פרולוג
בשנת 1950 הייתי זאטוט בן 5 בגן העירוני ברמת גן (שהיום קוראים לו "גן חובה") ושרתי את "עגלה עם סוסה", והתחתנתי שם עם בת שבע גולדמן, שהייתה מבוגרת ממני בשלושה ימים ושאמא שלה הייתה חברה של אמא שלי עוד מצפת עיר הולדתן. באותה שנה בדיוק נולדה הלהקה שלימים עיצבה את פני התרבות והזמר של דור שלם ואת דרך חיי, ושעל חבלי לידתה סיפר לימים גיורא מנור, האיש שהמציא את להקת הנח"ל והיה הבמאי הראשון שלה:
התחלתי לחפש שחקנים במחנה אלנבי ובמחנה 80. היו לי "מרגלים"... ההצגה הראשונה ("מיריק מסתדרת") הייתה אמורה להסביר מהו בעצם הנח"ל. לחזרה הגנרלית באו אנשי המטכ"ל. לא נשמע צחוק באולם... ואז כולם התנו תנאי שיהיה פזמון מסיים. בלילה ישבנו וחיברנו את הפזמון "העיקר הוא להעיז". החיילים התלהבו.
העיקר הוא להעיז!
לא לחשוש, לא לפחד!
מהמשלט, מהקיבוץ,
מהקבוצה, מהצבא,
כי הצבא אינו טורף,
והקיבוץ - אינו טרף
(גיורא מנור)
את השיר הזה הלחין האקורדיוניסט של הלהקה, אחד שממש לא רצה להיות בה. הוא בכלל חלם להיות מפקד טנק, אבל גויס בעל כורחו ללהקה החדשה בעקבות פקודה שהנחית מי שהיה אז סגן הרמטכ"ל, האלוף מרדכי מקלף בכבודו ובעצמו. לאקורדיוניסט הסרבן קראו דובי זלצר, שלימים היה ועודנו אחד מגדולי המלחינים שלנו, שתרם לזמר הישראלי כאלף שירים. מלבדו ליקט גיורא מנור עוד כמה חיילות וחיילים מוכשרים כמו יונה עטרי, שמואל שי, גאולה גיל ושני ירושלמים ביישנים: יוסי בנאי ודרורה חבקין.
תמונה ראשונה
ה"טולולולו" הוא הסטארט־אפ של להקת הנח"ל. זה התחיל כנראה אי אז כשקברניטי הלהקה ומייסדיה חלמו על מין גוף תיאטרלי חינוכי שיעצב באופן בימתי ודרמטי את אופיים של הנחלאים ויביא להם מסרים של חלוציות והגשמה, בעטיפה של תרבות ואומנות הבמה. נכון שזה נשמע פלצני? זה בדיוק מה שהרגישו החבר'ה בלהקה כשנאלצו להופיע בפני החיילים עם "מיריק מסתדרת" ו"האגדה על המ"כ הרע", שתי התוכניות הראשונות של להקת הנח"ל, שהיו מחזות מוזיקליים עמוסי מסרים לעייפה.
אפרופו "לעייפה", זה בדיוק מה שקרה לקהל החיילים העייפים שאולצו לצפות בלהקה ובמסריה. הם פשוט נרדמו מרוב עייפות ושעמום. אז שלפו החברים את המיטב שלהם שהביאו איתם מהבית. יוסי בנאי השכיב את החיילים מצחוק עם המערכון על החדר הספרדי שאותו ירש מיעקב בנאי, אחיו הבכור. שמואל שי הרביץ את גלריית החיקויים שלו, ודרורה חבקין שרה את שירי העם ששרו הירושלמים בצופים, שלימים נקראו "שירי רחוב" ושאיתם היא עשתה קריירה לא רעה בכלל.
יש לי רעה והיא חולה
הלכתי לבקר אותה
הלכתי ברחוב פגשתי אביה
שאלתי אותו מה שלום בתו.
לך בני אל בית העולם
ושם תמצא את קיברתה
מי זה דורך *(צריך לשיר "דוריאח") על קברי
ומפריע את מנוחתי?
זה אני אהובך
באתי באתי לראות אותך
איך תוכל לראות אותי?
כל העפר מושפך עלי
קח ת'טבעת שנתנת לי
ותן אותה לאחותי
לא אתן לאחותך
ולאף אחד ממשפחתך
ככה, ממצוקה, נולד ה"טולולולו". עם השנים, כשלהקת הנח"ל כבר הייתה ה–להקה והתוכניות היו מוצלחות והשירים היו להיטים, לא ויתרנו על ה"טולולולו".
כשהסתיימה ההופעה היינו מפרקים את התפאורה, מעמיסים אותה על המשאית וחוזרים לשבת במעגל עם קהל החיילים ומגישים להם את המיטב ממה שהבאנו מהבית. זו הייתה ההופעה שאחרי ההופעה שקראנו לה "טולולולו".
את ה"טולולולו" שלנו היו מסיימים בדרך כלל שולה חן וחנן יובל ששרו את השיר הראשון שכתבה והלחינה דרורה חבקין, בוגרת להקת הנח"ל הראשונה.
פנסים שוב דולקים
כי חושך ברחוב.
ילדים כבר אמרו
לאם: לילה טוב.
בחוצות הכלבים
כבר חורצים לשון.
כבר הגיע הזמן
ללכת לישון.
וחוזרים הגלים
לים בלי סוף.
גם אנחנו נאמר
לכם: לילה טוב.
נטאטא את שרידי
היום שעבר.
נקווה טוב יותר
יהיה המחר.
תמונה שנייה
היא נולדה בחיפה ב־3 באוגוסט 1934, שזה היום לפני 84 שנה. היא גדלה בירושלים, חיה בתל אביב ובאמסטרדם ובראש פינה, ושרה והלחינה והופיעה וכתבה והקליטה ועיבדה וניהלה מוזיקלית והתמחתה בטבעונות, בתבלינים ובצמחי מרפא. ואת כל זה היא הספיקה לעשות עד למותה, לפני 23 שנה, כשהייתה רק בת 60.
סבא שלה, נתן בן ציון חבקין, היה חלוץ הצמחונות העברית. אז לתשומת לבם של כל אלה שמתייחסים לצמחונות כאל טרנד שנחת עלינו רק בשנים האחרונות, רצוי שיידעו שכבר בשנת 1926 הקים סבא של דרורה חבקין את אגודת הצמחונים העבריים.
אני נזכרת בסבא שלי, ששתל גינת ירק קטנה מסביב לצריף שלו בגבעת שאול בירושלים, ואכל רק מפרי גנו, מה שהיה תמוה ביותר בעיני שאר בני המשפחה. "בשביל מה לגדל ירקות כשאפשר להשיג אותם בשוק מחנה יהודה", אומרת אמא שלי, והוא מביא צנוניות מהגינה ובצל ופטרוזיליה שיש בהם סוד לדבריו, ובדרך מביתו אלינו הוא הספיק לחלק ירקות מגינתו גם לנזקקים. אולי משהו מרוחו של סבא חבקין שב ומפעם בי?
סבא שלי האמין גם שכל העולם צריך לדבר שפה אחת, אספרנטו, שפה שהוא ניסה ללמד אותי כאשר הייתי בת שנה וחצי. אני זוכרת משפט אחד בלבד, תרגום של הפסוק "וגר זאב עם כבש": KAJ LOGSO LUPO KUM SAFIDO. אותו סבא עבד בגינה כל חייו, עד שבגיל 83 נפל מסולם בעת שחצב מערה בחצרו ומת.
("על תבלינים וצמחי מרפא" / דרורה חבקין)
באמצע שנות ה־80, כשחזרה עם שני ילדיה אחרי שבע שנות שהייה בהולנד ולאחר שנתגלתה בגופה מחלת הסרטן, היא החליטה לרפא את עצמה בעצמה. אז התמחתה בצמחונות ועברה להתגורר בראש פינה, שם גם הלחינה בין השאר את השיר "תפילה" למילותיה של לאה גולדברג.
למדני, אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל
תמונה שלישית
בשנת 1969 היה לדרורה חבקין אלבום רב־מכר. באלבום הזה היא ביצעה את שירי הרחוב שליקטה במשך שנים. שירים ששרנו בתנועות הנוער ושההורים שלנו שרו גם הם בילדותם בארץ. דרורה הופיעה עם השירים האלה בכל הארץ.
אני לא נותנת "קונצרט" או "רסיטל". אני רק הופכת את הקהל לתלמידים בכיתה או לקבוצה בתנועה. רק נזכרת איתם בשירים ההם. אין לי שום פרטנזיות של זמרת. אני תמיד מתנצלת על זה שלצערי הרב אני נאלצת להשתמש בקול הזה שאלוהים חנן אותי בו.
שם הרחק על הגבעה
אוהלים יש ארבעה
זהו כל המחנה
כך נאה וכך יאה
זהו אוהל הבנים
כל אחד יכול להבין
מלוכלך כל הימים
וזבובים לאלפים
זהו אוהל הבנות
כל אחד יכול לראות
שם נקי כל הימים
ובנים לאלפים
היי היי יונה
היי יונה פעמונה
המדור השבועי "פזמון חוזר" הופיע במוסף הבידור של "מעריב". בגיליון של 4 בדצמבר 1969 התפרסם ראיון שקיים איתה עורך המדור, אחד בשם נועם שחק, לכבוד צאתו של האלבום. והיא, שאף פעם לא עשתה חשבון לאף אחד, אמרה בין השאר:
כמעט כל זמר בארץ מתחיל את דרכו בשירי ג'ון באאז ובוב דילן - שאני מאוד מעריכה אותם ואני חושבת שהם מעניינים, חשובים ומוכשרים - אבל, בינינו, את מי זה מעניין אם הסוס של ג'ון הנרי פרץ לעיירה וירו בסבתא של השריף?
הדברים האלה, כמו דברים אחרים שאמרה באותו ראיון, למשל:
יש לנו מספר לא מבוטל של זמרים טובים וגדולים, שאפשר לאהוב יותר או פחות את החומר שלהם. הצרה היא שלכל אחד מהם קמים שבעה חקיינים... אף אחד מהם כמעט גם לא הרגיש צורך ללמוד. בגלל זה הם נאלצים אחר כך לנטוש את הזמרה ולפתוח חנות נעליים...
כל זה גרם לתגובות נזעמות רבות ששלחו קוראים רבים. אני זוכר את זה, כי עורך המדור נועם שחק היה בעצם אני.
אפילוג
כך חולפות להן בסך דמויות
יש עצובות ויש גם עליזות
אחריהן עם רשת פרפרים
על גלגל נעים השחקנים
בעלייה כן גם במורד
ותמיד תמיד אל עוד מחר אחד...
("קרוסל" / רות כסלו)
קצת לפני מותה, באחד המפגשים היותר מרגשים של ותיקי להקת הנח"ל לדורותיה, פתחה דרורה חבקין את האירוע כשעלתה על הבמה ושרה את השיר שאיתו נבחנה ללהקת הנח"ל:
אני לא יפה
ואולי מכוערת
אך כשאהבת אותי
אז דיברת אחרת.
אני גלמודה
וגם מאוכזבת
אני כמו כלב עזוב
בתחנת הרכבת.
קח את לבי
הוא לא נחוץ לי יותר
אחרי שבי בגדת
עליו אוותר
(חיים חפר)
ב–1995, באותה השנה שבה יצא הספר שלה "על תבלינים וצמחי מרפא" שמעוטר בצילומים מרהיבים של אריאל בנה, היא נפטרה באורח פתאומי מדום לב. בתה שירי, שמנהלת את חנות הטבע של אמא שלה, נזכרת:
כשהקימה את "להקה מקומית" עם חבריה הנפלאים ג'ורג' וסאלם מכפר ראמה, היו אלה ימי האינתיפאדה הראשונה ובהם היו הרבה גילויי אלימות, פחד וגזענות. אמא לא ידעה פחד. ביחד עם להקה מקומית שרו שלושתם את השלום והעבירו צלילים של פסנתר, עוד ודרבוקה.
כשאמא עמדה על שלה וכשרצתה להעביר את המסר, לא היה אחד שיכול לה. אם היו שמים אותה עכשיו בחדר עם אבו מאזן ונסראללה, אני יודעת בוודאות שהיה יוצא לנו חוזה חתום ושלום. אישה אמיצה ביותר, אנושית ומלאת כבוד לכל אדם באשר הוא אדם.