בימים שבהם דעת הציבור העולמית כלפי ישראל נעה ונדה בין חיוב לשלילה, השגרירים הבולטים שלנו בחו"ל הם שחקנים, זמרים, ספורטאים, אנשי עסקים, סטרט־אפיסטים ועוד, החולשים על שלל תחומים ומשפיעים על תדמיתה של ישראל בעולם. לכן בכל פעם שישראלי - צבר או עולה חדש - זוכה להצלחה מחוץ לגבולות הארץ, הישגו הופך באופן אוטומטי ללאומי והוא - לגיבור.
השם עיינה חביב ודאי אינו אומר לכם הרבה, וגם סביר להניח שאם תיתקלו בתמונתה או תשמעו את קולה, לא תדעו במי מדובר. אולם היא יכולה בקלות לשאת בתואר "הזמרת הישראלית האנונימית ביותר שזכתה בפרס הגראמי". כן, כן. הרבה לפני שגל גדות החליפה מבטים עם וין דיזל ב"מהיר ועצבני" והפכה לישראלית המצליחה ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאית, הייתה זו חביב (42), ששמה אותנו על המפה.
מי שבעשור האחרון שרה ביותר מ־86 פסקולי סרטים, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב פופולריים - והשנה תשיר בסרטים האמריקאיים "דדפול 2" ו"וונדרוול" - לא חשבה כלל על קריירה מוזיקלית. להפך, היא ראתה בתחביב השירה הקלאסית והאופראית שאליהן נמשכה משהו שיש להסתיר ולדכא ולהמירו בתואר אוניברסיטאי בטוח. "כשסיימתי את התיכון, מה הייתי? נערה ישראלית טובה. איזו זמרת? להתפרנס ממוזיקה זה בלתי אפשרי. ככל ילדה להורים יהודים נורמטיביים, הייתי צריכה ללכת בעקבות חלומם וללמוד עריכת דין או רפואה. מינימום תואר שלישי 'מכבד'. זמרת? מה פתאום! זה רק תחביב. לא מעבר. אז הלכתי ללמוד אנתרופולוגיה", היא אומרת.
אם כן, כיצד הפכה ישראלית אנונימית, סטודנטית לתואר שני באנתרופולוגיה, לאחת הזמרות המבוקשות ביותר בהוליווד? כדי לענות על השאלה הזאת, היה עלי לאתר את חביב ולשאול אותה בעצמי. בהתחלה, באופן טבעי, חיפשתי בגוגל את שמה בעברית ולא מצאתי שום כלי תקשורת ישראלי שאזכר אותה או את הגראמי שלה ולו במילה קטנה. חשדתי שמא טעיתי, שכן איזה גוף תקשורת שפוי לא יכתוב על ישראלית זוכת גראמי? פאקינג גראמי!
החלטתי לחפור עמוק ולברר עם חביב עצמה את פשר הדברים. חשבתי שזו תהיה משימה קשה. בכל זאת, הוליווד היא לא סרטי בורקס תל אביביים דלי תקציב. ביקור זריז באינסטוש ממועט החברים והלייקים שלה הביא אותי להפניה ישירה לאתרה המקצועי. הייתי בטוח כי עוד לפני שהיא תענה לי, אופנה לשני מנהלים ולארבעה יחצ"נים. להפתעתי, חמש דקות מרגע שליחת המייל באנגלית הצברית שלי, קיבלתי מייל חוזר. לא ממנהל פלצן או מאיש יחסי ציבור קשוח. מעיינה עצמה.
"היי, אני מנהלת את ענייני בעצמי. אתה יכול בשמחה לדבר איתי". כשסיפרתי לה שאני מעוניין לכתוב עליה לעיתון "מעריב", תשובתה הייתה: "מה, באמת? אף פעם לא כתבו עלי בישראל. אף שאני ישראלית. לא התעמקתי אף פעם למה, אבל אם אתה מעוניין - בוא נתאם שיחה".
שבוע לאחר אותה התכתבות חביבה במייל שוחחנו, אני בחדרי הצנוע בתל אביב והיא במשכנה בלוס אנג'לס. לאורך כל השיחה נותרתי פעור פה מסיפורה מעורר ההשראה של עיינה, הדוברת עברית במבטא אמריקאי קל, על החלטתה לקחת סיכון באמצע החיים, לעזוב את התואר והמקצוע הבטוחים, לחשב
מסלול מחדש ולהתחיל מבראשית את חייה המקצועיים בעקבות החלום הלא נודע הקרוי "מוזיקה".
אני ירושלמית
היא נולדה בירושלים כעיינה שירה חביב בשנת 1976, בת ליורם ותרצה חביב, ילידי הארץ, שגידלו אותה בחום בשכונת הגבעה הצרפתית שבצפון־מזרח הבירה. "בהתחלה הורי רצו לקרוא לי 'מעיין', אבל ערב אחד הם צפו בטלוויזיה בתוכנית טבע שבה הוזכר השם 'עיינה', והחליטו לקרוא לי כך", היא מספרת, "האופי הירושלמי דבק בהורי עד היום, אבל אני לא הספקתי להידבק בו". אם תהיתם לאיזו עדה היא שייכת, נספר שמצד אביה היא חצי תימנייה וחצי סורית ומצד אמה - וינאית.
בחיידק המוזיקה נדבקה בגיל מאוד קטן. "סבתא שלי הייתה זמרת אופרה מבטיחה בווינה לפני מלחמת העולם השנייה, ואף קיבלה מלגה ללמוד שם, אך לאחר שגילו שהיא יהודייה זה לא קרה. בשנת 1938 היא עלתה לישראל והחלה לטפל בילדים. היא נטשה את המוזיקה ולא מימשה את הפוטנציאל שלה להפוך לזמרת. היא ראתה בי מעין סגירת מעגל שלה, ואני רואה אותה כמי שהחדירה בי את האהבה לשירה ולמוזיקה. בכל פעם שאני חושבת עליה, אני נזכרת שאסור לי לקחת כמובן מאליו את עובדת היותי יהודייה שזוכה להופיע וללמוד מוזיקה. סבתא שלי היא ההוכחה שלא תמיד זה היה כך".
בשנת 1979, כשהייתה בת 3, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לשיקגו, כפי שהתחייב מעבודתו של האב. למרות זאת, הוריה דאגו לשמר בבית את המסורת הישראלית.
"בילדותי, אמי, שהייתה מורה, דאגה מאוד לכך שאלמד עברית על בורייה ולימדה אותי בעצמה. מלבד זאת, הורי שלחו אותי לבית ספר לילדים ישראלים. כשעברנו דירה למסצ'וסטס, שבה לא היה מוסד חינוכי ישראלי, נשלחתי לבית ספר חרדי מקומי של יהודים־אמריקאים. לימים למדתי עברית באולפן בישראל. עד היום חשוב לי מאוד לשמור היטב על השפה הזאת".
זיכרון ילדות ונעורים שחקוק במוחה של חביב עד היום היא השירה בארוחות ערבי שישי בבית המשפחה. "היינו יושבים סביב לשולחן גדוש המאכלים הישראליים, ואמי, שידעה לשיר, שרה לנו את כל השירים העבריים המוכרים וכולנו היינו מצטרפים. האומנים שהכי השפיעו עלי באותן שנים הם יהודית רביץ, מתי כספי, ריטה ואריק איינשטיין. השפיות הישראלית הזאת הייתה חשובה לנו מאוד, והיא הייתה עבורנו בית לכל דבר".
"בכל חופשת קיץ, מרגע שעברנו לארה"ב, היינו נוסעים לישראל למשך חודש וחצי כדי לבקר את הסבים והסבתות שלי בבת ים ובירושלים", מוסיפה חביב, "כך שתמיד היה לי קשר הדוק לארץ. אתה יכול להזיז את האדם מהמקום, אבל לא את המקום מהאדם".
כשהייתה בת 6 רצתה ללמוד לנגן על פסנתר, אך בשל המצב הכלכלי הרעיון התפוגג. בגיל 9 החלה ללמוד פיתוח קול. "אהבתי מאוד לשיר. לכל אורך הילדות והנעורים השתתפתי במקהלות בית הספר. למדתי אופרה ושירה קלאסית, אבל כמובן, כפי שאמרתי, זה היה רק בשביל הכיף".
עם סיום התיכון, החליטה להניח בצד את התחביב המוזיקלי, ובשנת 1994 נרשמה כמתוכנן ללימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת קליפורניה
(UCLA) וסיימה אותם בהצטיינות. כדי להתפרנס עבדה במוזיאון פול גטי בלוס אנג'לס. בשנת 1999 נרשמה ללימודי תואר שני באנתרופולוגיה, שאותם השלימה בשנת 2001, ומיד פנתה ללימודי הדוקטורט.
בלימודי התואר השלישי החל לקנן בה שוב החיידק המוזיקלי, ובשנת 2000 הקימה עם בן זוגה איוון פוצ'אלט, שלימים הפך לבעלה, את הרכב הפופ־רוק האמריקאי Nest, שביצע שירים מקוריים שחיברו השניים. בלהקה ניגנו שתי ישראליות: המתופפת קרן טפרברג והבסיסטית סמדר דלור.
"איוון ואני רצינו מאוד ליצור ולהופיע, בשביל הנשמה", משחזרת חביב, "ידענו שזה לא מקצוע ולא הרווחנו כסף, אבל זו הייתה הדרך שלי לשמר באיזשהו אופן את התחביב שלי. ב־2002 הוצאנו אלבום יחיד ('Nest') שלא עורר עניין, ואחר כך התפרקנו. אני מתגעגעת להרכב".
טיפת מזל
סמוך לצאת האלבום היחיד של Nest, בעיצומם של לימודי הדוקטורט, פגשה חביב בטלי תדמור, פסנתרנית ישראלית ותושבת חדשה בארה"ב. השתיים נפגשו במסדרונות האוניברסיטה ומהר מאוד גילו את האהבה המשותפת למוזיקה.
"טלי סיפרה שהיא לומדת תואר שני בפסנתר ורצתה שאעבור להתמקצע במוזיקה", היא נזכרת, "סירבתי מיד. לא חשבתי אף פעם על מוזיקה כעל מקצוע וגם לא רציתי קריירה מוזיקלית של זמרת כי תכננתי חיי משפחה וילדים ולא רציתי להופיע נון־סטופ. אבל אז היא הציעה לי להיות זמרת אולפנים, מקצוע שלא שמעתי עליו מימיי. טלי אמרה שאני יכולה לפתח קריירה מהקול שלי. חשבתי שהיא צוחקת, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות אמיתית".
בשנת 2003, בצעד אמיץ וספונטני, נטלה חביב פסק זמן מלימודי הדוקטורט, נטשה את עבודתה במוזיאון ופנתה לנסות את הנישה החדשה שעליה סיפרה לה תדמור. "החלטתי לקחת שנת חופש מהלימודים, לנסות את עניין זמרת האולפנים ולחזור ללימודים אם אראה שאין בזה מקור פרנסה ממשי".
תדמור שידכה בינה לבין המוזיקאית שרון פרבר, שנהגה לשכור זמרי אולפנים שישמשו כמקהלה בבתי כנסת. זו הזמינה אותה להופיע בבית הכנסת היהודי בלוס אנג'לס - "מגדל שלום לאומנות" - מנהג שהפך חודשי. "שרנו שם המון פיוטים, שירי חזנות ותפילה, ובהמשך הזמינו אותנו בתי כנסת נוספים להופעות של שירי יהדות ומסורת".
בהופעות בבית הכנסת התוודעה חביב לזמרי האולפנים, ואלו חיבבו אותה ויעצו לה ללמוד לקרוא תווים ולרכוש ידע מוזיקלי מקצועי אם היא מעוניינת לפתח קריירה בתחום. "הבנתי שאני אומנם אוהבת לשיר ויש לי פוטנציאל, אבל אני עדיין לא משופשפת או מלומדת מספיק בשביל זה. החלטתי להאריך את שנת החופש ולעזוב את לימודי התואר", אומרת, "התחלתי ללמוד מוזיקה באופן מקצועי והשקעתי בזה את כל כולי".
לא חששת להמר על מקצוע שראית בו משהו לא בטוח?
"ברור שחששתי, אבל מצד שני, לא עזבתי מקצוע בטוח. עם כל הכבוד, אנתרופולוגיה הוא לא המקצוע הכי מבוקש כיום. הפחד היחיד היה לעזוב את המסגרת. תמיד אהבתי להיות חלק ממסגרת, ועכשיו הייתי צריכה להיות לבדי ולהסתדר בכוחות עצמי. הלכתי אל הלא נודע, אבל האמנתי בזה".
לאחר שנה אינטנסיבית שבה למדה שיעורי פיתוח קול ומוזיקה, ניגשה חביב בינואר 2005 לאודישנים למקהלת הקוראל הראשית בלוס אנג'לס. למרבה המזל, היא צלחה אותם והתקבלה למקהלת הדגל של אל.איי, שבה היא שרה ומופיעה עד היום. "ואז התחלתי לקבל כל מיני הצעות עבודה קטנות וחלטורות, ואחרי שנתיים הבנתי שזהו, זה המקצוע האמיתי שלי", היא מספרת.
זרקה חכה בהוליווד
הראשונים ששכרו את שירותיה לעבודה כזמרת סולנית היו צמד המלחינים כריסטופר לנרץ וטימותי מייקל ווין, שהזדמנו לאחת ההופעות של המקהלה והתרשמו מקולה. "הם בדיוק הלחינו פסקול למשחק וידיאו (The Punisher), והיו זקוקים לזמרת אופרה לאחד המעברים המוזיקליים. הם הזמינו אותי לאודישן והתמזל מזלי והם בחרו בי. מכאן העניינים החלו להתגלגל".
לאחר הסשן הראשון שלה עם הצמד נכנסה עיינה לאולפן והקליטה דמואים לשירים בביצועה כדי להציע את שירותיה כזמרת למשחקי וידיאו ולסרטים. "החלטתי לזרוק חכה, לך תדע מי יתפוס אותה", היא צוחקת. את הדמואים שלחה ב־2006 ללנרץ, ששכר אותה שוב לשיר בפסקולים שהלחין למשחקים ואף שידך לה קולגות.
אחד מהם היה אהרון זיגמן, שסידר לה את עבודתה הראשונה כזמרת סולנית בפסקול של סרט הקולנוע Alpha Dog, בכיכובם של ברוס ויליס וג'סטין טימברלייק. מכאן ואילך נפתחה הדלת, וחביב, הצברית מירושלים, מצאה את עצמה שרה בפסקולי סרטים הוליוודיים מובילים כמו "אווטאר", "מלחמת הכוכבים - אחרוני הג'דיי", "כשניטשה בכה", "דרדסים 2", "צבי הנינג'ה", "קוואנטום של נחמה", "גודזילה", "מת לחיות 5", "קאמפ רוק 2" ועוד רבים וטובים. נוסף לכך תוכלו לשמוע אותה מפליאה בקולה גם בפסקולים של סדרות טלוויזיה מצליחות דוגמת "בית הקלפים", "שיקגו Fire", "מסע בין כוכבים - דיסקברי" ו"הסוכנת קרטר".
אבל הפסגה הגבוהה ביותר בקריירה שלה עד כה דווקא לא התרוממה מהקולנוע, אלא מהאלבומים. כשהייתה עוד חלק מאותה מקהלה בלוס אנג'לס, התארחה כזמרת בכמה אלבומים של אומנים כמו זמר האופרה פלסידו דומינגו, אדם למברט, שמופיע בשנים האחרונות עם להקת קווין, וכן באלבומי ילדים של וולט דיסני. בשנת 2006, במסגרת הרכב שמנה תריסר זמרים וזמרות ממקהלת לוס אנג'לס, השתתפה חביב בהקלטת אלבום מוזיקה קלאסית עתיקה של המוזיקאי והמנצח היהודי פיטר רוטנברג, Padilla - Sun Of Justice, שזיכה אותה, את חברי מקהלתה ואת רוטנברג בפרס הגראמי היוקרתי לשנת 2007 בקטגוריית "הופעה קטנה של אנסמבל".
"לא האמנתי שזה קורה לי", היא מספרת, "רק התחלתי לעבוד כזמרת אולפנים ולשיר במקהלה של לוס אנג'לס וכבר זכיתי בגראמי? הייתי בטוחה שמאותו רגע אזכה בעוד כמה כאלה, אבל אז הבנתי שזה לא פשוט כל כך. מאז הייתי מועמדת לא מעט פעמים לפרס הנחשב, אבל עדיין לא זכיתי שוב".
איפה הפרס נמצא?
"הפסלון עצמו אצל פיטר רוטנברג, אבל הוא שייך לכולנו".
האם בישראל עסקו בכך שישראלית זוכה בגראמי? זה אירוע לאומי.
"לא חושבת. אף אחד לא דיבר על זה בישראל".
ולא חשבת לפרסם זאת בקרב הציבור הישראלי, שהמשפחה תהיה גאה קצת?
"לא כל כך, כי ישראל לא נותנת לי עבודה. היא בית, אבל לא היא לא פרנסה. בעיקר פרסמתי את זה בקרב מלחינים ואנשים שיכולים לשכור את שירותי לעוד סרטים, סדרות טלוויזיה ומשחקי וידיאו".
האנרגיות של ישראל
בשנים האחרונות, לצד הקריירה המוזיקלית המגוונת, הייתה חביב פעילה בארגון יהודי־ערבי למען השלום על שם יצחק רבין, בחסות מכללת ברקלי למוזיקה. מטרתו של הארגון היא לנסות ולהגיע לפשרה ביחסי ישראל־פלסטין. "הייתי פעילה בהפגנות למען השלום, אבל זה פחות אפקטיבי כשזה בארה"ב. הרי רק מי שחי בארץ וחווה את המצב יכול להבין אותו באמת. בכל אופן, מאז שדונלד טראמפ עלה לשלטון, אני עוסקת בפעילות התנדבותית, בעיקר למען הדמוקרטים בארה"ב, כי אני חושבת שהוא פשיסט ואני משתדלת לתרום למען שינוי המצב הבלתי אפשרי הזה. אני לא רוצה שילדי ישאלו אותי מה עשיתי בתקופה של טראמפ".
את מעורבת מבחינה פוליטית במה שקורה בישראל?
"מאוד. חוק הלאום מקומם אותי. זה מצב נוראי. וגם המצב בעזה בלתי אפשרי. צריך שתי מדינות לשני עמים. איך עושים זאת? אין לי מושג. אני לא מבינה כל כך בפוליטיקה".
חווית גילויי אנטישמיות בארה"ב?
"הרבה פעמים הסתכלו עלי שונה כי אני יהודייה, אבל לא חוויתי אירוע משמעותי".
בימים אלו סיימה כאמור להקליט קולות לסרטים החדשים "דדפול 2" ו"וונדרוול" ולמשחק המחשב הנודע Call Of Duty 4. מקור הפרנסה הנוסף שלה בתחום הוא לימוד פיתוח קול והופעות מזדמנות עם הרכב כלייזמרים חצי־ישראלי, Kleizmer Juice, הפועל בארה"ב.
"אנחנו מנגנים ושרים את השירים העבריים החסידיים וגם משלבים בין מוזיקה אירופית למזרחית. זה הרכב ממש מגניב ותענוג להופיע איתו. אני מתלבשת להופעות בשמלה ובלוק של שושנה דמארי. חצי מהחברים שם ישראלים, ויש גם אמריקאי אחד ומוסלמי אחד. אנחנו מפיצים את השלום והאחדות בין ערבים ליהודים גם בארה"ב. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אלא יותר בשביל הריגוש".
למעשה, כשקיימנו את השיחה, חביב בדיוק חזרה, מותשת מעט, מביקור ארוך בישראל עם שני ילדיה, דליה בת ה־10 ואיתן בן ה־7. "כל הגעה לישראל ממלאת אותי באנרגיות חדשות. אני גאה להיות ישראלית", סיכמה.
את מבקרת בארץ לעתים תכופות?
"בכל שנתיים, ולפעמים אפילו פחות. לאחר שסבא וסבתא שלי נפטרו זה לוחץ פחות, אבל חשוב לי שהילדים שלי יכירו את ישראל. בעוד שנה וחצי נחגוג לדליה בת מצווה בארץ".
מזהים אותך בישראל?
"לא, ממש לא. גם לא הייתי רוצה שיזהו אותי ברחוב. לא מעניין אותי להיות מפורסמת או סלב".
איך ההרגשה לחזור לבקר בישראל?
"אני לא יודעת להסביר זאת במילים, אבל אני מרגישה שאני מאוד־מאוד קשורה לארץ. אחרי הכל נולדתי בישראל".
מה גורם לך להרגיש ישראלית?
"המשפחה שלי, התרבות, הלך הרוח של הישראלים - כמו ויכוחים ברחוב - והתפילה".
חשבת פעם לחזור ולהשתקע פה?
"כן. אחרי התיכון חשבתי לעבור לגור בישראל, אבל באותו זמן גם פגשתי את בעלי איוון, שהוא לא יהודי, והחלטנו להשתקע בארה"ב".
אתם מקיימים מנהגים ישראליים?
"ברור, חשוב לי שהילדים שלי יספגו את התרבות והמסורת היהודיות. אנחנו ממוקמים בטווח שבין חילונים למסורתיים. הילדים שלי הולכים לבית ספר יהודי־ישראלי ומקפידים ללמוד תורה".
מהו האוכל הישראלי האהוב עלייך?
"אוכל מזרחי ופלאפל".
את עוקבת אחרי שירים ישראליים עכשוויים?
"אני מנסה. בכל פעם שאני באה לארץ, ידיד שלי משמיע לי את השירים הבולטים של הרגע - עומר אדם, סטטיק ובן אל וכל אלה".
ומה דעתך עליהם?
"חלק אני אוהבת יותר ולחלק אני מתחברת פחות".
מה החלום הנכסף?
"להקליט סולו שלם לפסקול של סרט קולנוע הוליוודי גדול. אני בדרך לשם".