אולי לא תאמינו, אבל מירי אלוני החלה את קריירת המשחק שלה בגיל חמש בתור חרגול שמנגן בכינור בהצגה שארגנה הגננת לאה בגן הילדים שלה בגבעתיים. "רק לאחר מכן, ביסודי, זיהתה המחנכת ברוריה את כישרון השירה שלי ונתנה לי לשיר סולו את 'נערה טובת עיניים' בהצגה על אליעזר ורבקה", מציינת אלוני, שבעצתו של מקובל הוסיפה לעצמה בתעודת הזהות את השם אלונה.
כעת, בגיל 68, החרגול של פעם, שהייתה לזמרת מהשורה הראשונה ושיחקה במרוצת השנים בסדרות טלוויזיה, בסרטי קולנוע ובמחזות זמר, משחקת לראשונה בקריירה הענפה שלה בתיאטרון. היא מגלמת את סבתא חנה בהצגת "אהבה וכאב", שכתב וביים גדי צדקה ב"התיאטרון העברי" שבניהולו, על פי ספרה של צרויה שלו.
לדבריה, כשפנה אליה צדקה בהצעה לשחק בהצגה, נפלה בנקל ברשתו. "גדי, גבר–גבר יפה תואר כזה, הרשים אותי ותפסתי איתו ראש טוב", מספרת אלוני. "נעניתי לו למרות שאני משחקת רק בתפקיד המשנה של אם הגיבורה ולא בתפקיד הראשי.
"בהמשך התברר לי שאחי המנוח, מאיר, שיחק בשנותיו האחרונות בתיאטרון הזה. לדברי פנינה ברט, אשתו של גדי והמנהלת האמנותית של 'התיאטרון העברי', בהופעה שלי אצלם יש סגירת מעגל. לאחר שאחי שיחק שם את אביה בהצגת 'קערת העץ' וכעת, בהצגה הנוכחית, אני משחקת את אמה".
אלוני כאלוני מוסיפה עקיצה קטנה: "אם לשחק, מצא חן בעיני לעשות את זה בתיאטרון קטן ואינטימי, שאין בו דיסטנס בין המנהלים, השחקנים ופועלי הבמה. כולם בו כמו משפחה. הבימה והקאמרי ממש לא משכו אותי. תיאטרון הבימה נראה לי תמיד כמו איזה קבר מפואר, וחשבתי שהשחקנים בו הם כעין פקידי תיאטרון עם שגרה של הצגות וחזרות תוך כדי מלחמות על תפקידים. זה ממש לא נראה לי".
"סבתא חנה, אלמנה שבעלה נפל באחת המלחמות, היא דמות ישראלית שורשית", מספרת אלוני. "כאשה סנילית בגיל מתקדם, זיכרונות העבר מתבלבלים לה. למרות שבחיים זה משהו די טרגי, בהצגה זה יוצא קומי. עיצבתי את הדמות שלה על פי סבתא שלי, אסתר קוזלובסקי, ממשפחת 'השומר', אחות מוסמכת ואשה פעלתנית שבערוב ימיה הפכה לסנילית. לאחר ששנים הייתי מאוד קרובה אליה, יום אחד כשהגעתי אליה היא שאלה אותי, 'מי את?'. באותו רגע חטפתי 'שוק'".
איך את, סמל הנעורים של פעם, נהפכת על הבמה לסבתא?
"בלי בעיות. במעין מחווה לסבתא שלי אימצתי כאן את התסרוקת הרוסית שלה, עם צמות שאותן קלעה כמו כתר על הראש מול המראה שבארון. כשאני משחקת סבתא, שבהצגה היא בסביבות ה–80 והיא מובלת בכיסא גלגלים, זה עוזר לי להתקרב לגיל האמיתי שלי ולהזדקנות שמצפה לי. הרי גם אני לא הולכת ונעשית צעירה".
מקנן בך איזה חשש מההזדקנות שבשער?
"חשש לא, אבל השלמה עם המציאות. מי שעובר את גיל ה–50 ואומר שהוא לא מרגיש את החלודה בגוף שלו, הוא שקרן. אין מה לעשות נגד זה, גם אם אני מאוד–מאוד שומרת על הבריאות שלי, מנהלת אורח חיים טבעוני והולכת למכון כושר. אם היום נשים מנהלות נגד התהליך הזה מלחמת חורמה עם כל מיני ניתוחים של מתיחת פנים, של בוטוקס ושל קילופי פילינג, אני בכלל לא בקטע הזה".
מתוך התנגדות?
"אני לא נגד כמו שזה מפחיד אותי. לא רוצה להיות כמו חברה שלי, שלאחר טיפול כזה, כשהיא קורצת בעין שמאל מתרוממת אצלה כתף שמאל. אולי אעשה את זה מתישהו".
ממתי את טבעונית?
"מזה שמונה שנים, מאז שהזדעזעתי לראות בסרט את הזוועות במשחטה. בו ברגע אני, צמחונית עד אז, החלטתי לעבור לטבעונות כמחאה נגד תעשיות הבשר והחלב שגורמות רק נזק. מאז אני מרגישה יותר טוב בריאותית ומוסרית. ואם לשחוט פרות, רק פרות קדושות".
הפיליפינית מפולנייה
אלוני, שהגיעה ל"אהבה וכאב" לאחר שכיכבה בסדרות הטלוויזיה "להרוג את הסבתא" (שעליה הוענק לה פרס האקדמיה כשחקנית הקומית הטובה ביותר) ו"צומת מילר", ממשיכה להופיע בערבי זמר לצד מופע הרחוב שלה, בפתחו של שוק הכרמל. באחרונה הופיעה עם האחים אסנר בערב הצדעה לשושנה דמארי. "שושנה הייתה זמרת שגדלתי עליה והערצתי אותה", מעידה אלוני, שהקליטה לאלבום הצדעה משיריה את "אדם לאדם" מאת תלמה אליגון ויעקב הולנדר.
"באחרונה השתלבתי בפרויקט מבורך בהנהגת השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שבו אמנים ותיקים מופיעים בפני אזרחים ותיקים", מספרת אלוני. "זה חשוב במציאות בארץ כשלנו, שבה מקדשים את הנעורים ויש אמנים במצוקה, שהמדינה לא יודעת להעניק להם את היחס ההולם. לשמחתי, אני לא בין אלה שנמצאים במצוקה".
עם זאת, לו זמרת כמוך הייתה פועלת בארצות הברית אולי היית מתפנקת באחוזה בבוורלי הילס וכאן אפילו אין לך בית משלך.
"אכן, אין לי בית משלי. ואני ושמוליק (אומני, בעלה; י.ב–א) גרים בתל אביב בדירה שכורה של שני חדרים".
כיצד אתם מסתדרים בה?
"בגילנו לא צריך יותר. ראה את הדירות הנחמדות שמציעים בבתי האבות, שכיום קוראים להם דיור מוגן ואין בהן יותר משני חדרים. אם זה מסודר יפה ומרוהט נחמד, אז דייני. ואם אני צריכה לארח, יש בתי קפה מול הבית. אני ממש לא מתלוננת".
כמי שהופיעה עם גבי שושן גם בתקופה האחרונה של חייו, לא רק ב"אחרית הימים", מה ראית עליו?
"גבי היה אחד הרוקיסטים הנהדרים בארץ. נפגשנו לא פעם על הבמה ואף התחלקנו בערב משותף. היה כיף לשמוע אותו שר. הוא, מזל גדי כמוני, תמיד נראה פנטסטי וההופעה החיצונית שלו הייתה מוקפדת. גבי אף פעם לא שידר לי סימני מצוקה ואם היו לו קשיים, הוא די שמר את זה לעצמו. ההתאבדות שלו באה לי כרעם ביום בהיר. לא העליתי על דעתי שהוא במצב כה רע מבחינה נפשית. אם התקשורת הרדיופונית הייתה טורחת להשמיע משירי האלבום האחרון שלו, כנראה גבי לא היה מתאבד".
אומני הוא בעלה השני של אלוני, לאחר השחקן נחום שליט. הם יחד מאז סוף 82'. "זכיתי בגבר–חלומות, גברי כזה עם מלא תלתלים, גבוה וחזק", היא מתרפקת. "הוא הזכיר את בן דודה של אמא שלי, יפתח זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד, שלמד משחק באוניברסיטת ניו יורק ושיחק בסרטים".
המפגש ביניהם, שני אנשים עם עוצמות, היה מפגש של טיטנים. לדבריה הוא היה בלימודיו בארה"ב בהיותה כאן בשיא הקריירה: "'תשכחי מזה שאסחוב לך את הגיטרה', הוא אמר לי כשנפגשנו. אבל אחרי שהוא ראה אותי בהופעה ב'קרוון', הוא תיקן את עצמו ואמר, 'מצאת לך סוחב גיטרה חדש'. מאותו רגע הוא התלבש על הקריירה שלי והפיק לי את התקליט 'טיפה אהבה' ובו 'על דעת המקום', מאת עמנואל צבר ויאיר רוזנבלום, משירי הזיכרון המרגשים ביותר. שמוליק גם הפיק לי את 'כמו אמונה', השיר שאיתו כמעט זכיתי בקדם אירוויזיון של 86' והפיק וביים את תוכנית היחיד 'נשים על פי ברכט'".
מאז התהפכו אצלכם היוצרות.
"שמוליק מבוגר ממני בכמעט 16 שנה. כשהיינו צעירים ויפים, זה כמעט לא הורגש, אבל היום, כשהוא בן קרוב ל–84, אני המטפלת שלו ודואגת שלא ימות. כי בלעדיו יהיה לי נורא משעמם".
כרגיל, את דואגת לעצמך!
"תמיד אנחנו דואגים לעצמנו. אני צריכה שיהיה לי מי לרדת עליו, לעזאזל".
זמן קצר לאחר הראיון חשה אלוני להעביר הבהרה: "מה שאמרתי על שמוליק היה בהומור, כמובן. וברצינות: אני שומרת עליו באהבה ובנאמנות. ויש על מה לשמור. ב–20 השנים האחרונות עברתי איתו ניתוח לב פתוח, ניתוח בטן שהסתבך, ניתוחים בשתי העיניים ובאחרונה החליפו לו מסתם בלב. בקיצור, לא חסר. ואני, עם ההומור שלי, אומרת שיש לו פיליפינית מפולניה".
בשורת המיני בצה"ל
הם הורים לשניים. יוסף, הצעיר מביניהם, מלווה מדי פעם את אמו בגיטרה. בגזרת ירמי, הבן הבכור בן ה–33, שמכנה את עצמו בהופעות הראפ שלו ג'רמאיה ויחסיו, או למעשה אי–יחסיו עם הוריו, עשו לא מעט כותרות, חלה התפתחות מפתיעה. לדברי אמו, הנתק עמו, מאז היותו בן 15, נמשך, אבל "באחרונה הוא ביקר אצלנו לאחר זמן רב".
ומאז?
"אם כאן חשבתי שייושרו ההדורים, לדאבוני זה לא קורה. לפחות הוא בא בהתראה טלפונית קצרה מהרגע להרגע, כשהוא יודע שהדלת אצלנו פתוחה לו לרווחה. רעדנו כשהוא הגיע, ודיברנו איתו הרבה. זה לא עזר. ירמי, שכל הזמן בראש שלי, בחר להמשיך בנתק וכל יום אני כואבת את הריחוק ממנו ואני נורא מתגעגעת אליו".
בסתיו ציינה 50 שנות קריירה, מאז שהתגייסה ללהקת הנח"ל. זאת הזדמנות לעבור ביעף על תחנות בדרכה מילדותה בבית בודד על גבעה בגבעתיים. אביה, יוסף, נגר במקצועו, עלה מפולין בשנות ה–30. מצד אמה, הדסה, שהייתה אחות במחלקה הפסיכיאטרית בכלא מעשיהו, היא מתייחסת למשפחת "השומר".
לדבריה, היא גדלה על מוזיקה. אביה ניגן במספר כלים ו"היה לנו הפטפון היחיד בסביבה, עם תקליטי בקליט נשברים בשלל שפות וסגנונות". "בין השאר שמענו לא מעט חזנות", מעידה אלוני. "כשיאיר רוזנבלום, המנהל המוזיקלי שלנו בלהקת הנח"ל, הביא ללהקה את העיבוד שלו ל'הבן יקיר לי אפרים' של החזן מלבסקי, הוא היה מופתע מכך שאני, בת למשפחה חילונית, הכרתי את הקטע".
אלוני מספרת שהייתה "פריקית" של להקת הנח"ל. "לא חלמתי שבבוא היום אהיה בלהקה הזאת. למרות שאני זמרת מבטן ומלידה, יכול להיות שבנסיבות אחרות לא הייתי מגיעה אליה ואף אחד לא היה יודע עלי היום", היא משערת. "בלהקה, ששולה חן הייתה הכוכבת שלה, במשך שנתיים כמעט לא פציתי את הפה חוץ משתי שורות סולו בשיר 'קרנבל בנח"ל', ולא קיטרתי".
קרבות על סולואים?
"לא אצלנו! בסרט הקאלט הנחמד 'הלהקה' שעשה אבי נשר, היה אוסף סיפורים מלהקות שונות, שאליהם הוצמדו השירים מלהקת הנח"ל בתקופתי. כשעמדתי להשתחרר מהלהקה אלמונית לחלוטין, יאיר רוזנבלום והבמאי דני ליטאי הציעו לי לחתום על שנת קבע ולהיות הסולנית בתוכנית הבאה, ה–22 של להקת הנח"ל, זאת עם 'היאחזות הנח"ל בסיני'. שם התגלה גם הכישרון הקומי שלי ושם, אגב, לא כל כך לפי הפקודות, הכנסתי את חצאיות המיני לצה"ל".
בתוכנית הזו ביצעה הלהקה לראשונה את "שיר לשלום" מאת יענקלה רוטבליט ויאיר רוזנבלום". "כיום אני מבצעת את השיר עם שני שינויים בהתאם לדרישת הקהל", היא מעידה, "את השינוי הראשון, 'גם תלחשו תפילה' במקום 'אל תלחשו תפילה', 'קניתי' מהציבור הדתי. והשינוי השני? אחרי רצח רבין לא יכולתי לשיר יותר 'הניחו להולכים' ועברתי לשיר 'זכרו את ההולכים'. זה בברכת המשפחות השכולות ובאישור יענקלה רוטבליט"
כאן חושפת אלוני סקופון נוסף: "כשאפרים שמיר הגיע לבחינות ללהקה, לא שמו עליו. העולה החדש ששר בפולנית לא נראה אטרקטיבי במיוחד. המזל שלו שכוותיקה בלהקה נכחתי בבחינה שלו וזיהיתי את המוזיקליות הנהדרת שלו, מה שהביא אותי להתעקש עליו".
הוא זוכר לך את זה?
"יש לו גרסה קצת שונה. אבל כשאני מזכירה לו, הוא זוכר".
בלי חרטות
עם יאיר רוזנבלום המשכיה אלוני ל"חדוה ושלומיק", הסדרה הראשונה בטלוויזיה. "הוא לקח אותי כדי לשיר את שיר הנושא ואגב כך להופיע שם בתפקיד משנה", היא מספרת. "כשהוא שאל אותי אם הסולם המוזיקלי נוח לי, ידעתי בוודאות שהשתחררתי מצה"ל. כי כל השירות הוא היה כופה עלי איך לשיר. השיר השני שלי בסדרה, 'להיות לבד', למעשה היה מיועד למוטי פליישר. משום מה הוא סירב לשיר ואני נדרשתי לשיר במקומו בסולם שלו על פלייבק מוקלט".
אלוני מוצאת קשר מפתיע בין "חדוה ושלומיק" לבין "להרוג את הסבתא", הסדרה שבה כיכבה לפני שנתיים וחצי: "רק כשהייתי בתוך העניין התברר לי שהמפיקה הראשית של הסדרה ששודרה ב'יס', איילת אימברמן, היא בתו של שמוליק אימברמן, במאי הסדרה המיתולוגית ההיא ומי שכבמאי הנציח את הלהקות הצבאיות שלנו בשנות השיא שלהן. אגב, איילת הייתה זאת שהציעה לאדיר מילר לקחת אותי בתור אמא שלו בסדרה 'צומת מילר'".
הוא עט על המציאה?
"אדיר לא הבין בתחילה מה יכול לקשר בין זמרת 'שיר לשלום' לבין האמא שלו. כשראה קטע 'מלהרוג את הסבתא', הזמין אותי לאודישן, שבעקבותיו נהייתי גברת מילר עם המבטא ההונגרי. העבודה עם אדיר מהממת. הוא גאון של טלוויזיה".
עוד זעיר סקופון, אולי לא ידעתם אבל אלוני כמעט–כמעט הייתה ב"כוורת": "הגרעין של 'כוורת' שירת איתי בלהקת הנח"ל. בנסיעות להופעות היה הגיטריסט שלנו, דני סנדרסון, רושם ורושם משהו במחברת. מה, לעזאזל, הוא כותב שם? התפלאתי. התברר ששם כתב את 'סיפורי פוגי'. לאחר שהשתחררתי מהלהקה, הוא הזמין אותי לבית הוריו בסביון, להשתתף בהקלטות הביתיות של האופרה הזאת, כהגדרתו. כך שומעים אותי במארז של 'כוורת', שיצא לפני שנתיים. כשהם יצאו לדרך כלהקה, כבר הייתה לי קריירה משלי".
ועוד איזו קריירה. אלוני כיכבה במחזמר "ג'מבו", בהפקת פשנל וכעבור זמן הצליחה לשכנע אותו לשחרר אותה ללהקת "אחרית הימים", "כי רציתי לשיר רוק ולא לדרוך במקום". משם קיפצה לערב שירי נעמי שמר, מחברת "בהיאחזות הנח"ל בסיני", שהעלתה חבורת "בימות". לאחר שחרשה את סיני בהופעות התנדבות במהלך מלחמת יום הכיפורים, ניתזה ממנה הזמרת הקברטית שבה ב"ההנאות הקטנות של החיים", ערב שירי ברכט, שכמו חבורת "בימות" בוים בידי צדי צרפתי.
לצד קפיצות סגנוניות אלה השתתפה אז בשלושה סרטים שביים מי שהיא מכנה אותו "אינגמר ברגמן שלי", יואל זילברג. "חכם גמליאל", "נישואין נוסח תל–אביב" ו"אהבה אילמת", שם אגב התעלסות בסצנת מיטה עם שרגא הרפז נחשף החזה שלה קבל עם ועדה. "גם אם זה לא הסתדר לחלק עם הקהל, שהזמרת של 'לשיר זה להיות כמו ירדן' מצטלמת ככה, אני לא מתחרטת על שום דבר", אלוני מצהירה בחדות. "הרי לפיי דונוויי או למריל סטריפ לא העירו על הופעה כזאת".
אינך מתחרטת, כדברייך, אבל בכל זאת.
"אין בכל זאת. קיבלתי על זה המון כסף".
הסמל של הטרגדיה
למעשה, כבר במחצית השנייה של שנות ה–70 החל להסתמן מורד בקריירה שלה. אלוני, הכוכבת הגדולה של העשור, זזה בהדרגה הצידה. "אף פעם לא הסכמתי להיות תעשייה ומעולם לא התעסקתי בצד המסחרי של הדבר", היא טוענת. "הלוואי שאמנים ופוליטיקאים לא היו צריכים להתפרנס מהמקצוע שלהם, כי אז הם לא היו מזייפים. אמנות היא משהו שעליו לצאת מהקרביים ולא כי צריך. אז נהיה לי פייד–אאוט מהמקצוע, אולי כי כבשתי מהר מדי את הפסגה ולא הבנתי שמוכרחים לשמור עליה".
אנחנו רצים קדימה ובאופן בלתי נמנע עוצרים בנובמבר 95'. "הפכתי מאז לאחד מהסמלים המזוהים עם עצרת השלום, שבה אירעה הטרגדיה האיומה של רצח ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין", היא אומרת. "האירוע הנורא הזה לא עוזב אותי ולו ליום אחד. אם אני במקרה לא חושבת עליו, הקהל מזכיר לי.
"כשעליתי לשיר שם, בכיכר, ראיתי את רבין ואת שמעון פרס עומדים בפינת הבמה ואוחזים בדף עם המילים של 'שיר לשלום', שחולק שם. לא נראה לי שיש עוד זמרת שהייתה מעזה לקרוא לראש הממשלה ולשר החוץ להתייצב במרכז הבמה והם היו נענים לה. שניהם הכירו אותי".
רבין הספיק ללחוש לך שם משהו או שהוא רק הצטרף אלייך בשירה?
"לי הוא לא אמר שם שום דבר. הצגתי את שניהם כמלווים שלי והקהל שאג בהתלהבות. אני לא יודעת לומר אם רבין שר שם, אבל הוא השמיע אל תוך המיקרופון את מילות השיר. לא יודעת אם הוא עשה זאת קודם לכן. הרי יש לי תמונה איתו, בדיוק בנובמבר שנתיים לפני, באיזשהו אירוע בירושלים. כשהיה שם לידי על הבמה ואני שמתי לו מיקרופון מול הפרצוף, רואים אותו עם ידיים שלובות מקדימה ועם פה חתום. בכיכר הוא נפתח טיפה".
ולאחר מכן?
"'לאה, תשמרי לנו עליו', אמרתי ללאה רבין בתום העצרת והיא השיבה משהו כמו 'אני עושה כמיטב יכולתי'. עברנו את השטח הסטרילי, שם ארב יגאל עמיר ופנינו שמאלה, ללכת ברגל הביתה. כששמענו את היריות, הייתה הרגשה נוראית. שמוליק זיהה מיד שאלה היו יריות אמיתיות והוא קרא לנו להשתטח מאחורי המכונית של המאבטחים. ירמי בן העשר התחיל לבכות ואמר, 'אני לא רוצה למות'. ברוב טמטומי, מתוך הערכה שגויה, ניסיתי להרגיע אותו שמישהו חמד לצון עם אקדח קפצונים".
וההשפעה של האירוע עלייך כזמרת?
"כתוצאה ממנו נפגעתי מאוד בפרנסה שלי. בשנים הראשונות, כשהטראומה הייתה טרייה מאוד, לא הזמינו אותי להופעות. הרי אמנים מטבע הדברים מוזמנים בדרך כלל לאירועים שמחים ועלי ויתרו כי הזכרתי את הלילה ההוא".
ברלין־תל אביב
בסוף 98', שנתיים לאחר הופעת אלבום אוסף עתיר להיטים שהפיק לה שמוליק שלה, נענתה להזמנה להופיע בברלין, מבלי לצפות שהגיחה החד פעמית תצטייר אצל לא מעטים כאן כירידה מהארץ של הזמרת הצברית השורשית. "רציתי לעשות ברייק ולנסות להופיע באירופה", היא נזכרת.
בראיון לפני עשור הפליגה בשבחי ההתנסות שלה בגרמניה. "בסך הכל עברתי תקופה נפלאה בברלין, שהיא עיר קוסמופוליטית, ניו–יורק של אירופה ובסוף כל הופעה התקבלתי בסטנדינג אוויישן", סיפרה. "בניגוד למה שאולי חשבו כאן, היה לי טוב שם גם מבחינה כלכלית. ומה שחשוב, אף אחד לא זיהה אותי שם ברחוב ולא ניסה לשחזר איתי את ליל ה–4 בנובמבר".
"מי אמר שהיה שם קל?", אלוני מתייחסת כעת לפרק הגרמני בחייה. "היו לי הופעות שבהן הרווחתי אלפי מארקים והיו לילות שבהם נדדתי עם הגיטרה שלי בין פאבים ומקומות בילוי אחרים, ושאלתי אם רוצים לשמוע מוזיקה חיה. כשרצו, והגרמנים אוהבים לשמוע פולקלור, הייתי שמה לפני כובע ושרה".
אחרי שנתיים וחצי חזרה ארצה. "רציתי להיות כאן כל הזמן עם הילדים, שאותם השארתי בארץ עם שמוליק, ולא לראות אותם רק בביקורים", היא מסבירה.
התחרטת לאחר מכן על שחזרת?
"על מה להתחרט? בחיים לא היו לי חלומות על חוץ לארץ. אני נצר לאגודת 'השומר' ולחלוצי העלייה השנייה, ציונית בדם וילדה של 'הנוער העובד', שעל שם סבה נקראת גבעת קוזלובסקי בגבעתיים. אני אחת שיוצאת להופיע בהתנדבות בכל מלחמה או מבצע, אז שאני אשאר בגרמניה?!"
לא נשארת בגרמניה, אבל הגעת תוך זמן לא רב לרחוב.
"זה התחיל ב–2003, מהפגנה של האמנים נגד קיצוץ תקציבי התרבות. אמרנו שנשיר ברחוב אם יהיה צורך, אך לא נפסיק לשיר. באירופה אמנים מהטובים ביותר שרים ברחוב. אלמלא תקופת השהייה שלי בברלין, אולי לא הייתי מעזה להופיע ברחוב. מה רע? יש לי המקום הקבוע שלי ואני מרגישה הכי טוב בעולם בקרב הקהל, כשאין תחליף לקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינינו. איתו אני מרגישה לעתים כדבורה הנביאה, שישבה בשער העיר ואנשים היו מסתופפים סביבה".
נסחפת בגל ההפגנות נגד שחיתות?
"השתתפתי בשתיים מהן. אי אפשר לעמוד מנגד. זוועה מה שקורה במדינה. משהו מייאש נורא. בשביל מה הקריבו כאן כל כך הרבה זיעה ודם, כדי שכמה אוליגרכים יתעשרו עוד יותר על חשבון כולנו? זה מגעיל!"