקום השלישי נמצא “קחי לך", הדואט של ריטה ובתה משי קלינשטיין. גם כאן מדובר בשיר מהסוג ה"מרגש", במקצב אטי למדי ועם עיבוד מוזיקלי יעיל ומחניף לאוזן. אבל שוב - לא משהו שלא שמעתם בעבר. במקום הרביעי, החידוש של חנן בן ארי ל"סוד המזלות" של זהר ארגוב. בן ארי שר יפה, כתמיד, והעיבוד נשמע עכשווי, אבל אין פה שום הפתעה או הגנבה אמיתית. ובכלל - סיבה מוזיקלית מספיק טובה לחידוש הזה.
במקום החמישי - “חלק ממני" של שרית חדד. כמו בדואט של ריטה ובתה, גם כאן הסיפור האישי הוא העיקר. זה בעצם שיר שחדד שרה לבתה הטרייה. וגם כאן, התוצאה מאוד מכובדת, אבל נשמעת מכובסת. כאילו מישהו לחץ על כפתור ה"מרגש", שנמצא ממש צמוד לכפתור ה"כפיים", מרחק סביר מלחצן ה"שיר אישי".
את המקום השישי חולקים שני שירים - “תבואי היום" של אייל גולן, שבאופן יחסי מתבלט בקצביות שלו ובליין האלקטרוני שמלווה אותו (ועדיין נשמע כמו שיר ששמעתם אלף פעמים. כולל מגולן עצמו), ו"ככה אנשים" של אביאור מלסה. גם השיר הזה בולט, באופן יחסי, כי הוא נשמע כמו שיר אר אנד בי אמריקאי מהוקצע. כמעט מפתיע בליטוש שלו (כולל השירה המצוינת של מלסה).
במקום השביעי נמצא השיר “"Havana של הזמרת האמריקאית–קובנית קמילה קביו. השיר הזר היחיד מתוך עשרת המושמעים(!), שזה כבר נושא לטור אחר, אבל מעיד על השמרנות והקיבעון שאני מדבר עליהם. במקום השמיני “הכל בגלל הגעגוע" של דודו אהרון. אותו סיפור בדיוק. טיפה מזרחי, כאילו אישי, כלים אקוסטיים ומקצב סול רך. כנ"ל לגבי “פעם בחיים" של עומר אדם במקום התשיעי, ו"תמיד חלמתי" של אליעד, שחותם את הרשימה.
העובדה הכי מאכזבת כאן היא שמרבית הזמרים ברשימה הם צעירים. כאלה שאמורים עוד להיות בשלב שבו לוקחים סיכונים ומתפוצצים מהורמונים ומחלומות. אבל כמעט כולם נשמעים כאילו נלקחו מאותו פס ייצור. מהוקצע מאוד, מבוסס על ידע וניסיון מרשימים, אבל כזה שפולט מוצרים מפלסטיק.
על הסכין