רינגו סטאר תמיד היה בצלם הענק של פול מקרטני וג'ון לנון. שירים שכתב ללהקה נדחו על ידי מקרטני שוב ושוב, ולא פעם הוא ספג זלזול, כמו באותה אמירה מפורסמת של לנון, שנשאל האם סטאר הוא המתופף הטוב ביותר בעולם וקבע כי "רינגו סטאר הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס".
אבל בהופעה אמש בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב לא היה מעליו שום צל, הבמה הייתה שלו, הלהקה הייתה שלו, הוא היה הסטאר. הוא עצמו, כמתופף האייקוני, האגדי, המיתולוגי, יו ניים איט, של להקת הביטלס, הצליח להביא בערב חם, כשמולו גרמניה-שבדיה במונדיאל, 8,000 מעריצים, שבאו בסך הכל להתענג על קצת נוסטלגיה.
ואכן הם קיבלו נוסטלגיה במנות גדושות, ישר לווריד. הבעיה העיקרית הייתה שמי שהגיע לכאן על תקן המתופף של הביטלס, לא ממש נתן פה הופעה משירי הביטלס, כמו שרבים בקהל ציפו (מי שהכין שיעורי בית בכל הנוגע לסטליסטים של ההופעות הקודמות בסיבוב, ידע מראש לא לצפות לזה). במקום זה קיבלנו הרבה, הרבה מאוד, הרבה מדי, קאברים לשירים מהסבנטיז והאייטיז שביצעו חברי ההרכב של סטאר, All Starr, שכולל נגנים מההרכבים "טוטו", "סנטנה" ו-"10 סי.סי", ובהתאמה – ניגנו ושרו את להיטי הלהקות הללו. ועל זה נאמר, עם קצת יותר מדי עזרה מחברים.
סטאר, שצורף לביטלס ב-1962 לאחר הדחתו של המתופף הראשון, והאנונימי, של הלהקה, פיט בסט, הוא הקול מאחורי הקלאסיקות הביטלסיות Octopus's Garden Yellow Submarine, , With A Little Help From My Friends, I Wanna Be Your Man ועוד, והוא גם שותף בכתיבת חלק משירי הלהקה. מאז התפרקותה ב-1970 מנהל סטאר קריירת סולו מצליחה ואף הוציא 19 אלבומי אולפן, האחרון שבהם לפני מספר חודשים.
בעוד שחברו ללהקה פול מקרטני הגיע לארץ לפני עשור להופעה בלתי נשכחת, בשביל סטאר זו הייתה הפעם הראשונה בישראל. לא נכון להשוות ביניהם, ובכל זאת, קצת בלתי נמנע: בעוד שההופעה של מקרטני, כמי שאחראי על יצירת לפחות מחצית משירי הביטלס התבססה על שירי הלהקה, ולפיכך ידעה אינסוף פיקים מרגשים, עד דמעות אפילו, ההופעה של סטאר הצטמצמה אך ורק לשירים של הביטלס שנוצרו או בוצעו על ידי סטאר, ומה לעשות - הם מעט מדי והם גם לא מהטובים ביותר של הלהקה.
ייאמר לזכותו שכשהוא על הבמה קשה שלא להתפעל מהעובדה ש-77 שנותיו לא ניכרות עליו: בתנועות, בקפיצות ואפילו בקול, שנשמע עדיין חצי משועשע כמו פעם. הוא מתחיל עם Matchbox, גרסת כיסוי של הביטלס מ-1964, לשירו של קארל פרקינס ומשם הוא נע בין העשורים המוזיקליים השונים. חלק ניכר מהזמן הוא נמצא על מערכת התופים, משאיר את הפרונט ואת המיקרופון לחבריו ללהקה. בין היתר בוצעו Dreadlock Holiday, Down Under של Men At Work, הבלדה I'm Not In Love ועוד, כשבין לבין זכינו גם לשמוע את הלהיטים הגדולים מקריירת הסולו שלו, בהם photograph, It Don't Come Easy, ו- You're Sixteen וכמה מהלהיטים שביצע בביטלס, בהם Boys, I Wanna Be Your Men ו-Yellow Submarine.
אף שבאמת היו במופע הזה לא מעט להיטים מפעם, רוב הזמן זה הרגיש כמו מופע של להקת קאברים, רק שבמקרה מי שביצעו את הקאברים היו המבצעים המקוריים. מעריצי הביטלס אולי לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על האפשרות לראות בחייהם חיפושית בישראל בלייב, וכידוע, האלטרנטיבות מצומצמות למדי, אבל כאמור, מעבר לנקודת הפתיחה הזו, זו לא הייתה הופעה שתיחקק בזיכרון, כמו זו שסיפק פה רק לפני עשור חברו מקרטני (לא עבר מספיק זמן כדי שישתלם להביא אותו שוב?). היא לא הייתה סוחפת, היא לא הותירה חותם. הייתה ונגמרה.
ובכל זאת, צריך לציין רגע גדול אחד של המופע, שהגיע בסוף, עם הביצוע ל -With a Little Help From My Friends של להקת האם המיתולוגית, אותו סטאר ביצע גם במקור. זה בדיוק מה שנדרש היה כדי להקים סוף-סוף את הקהל על הרגליים, לגרום לו לשעוט לעבר הבמה, ולהרגיש לרגע כמו בתקופת הביטלמניה. סוף השיר התחבר לפזמון שחתם את המופע – ביצוע של סטאר ל-Give Peace a Chance מקריירת הסולו של לנון, שהתאים באופן מושלם ל"פיס אנד לאב" שסטאר פיזר לאורך כל המופע, והיה מחווה מרגשת ממש למנהיג להקתו לשעבר.