"בואי נדבר רק על מוזיקה, בלי פוליטיקה", אומר לי אנריקו מסיאס בכניסה לטרקלין העסקים במלון התל אביבי שבו הוא מתארח. "אז זה הולך להיות קשה", אני עונה לו, ויודעת שבסופו של דבר לא יהיה מנוס אלא לגרור בכוח את השיחה לשם. בסופו של דבר, מסיאס, שבדצמבר יחגוג 80, כבר משופשף במפגשים עם התקשורת ויודע בדיוק מה אנחנו רוצים לשמוע בימים כאלה.
"אני שגריר של שלום", הוא אומר לי וצוחק, "אני באמת לא חושב שיש לי זכות לבקר את הפוליטיקה בישראל. אחרי הכל, אני לא אזרח ישראלי, אף על פי שיש כאלה שטועים לחשוב כך. כל עוד לא עשיתי עלייה ואני לא גר כאן בקביעות, אני לא יכול לשפוט אדם לטוב או לרע".
"אתה מתכוון לראש הממשלה בנימין נתניהו?", אני מותחת קצת את הגבולות ומסבירה שזו העבודה שלי. מסיאס שוב צוחק, הפעם נראה שהוצאתי אותו קצת משלוותו והוא טופח לי בחיוך סבאי נוזף על הכתף. הוא איש חביב, חייכן ומלא אהבה, מרבה לצחוק בקול ולתבל את סיפוריו בבדיחות אוף דה רקורד. "אני מחובר לישראל בכל נים בנפשי, ומה שטוב לעם טוב גם לי", הוא מסביר ומספר עד כמה הוא מתרגש בכל פעם מחדש כשהוא רואה את הים של תל אביב. על ביבי כמובן עוד נדבר בהמשך, גם על סיפור העלייה שתמיד הצהיר שיעשה אבל עדיין לא עשה בפועל.
בינתיים הוא נמצא בארץ לחמישה ימים מרוכזים של קידום תקשורתי לקראת סיבוב הופעות מיוחד שיתקיים כאן בסוף מאי. שמונה הופעות, 40 נגנים על הבמה מתזמורת סימפונט רעננה ומסיאס אחד שלא יורד ממנה מאז גיל 15. העילה לסיבוב ההופעות היא חגיגות ה–70 למדינה ויום הולדתו ה–80. אבל אם מביטים לאחור על הקריירה הענפה שלו, נראה שמסיאס לא זקוק לחגיגות מיוחדות כדי להגיע ארצה, ונדמה שהוא נמצא כאן דרך קבע.
מי שהיה כאן בשנות ה־90 מכיר אותו היטב מהמעגל של דן שילון, אבל את פרסומו הגדול הוא עשה עוד בשנות ה־60, כשהפך לאלביס פרסלי של יהודי צפון אפריקה, שראו בזמר האלג'יראי את הסמל למולדת האהובה.
ההורים של גיסי, יוצאי מרוקו, לא ידעו את נפשם מהתרגשות כשסיפרתי להם שאני נפגשת איתך.
"אני מודע לאהבה של הקהל בארץ, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. אני יודע שלא רק יוצאי צרפת ומרוקו בישראל אוהבים אותי, אלא גם ישראלים שאוהבים מוזיקת עולם ואימצו את הסגנון המוזיקלי שלי, את היצירה שלי. זו מתנה גדולה עבורי".
היהודים שבאו מאלג'יר ומרוקו רואים בך לא רק שגריר, אלא גם סמל של געגועים. אתה עצמך עזבת בשנת 1961 את אלג'יר ולא יכולת לחזור. אתה עוד חולם על ארץ הולדתך?
"ברחתי מאלג'יר אחרי שמוסלמים רצחו את חמי כי היה יהודי. אני מאוד מתגעגע. הייתי רוצה לראות את הקבר של חמי ושל בני משפחתי, אבל הם לא רוצים בי. אם אתה לא רצוי במקום מסוים, זה משאיר לך טעם רע בפה, ולא אגיע למקום שבו לא אוהבים אותי".
זה בגלל ההתבטאויות הפרו–ישראליות שלך?
"לא רק, אני מניח שזה חלק מכך. אבל הם גם לא רוצים יהודים שם ללא כל קשר להצהרותי על ישראל ועל שלום. את יודעת, אני לפעמים מרגיש קצת כמו משה רבנו שלא רואה את ארצו שוב. אבל המולדת שלי היא ישראל, וזה החיבור הרגשי החזק כיום".
כל הכבוד לצה"ל
הרומן שלך עם הקהל הישראלי החל ביום העצמאות ה–19 של המדינה, והנה אנחנו כבר חוגגים 70. 50 שנה ואתה נראה כמעט אותו הדבר, לא יודעת אם אפשר לומר זאת גם עלינו.
"האמת היא שהגעתי לישראל בשנת 1965, שמוליק צמח זיכרונו לברכה הביא אותי ארצה לביקור ואחר כך חזרתי שוב כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים למופע מיוחד עם ננה מושקורי ופיט סיגר באצטדיון רמת גן. אפשר לומר שההופעה הזאת שינתה את חיי בכל כך הרבה מובנים. פגשתי שם את המפיק של פיט סיגר שראה את ההצלחה העצומה ותגובות הקהל הישראלי ומיד שאל אותי אם אני פנוי בפברואר 1968 להופעה בקרנגי הול. אמרתי לו שכן, אבל לא האמנתי שזה יקרה. הייתי המום. אחרי כמה חודשים הוא התקשר וסיפר לי שיש לי הופעה בקרנגי הול, אבל לא נמכר אף כרטיס. לא התרגשתי. התכוונתי כבר לחזור לצרפת לשקט שלי, גם כך לא תכננתי שתהיה לי קריירה בינלאומית. אבל הוא לא היה מוכן לוותר.
"הוא לקח תמונה שלי מצולם עם משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים, עם טלית ותפילין, הדפיס ופיזר אותה בברוקלין בכל תיבות הדואר של חברי הקהילה היהודית עם טקסט קצר עלי. זה עבד, האולם היה מלא. יום למחרת ההופעה קיבלתי תמונה גדולה ב'ניו יורק טיימס' ומאז אני נוסע להופיע בכל רחבי ארצות הברית כמעט בכל שנה. הכל בזכות ההופעה הראשונה בישראל, ואת זה אני לא אשכח לעולם".
אין פטריוט גדול יותר ממסיאס. הוא הופיע כאן בכל המלחמות, ממלחמת ההתשה ועד מלחמת לבנון. "במלחמת ההתשה עמדתי על משאית, וחיילים הקיפו אותי. במלחמת יום כיפור עברתי ממוצב למוצב וכמעט נפגעתי. זו התרומה שלי לעם הזה". כשהוא מדבר על המדינה, עיניו נוצצות, "אני אוהב את האנשים כאן, הישראלים נפלאים, ואני רוצה לחבק כל אחד ואחד מכם". הוא מתרגש במיוחד כשהוא מזכיר את צה"ל: "אני קורא לצה"ל המשיח. זה צבא של הגנה, לא צבא שתוקף. אני לא אוהב צבאות בעולם, אבל את הצבא שלנו אני מעריץ, הם שומרים על המולדת".
הוא אומנם שר הרבה בעברית, אבל מעדיף שנקיים את הראיון באנגלית. "עוד לא למדתי לדבר כל כך טוב בעברית. אולי יום אחד זה יקרה". בקריירה הארוכה שהוא מטפח גם בישראל, הספיק לשתף בעבר פעולה עם זמרים ישראלים בולטים כאילנית, חיים משה, ירדנה ארזי ויסמין לוי, הקליט גרסה משלו ללהיט "זינגרלה" של להקת הפסגות, ולחן שלו (לשיר "כינורו של אבי") הפך בישראל ל"מרלן" של זהר ארגוב. "אני אוהב אומנים ישראלים. גם את הצעירים כמו יוסי אזולאי, שיראל ויעל לוי".
על השלום שטרם הגיע הוא לא מפסיק לדבר, מאמין בכל לבו שזה אפשרי ומזכיר לי קצת את שמעון פרס באופטימיות הנצחית שלו. פרס ומסיאס היו חברים קרובים מאוד, "הוא היה חבר נפש שלי, בכל פעם כשהייתי מגיע ארצה הייתי פוגש אותו והיינו צוחקים ומדברים שעות. הוא לקח אותי לשדרות לקונצרט של יהודים וערבים למען השלום. לא אשכח את הפעם שהוא הגיע לראות אותי באחד הקונצרטים שערכתי בירושלים. פרס כבר היה נשיא המדינה וכשגיליתי שהוא בקהל הזמנתי אותו לבמה. אני זוכר שאמרתי לקהל, "הוא האבא שלי". שמעון לקח את המיקרופון וענה: "אני לא אבא שלך, אני אח שלך". אבל הוא בכל זאת היה אבא. האבא של ישראל אחרי בן־גוריון".
האמרגן שמוליק צמח ז"ל היה זה שהפגיש ביניהם לראשונה, ובעצם הפיק את כל הופעותיו של מסיאס בישראל מאז אותה הופעה מיתולוגית לפני קצת יותר מ־50 שנה. השנה סוגר מעגל בנו של צמח, יואב, שמלווה את מסיאס החבר הקרוב של אביו בסיבוב ההופעות הנוכחי.
לא פרנק סינטרה
שמו המקורי הוא גסטון גרנאסייה, והכינוי "אנריקו" הודבק לו כשניגן בגיטרה יחד עם חברים צוענים. הוא נולד בשנת 1938 בקונסטנטין שבאלג'יריה, את החיבור למוזיקה ירש מאביו סילבן, שהיה כנר בתזמורת אלג'ירית–ערבית של מי שיהיה לעתיד חמיו, שייח' רמונד. "רמונד לימד אותי את כל מה שאני יודע על מוזיקה", הוא מספר. "הוא המאסטר, המנטור. הייתה לי יראת כבוד גדולה אליו. אפשר לומר שהוא היה הרב של המוזיקה. התביישתי לשיר לידו, בהתחלה ניגנתי רק מוזיקה מסורתית אלג'יראית, והוא הנחה אותי. החיבור שלי לכתיבת שירים ושירה החל רק לאחר שנרצח".
ב־1956, במסגרת מאבק טרור שניהלו תנועות עממיות באלג'יריה נגד הכיבוש הצרפתי, נרצח שייח' רמונד על ידי קנאים מוסלמים. כעבור חמש שנים היגר מסיאס עם סוזי, בתו של רמונד שלימים הפכה לרעייתו, לצרפת.
"הייתי בדיכאון ממותו של המאסטר שלי, מתוסכל ושבור לב. הסתובבתי אבוד, והנחמה היחידה שמצאתי הייתה בכתיבת שירים. התחלתי להלחין ולכתוב שירים מתוך תרפיה, רק כדי להתמודד עם הכאב הבלתי נתפס של האובדן הקשה, לא רק שלו אלא גם של הרבה בני משפחה ושל חברים".
את סוזי אהובתו הכיר כשהיה בן 15. "היא הייתה בת 12, אבל רק אחרי שבגרה הפכנו להיות זוג. היא עשתה לי חיים קשים ולא רצתה אותי בהתחלה". סוזי נפטרה לפני כעשור ממחלת לב בגיל 68, ומאז הוא חי לבדו.
אתה עדיין לא מבצע בהופעות את השיר הנקרא על שמה?
"זה גורם לי עצב גדול. חיינו יחד 50 שנה, ואין יום או לילה שבהם אני לא מתגעגע אליה בכל נימי נפשי".
הם הביאו לעולם שני ילדים, בת ג'וסייה ובן ז'אן קלוד, שמהם יש לו חמישה נכדים, כולם עוסקים בצורה כזו או אחרת במוזיקה. "יש להם כישרון טבעי. אני לא מלמד אותם, כי אני לא חושב שאפשר ללמד מישהו לעסוק במוזיקה. או שאתה נולד עם זה או שלא". סימון (שמעון) מילשטיין, נכדו בן ה–24 שהצטרף אליו לנסיעה, עובר בטרקלין ובודק מה שלום סבא. "איך הוא, בסדר? הוא לא עושה בעיות?", שואל אותי סימון, שבסיבוב ההופעות הנוכחי גם מופיע איתו על הבמה. "הוא מוכשר מאוד, יום אחד אולי הוא עוד יירש אותי", מסיאס אומר בגאווה ושולח את הנכד לים.
הקריירה של מסיאס בצרפת של תחילת שנות ה־60 זינקה מיד. השיר "Adieu mon pays" ("להתראות, מולדתי") הפך ללהיט גדול בקרב מהגרי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. את הופעתו הראשונה בטלוויזיה בשנת 1962 הוא לא שוכח. "חיפשו מישהו שיכתוב מוזיקה לכתבה על מהגרים מאלג'יר ומצאו אותי. טרקתי להם את הטלפון, כי הייתי בטוח שמדובר בטעות. למחרת התקשרו שוב. 'לא, אנחנו רוצים אותך', אמרו. מבחינתי זה היה להמשיך את דרכו של חמי האהוב".
לאורך הקריירה הוציא עשרות אלבומים שנמכרו בעשרות מיליוני עותקים, והופיע בכל מקום נחשב בעולם. "זו מתנה שקיבלתי מאלוהים, ואני לא שוכח אף פעם מאין הגעתי. אני כוכב בינלאומי, אבל נשארתי איש פשוט. אני לא פרנק סינטרה".
מי שמאמין
ב־1985 העניק לו ראש ממשלת צרפת לורן פביוס את "אות לגיון הכבוד" הצרפתי וב־1997 מונה ל"שגריר עולמי למען שלום והגנת ילדים" מטעם מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן. "אנאן אמר לי: 'אתה נולדת שגריר, תמיד היית, עכשיו זה רק התואר הרשמי'. אני זוכר שאמרתי עוד לסאדאת בשנות ה־70 שאנחנו חייבים להמשיך להילחם למען השלום בעולם, אסור לנו לוותר. לנו כאומנים יש הזכות הזאת לאחד בין אנשים".
אם כבר פתחנו את עניין השלום, בשנים האחרונות אנחנו לא רואים עדנה, בוודאי שלא בצרפת שהפכה ליעד טרור.
"אני יכול לומר לך שמאז מלחמת העולם השנייה הפסקתי לתת אמון בכל מי שהוא לא יהודי. האנטישמיות בצרפת היא לא דבר חדש, והמצב בצרפת בעייתי לא רק ליהודים, אלא לכולם. אנחנו צריכים להיות חזקים, להילחם ולעמוד מולם ולא להיות כצאן המובל לטבח. בישראל אנחנו רגילים לבעיות של טרור, אבל בצרפת זה דבר חדש, הצרפתים לא יודעים איך להתמודד איתם".
אתה קורא ליהודי צרפת לעלות לישראל?
"אני יודע שהרבה יהודים הגיעו ארצה, אבל לא מספיק. יש הרבה יהודים בצרפת שלא יכולים להגיע לישראל כי אין להם האמצעים הכלכליים לכך. אני באמת לא מבין למה הם מתעקשים להישאר בפריז. זה לא שבפריז הם חיים חיי עושר. עדיף להם להגיע ארצה, אני אפילו קורא להם לעלות ארצה. אבל שלא תביני לא נכון, היהודים בצרפת לא מפחדים, אנחנו חזקים ובטוחים בעצמנו".
חווית מקרים של אנטישמיות כלפיך, או איומים של ה–BDS?
"לפעמים כותבים עלי דברים נוראיים בפייסבוק. בשנת 2009 ביטלו הופעה שלי במאוריציוס כי תמכתי בישראל, ועדיין אני לא מתכחש לזהות היהודית שלי ולתמיכה שלי במדינת ישראל. אני כל הזמן מקבל הודעות נאצה. אבל בעיני ה–BDS עושים טעות, כי הם לא עובדים למען שלום אף שהם חושבים כך. הם עובדים על פירוד. אני לא מתייחס לכך ולא מבין אותם. ישראל היא הלב של האנושות, וכשהם עושים את זה, הם מזיקים לא לישראל אלא לעצמם".
מתי גילית שאתה יהודי?
"ידעתי שאני יהודי מאז שהייתי ילד קטן, אבל לא תמיד הייתי איש מאמין. ההורים שלי היו מסורתיים, שמרו שבת ויום כיפור, אבל בזה זה הסתכם. אמא שלי ביקשה ממני שאניח תפילין לפני מבחנים כדי להצליח, ואני זוכר שאמרתי לה: 'קודם אצליח ואז אתפלל'. עם השנים פיתחתי אמונה יותר חזקה".
איך הגיב הקהל המוסלמי שלך כשהחלטת לשיר, די באומץ יש לומר, את "ירושלים של זהב" בהופעה בטורקיה קצת אחרי הפיגוע ב"שארלי הבדו"?
"ההופעה בטורקיה הייתה חוויה מעניינת ובלתי נשכחת. באותה התקופה גם ישראל וטורקיה היו במתיחות. הופעתי מול קהל של מוסלמים, כשלדעתי היו אולי 20 יהודים בקהל. אמרו לי שזה בעייתי, ואני מבין בדיעבד שלקחתי סיכון גדול. אבל זה לא עניין אותי. מה שקרה הוא שבסוף ההופעה הרגשתי שאני צריך לשיר את 'ירושלים של זהב' כסמל לאחדות ולשלום. לא תאמיני, אבל זה שודר גם בטלוויזיה הטורקית. אני לא מבין עד היום מה עבר עלי באותו הרגע, אבל ביצעתי את השיר בא–קפלה, ואנשים עמדו, הדליקו מצתים והריעו".
לא פחדת?
"אני לא מפחד משום דבר ולא מסתיר אף פעם את העובדה שאני יהודי. רגעי הפחד הבודדים שלי היו כשאשתי הייתה מאוד חולה או כשמישהו מהמשפחה שלי סובל ואני לא יודע איך לעזור לו. אני איש מאמין וסומך על אלוהים. אני בטוח שהכל בידיו של האל: הבריאות, החיים, הקריירה. מאז שהייתי בן 18 הבנתי שאני יכול לסמוך על אלוהים. אם הייתי מפחד למות, לא הייתי בורח לצרפת ולא הייתי מצליח לעבור את זה".
הבית שלי
האמונה החזקה היא זו שגם עזרה לו לעבור את השנה הקשה בחייו, שנת 2008, שבה איבד גם את אשתו וגם את הונו. אחד הבנקים שקרסו במשבר הכלכלי העולמי של אותה שנה היה הבנק האיסלנדי לנדסבנקי, שמסיאס היה ממשקיעיו הבולטים. על התקופה הזו הוא מסרב לדבר ומתעקש לשוחח רק על מוזיקה. "בגילי המופלג מה שמעניין אותי בחיים זה להיות בריא ולהמשיך להופיע ולשמח אנשים. כל היתר באמת שלא חשוב".
את רוב השירים הוא כותב ומלחין בעצמו. ליתר דיוק 800 שירים שכתב במהלך כמעט שישה עשורים של קריירה. כשאני שואלת כמה אלבומים הוציא, הוא כבר לא מסוגל לספור. לפני כמה שנים חשף ה־BBC שמנהיג אל־קאעידה, אוסאמה בן לאדן, נמנה עם מעריציו. בין חפציו של בן לאדן נמצאה קלטת עם שירים של מסיאס, שהופתע מכך שהטרוריסט הגדול התחבר למסרים של שלום מפי הזמר שהוזמן כעד למעמד החתימה של הסכמי אוסלו.
בשלב הזה אני מזכירה לו התבטאות מלפני שלוש שנים בזמן מבצע צוק איתן, שאמר על הפלסטינים שהם בני ערובה של חמאס ושל צה"ל, אבל מסיאס לא משתף פעולה, בנחמדות רבה יש לומר. "את עקשנית", הוא אומר, "אני רוצה רק את טובתה של מדינת ישראל. אני מעריץ את צה"ל וחושב שמגיע לכל תושבי המזרח התיכון לחיות בשלום ובאהבה".
לא נאיבי קצת?
"אני באמת מאמין בזה. אני יהודי וכמו כל יהודי אני רוצה שיהיה כאן רק שלום".
קראתי ראיון איתך מלפני כמה שנים, שבו הבטחת שאתה עושה עלייה אוטוטו. זה עדיין לא קרה. אני לא יכולה להתחמק מהשאלה: האם הסיבה שאתה מתמהמה קשורה למה שקורה כאן בישראל מבחינה חברתית ופוליטית?
"אני יודע שהבטחתי, והאמת היא שחשבתי על זה הרבה. אבל אני לא צריך לעשות עלייה כשאני כבר כאן. אני עם ישראל כשהיא צריכה אותי, וזה מבחינתי יותר מעלייה. עלייה זה אישי ואינטימי, ואולי זה יום אחד יגיע. אבל זה המקום שלי. ישראל היא הבית. אני אוהב את תל אביב וגם את אילת ומתכנן להגיע לאילת לחופשה, אולי לחגיגות יום ההולדת שלי בסוף השנה".
אני לא יודעת עד כמה אתה מודע לזה, אבל כפסע בינינו לבין מלחמת אחים. זה כבר יותר מסתם ויכוח פוליטי.
"מבחינתי, כל ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי בישראל, אני מכבד אותו. או־קיי? אבל שוב, אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, את יודעת למה? כי יש אנשים שלא מסכימים ויש אנשים שכן מסכימים, ואם אגיד משהו שלא מוצא חן בעיני מישהו, יתחיל ויכוח. את הוויכוח הזה אני מנסה למנוע, אני מנסה לאחד את העם ולא ליצור פירוד.
"מלחמת אחים היא האסון הכי גדול שיכול לקרות לעם היהודי, אסור שזה יקרה. אנחנו חייבים לזכור את ההיסטוריה שלנו. ושוב אני לא מרגיש שאני יכול לבוא ולבקר את הפוליטיקאים שלכם, כל עוד אני לא מצביע. זה לא הוגן כלפיכם. אין לי בעיה לדבר על שמעון פרס כי הוא מעל הפוליטיקה, מבחינתי, הוא איש של שלום. ואני מבטיח שעל כל השאלות שלך אני אענה כשהשלום יגיע".
הרבה עולים חדשים מצרפת, הנמנים עם מעריציך, תומכים בנתניהו.
"אני מכבד את כל מי שנבחר ומי שבוחר, ומוכן לומר לך רק דבר אחד על ראש הממשלה: אולי יום אחד ביבי יהיה כמו שמעון פרס. הוא עוד לא שמעון פרס, אבל אולי יהיה. ואם יהיה, אכבד אותו מאוד".
אשתו של חברי
אתה חבר טוב של נשיא צרפת הקודם ניקולא סרקוזי, שנחשב לתומך גדול של ישראל. לפני הבחירות שנערכו בשנה שעברה הצהרת שאם מארין לה–פן תיבחר, תעזוב את צרפת. איך נראית מערכת היחסים שלך עם הנשיא הנוכחי עמנואל מקרון?
"סרקוזי היה חבר שלי כמו שמעון פרס, בלי קשר לפוליטיקה הכרתי אותו ואת אשתו לפני שהפך לנשיא ואהבתי את זה שהוא תמך בישראל. עם מקרון אין לי קשר, אני לא מכיר אותו. אין לי שום דבר אישי נגדו או בעדו".
בשלב הזה מסיאס מצביע על חוף ימה של תל אביב שנשקף מבעד לחלון, "אני לא צריך יותר מזה", הוא אומר ומספר שהוא מקפיד בכל ביקור לקבל מנה טובה של קולינריה ישראלית. "האוכל הכי טעים נמצא כאן בישראל".
יש לך חברים מפורסמים?
"קצת, לא הרבה. בעיקר חברים טובים שמלווים אותי לאורך השנים ואני מקפיד לפגוש בכל ביקור, גם אם קצר".
דיברנו כמעט על הכל, אבל לא שמעתי מילה על מעריצות. אני יודעת שיש לך סיפור על מעריצה אחת קצת אובססיבית. האם זו מי שעליה שרת את "la femme de mon ami" ("אשתו של חברי הטוב"). באמת הייתה אישה כזאת?
מסיאס צוחק. "זה היה בשנת 1963. כולם שאלו אותי מי זאת האישה הזו של החבר שלי, שרצתה אותי כל כך. והאמת היא שאני לא ראיתי אותה מעולם, אבל ידעתי שהיא קיימת איפה שהוא. מה שמצחיק הוא שיום אחד, שעה לפני הופעה ניגשת אלי מישהי מבוגרת. לא נעים לומר, היא הייתה קצת זקנה. ואז היא אמרה לי: 'אני רוצה אותך'. ממש התחילה איתי. סירבתי. זו לא אשתו של חברי הטוב ביותר, אבל מאז בכל פעם כששואלים אותי מה מקור השיר, אני מספר את הסיפור הזה. את אולי לא מאמינה לי, אבל אני נשבע לך, תמיד הייתי איש של אישה אחת".