"זן נדיר", "מה שאת אוהבת", "כל הזמן שבעולם", "באושר ובעוני", "טנגו אחרון" ו"ברכת המלך" הם רק קצה הקרחון מהקלאסיקות שכתב הפזמונאי מאיר גולדברג, חתן פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי, המלווה את הפסקול הישראלי כשלושה עשורים. בשיער מאפיר וחיוך נצחי, גולדברג הוא משומרי הגחלת הבולטים של הפזמונאות והכתיבה היוצרת, בייחוד בימים שבהם כל אמן כותב, מלחין, שר ומפיק את שיריו בעצמו.
דווקא הוא, עם פרספקטיבה מעניינת, לא רואה בכך חיסרון. "מאז ומתמיד פזמונאים, כמו בעלי מקצוע אחרים, מתקשים להתפרנס", הוא אומר. "העובדה שיש הרבה סינגר־סונגרייטרים מבטיחה מגוון גדול יותר של סגנונות כתיבה, ומאתגרת את מי שרק כותב, כמוני, למצוא סיפורים מעניינים יותר בשירים, ודרכים מעניינות לספר אותם".
למקצוע הפזמונאות, מגלה גולדברג (60), הגיע כבר בכיתה א'. "התחלתי לכתוב שירים כילד בן 6, ופשוט לא הפסקתי מאז", הוא נזכר. "בשנות ה־20 שלי, אחרי הצבא, הייתי ביישן מכדי לעשות משהו עם השירים שלי, אבל אחרי הפצרות מחברים קרובים, החלטתי להעז. הגעתי לזמרת צעירה שהצליחה מאוד בשנות ה־80, יעל לוי. הייתה פגישה נחמדה מאוד, שבסופה אמרה לי יעל שרואים את הכישרון שלי, אבל זה עדיין בוסרי. בינתיים הפכתי לקופירייטר מבוקש, אבל כמעט השלמתי עם העובדה שהשירים שלי לא יצאו לאור לעולם.
עברו כמה חודשים והגיע אלי ג'ינגליסט - עמיקם קימלמן (כיום ממנהלי בית הספר "רימון") ששאל אם אני כותב גם שירים, וסיפר שהוא עובד עם כמה זמרים. כעבור כמה חודשים קיבלתי טלפון מאותה יעל לוי, שהתלהבה מהשירים החדשים שלי, והקליטה שניים מהם. זמן קצר אחר כך יצא 'טנגו אחרון' ששרה הראלה בר, והדלת לעולם הפזמונאות נפתחה בפניי".
ב־15 השנים האחרונות פתח גולדברג עם חברו דן תורן סדנת פזמונאות בשם "סלון הפזמון", המטפחת את דור העתיד של כותבי הפזמונים, שעבורם יש לו טיפ אחד מוגדר: "תהיו ספציפיים. ספרו סיפור ספציפי, עם דמויות, תמונה וקונפליקט ייחודיים לסיפור הזה. כולנו דומים בגדול ושונים בקטן. המקוריות מסתתרת בהבדלים הקטנים בין בני האדם".
מעטים יודעים שב־1991 ניסה גולדברג את מזלו כזמר והקליט עם רונן מאיר אלבום בשם "אולי יש עוד גן עדן". אחרי האפיזודה הזו חדל לשיר, וסיכם אותה כך: "לא נועדתי להיות זמר, אף שיש לי יחסי אהבה בלבד עם הבמה. מערכת היחסים שלי עם הקול שלי יותר מורכבת. למרות זאת, אני עדיין מוכן להרפתקאות שירה פה ושם".
אם אתם בכל זאת מתעקשים לראות את גולדברג שר, תוכלו לראותו פוצח בשיר במופע החדש שלו עם הזמרת טל גורדון, "יריבתו" לסדנאות השירה, כשהשניים יאחדו כוחות ל"כתיבה בציבור", במסגרת כנס השפה העברית הקרוב בראשון לציון.
"טל ואני אומנם מתחרים מקצועיים, כי לשנינו יש סדנאות כתיבה, אבל אנחנו שכנים כבר שנים רבות ומיודדים מאוד", הוא אומר. "ייאמר לזכותה של טל שהיא זו שפנתה אלי כדי שנעשה משהו ביחד. הצלחנו לשלב את הידע שלנו בכתיבת שירים ובהנחיית סדנאות למופע אחד, שכולל סיפורים על מקורות ההשראה שלנו, שירים שטל מבצעת עם הגיטריסט הנפלא גידי רז, וסדנת כתיבה על קצה המזלג. אה, ואני גם אפצח בשיר".
הייתה כימיה בינך לבין טל ממבט ראשון?
"ברור. ביני לבין טל יש שפה משותפת. שנינו תל־אביביים, חובבי רוק ואוהבי המילה הכתובה. מעבר לזה, אני אוהב את הקול שלה, תענוג לעבוד איתה והיא בן אדם מקסים".
יש לך נוסחה ליצירת להיטים?
"אולי יש, אבל אני לא יודע אותה. כבר מההתחלה, בין אותו 'טנגו אחרון' לבין 'יום פראי' שהלחינה ושרה דפנה ארמוני, שבאמת קיוויתי וחשבתי שיהפוך ללהיט – הבנתי שלא לי לדעת מה יצליח. אני גם ממש לא מכוון לכתיבת להיטים. הביטוי האישי הרבה יותר חשוב לי".
יש חלום שטרם הגשמת?
"רשימת המשאלות שלי הייתה צנועה מראש והגשמתי אותה, רובה ככולה. לאחרונה אני עובד עם סמי בירנבך, המקים והסולן של 'מינימל קומפקט', ונהנה מעוד הצלחה פרטית בהגשמת משאלות".
אתה מתחבר לעולם המוזיקה העכשווי בעידן ה"טודו בום"?
"דניאל, הבן שלי, מוציא בקרוב את אלבומו הראשון והמעולה, אגב, וגם דרכו אני שומר על קשר עם הדור הנוכחי. 'טודו בום' הוא המיינסטרים של זמננו, ואני מעולם לא ממש התחברתי למיינסטרים. אני אוהב המון דברים במוזיקה של היום, בעיקר מהאזור הנשי – תמר אייזנמן, הילה רוח, שילה פרבר ועינב ג'קסון כהן, אבל זה רק על קצה המזלג".
"כתיבה בציבור" - עם מאיר גולדברג וטל גורדון, 8 בפברואר, חמישי, 15:00, היכל התרבות ראשון לציון