ג'ימי הנדריקס ושלמה מזרחי ("הבמה החשמלית") פוגשים את דיויד בואי ויחד הולכים לג'אם עם פריד אל אטרש במועדון קטן בפאתי בגדד עם תזמורת מקומית. לכאורה, זו בדיחה או אוטופיה שקשה לראותה כמובן מתרחשת במציאות, אך בעצם התמונה הזו הייתה הדבר הראשון שרץ במוחי כשישבתי להאזין לשירו החדש של דודו טסה – "פריד".
הרומן של טסה עם המוזיקה העיראקית והערבית בא לידי ביטוי כבר בפרויקט "הכוויתים" המוצלח שלו לפני כשבע שנים במסגרתו מיזג בין מוזיקה שורשית מבית סבא (דאוד אל-כוויתי) לבין השפעות מערביות של רוקנרול שספג בצעירותו ועיצבו את ישותו המוזיקלית.
בשיר החדש, נדמה כי טסה החליט להרחיב את אופקיו ולרקוח ניסוי מוזיקלי מבלי באמת להשקיע מחשבה בתוצאה שלו, מבלי להתעסק בדאגות של "האם זה מסחרי? האם זה יצליח? ייכשל?" אלא נתן ללב ולנשמה להכתיב לו את הדרך והתוצאה התנקזה לכדי 04:13 דקות משכרות חושים.
אין ספק שטסה מוכשר וככל אמן כזה, יש דברים שאני אוהב יותר ויש דברים שאני אוהב פחות, יש דברים שמצליחים יותר ויש דברים שמצליחים פחות, אבל אם יש משהו שהופך את טסה למוערך בעיניי זו הכנות הטוטאלית בה הוא יוצר את המוזיקה שלו. הוא לא רק רציני, הוא באמת מאמין בתוצר שלו והאמונה הזו משתקפת גם במוזיקה שלו וסוחפת עימה את המאזין, בין אם ירצה ובין אם לאו.
ב"פריד", שם השיר שהוא מעין מחווה סימבולית לזמר המצרי-סורי המיתולוגי -פריד אל אטרש (הוכחה לכך ניתן לראות בקליפ כשמוטבעת על ז'קט הג'ינס של גיבורת הקליפ תמונה נודעת של אטרש, שהיה זמר פופולארי בין השנים 1932-1974), ניכרות ההשפעות המוזיקליות הרבות על טסה: מצד אחד יש סולו גיטרה רוקית בנגיעות פסיכודליה גרובית בניחוח סוף הסיקסטיז, מצד שני יש השפעות אלקטרוניות עכשוויות ומצד שלישי יש את הרקע התזמורתי העשיר והמוכר של הכוויתים (כשעל ההפקה המוזיקלית הייחודית אמונים שוב הצמד טסה את ניר מימון), כשלקינוח יש קריינות מעורפלת א-לה Space Oddity של דיויד בואי.
אם לא די בגיוון המוזיקלי, הרי שטסה חבר טקסטואלית לעמיר לב, שאף הוא מושפע ממוזיקה אתנית ביצירותיו ונע בין קו התפר שבין מזרח למערב, חיבור טבעי מחד גיסא, אך בלתי צפוי מאידך גיסא, שרקם טקסט מיוחד שנושא את המאזין אל מחוזות נוסטלגיים ("נגן תמיד נגן פריד, יאללה, נגן נגן נגן"), אל מחוזות של חיפוש אחר המקורות ("מאיפה באת? לאן תלכי?") ועם זאת מכיל היטב את ההווה ואת הכאן והעכשיו.
זה לא שיר רומנטי, אך זה גם לא שיר מלנכולי (כיאה לעמיר לב). הפעם מדובר בשיר נטול הגדרות או פרשנויות חד משמעיות, אלא זהו שיר אישי שכל מאזין יכול לקחת אותו למקום הפנימי האוטוביוגרפי שלו, לעצור, לחשוב ולזמזם בלי הרף את הפזמון המאד קליט שתופס את האוזן משמיעה ראשונה ונשמע כלהיט בטוח.
החיבור בין ההווה, העבר ואפילו העתיד בתהיות היומיומיות שבוערות בנפשו של אדם זוכה לעוצמה ואנרגיה בועטת הבוקעת מקולו המרגש והחם של טסה שנשמע במיטבו ובשקט בשקט, הרחק מהמרדף אחר אור הזרקורים (שמצידו - לא מניח לו לנפשו), מלמד איכות אמנותית מה היא.