לקראת סיום הסרט הדוקומנטרי על קווינסי ג'ונס מגיע רגע שכולו קתרזיס. ג'ונס, המפיק המוזיקלי האגדי בן ה–82 באותה עת, נכנס לראשונה בחייו למוזיאון לתולדות התרבות האפרו–אמריקאית בארצות הברית העומד להיפתח, ומובל בכיסא גלגלים אל תוך האגף המוקדש למוזיקה השחורה. בבת אחת הוא מוקף באין ספור דמויות מיתולוגיות של מוזיקאים שחורים. כולם היו חבריו, עמיתיו, בני טיפוחיו. מדיינה וושינגטון דרך ריי צ'רלס ועד פרינס. ג'ונס - מיסטר קול, האיש שכבר ראה הכל - קופא לרגע ומתקשה לדבר מרוב התרגשות. זהו רגע אישי לגמרי ובה בעת - בעל משמעות רחבה בהרבה. הפטרון הגדול של התרבות השחורה, האיש שברק אובמה אמר ש"תמיד היה שם ראשון", מגיע בערוב ימיו לסקור את תוצאות הנחשול הגדול - היפה והצודק כל כך - שהוא היה ממחולליו המרכזיים.
למראה התמונות האלה בכיתי כמו ילד. ולא בפעם הראשונה בסרט. לאו דווקא אינדיקציה לאיכות העשייה שלו, אגב. "Quincy" (נטפליקס) הוא סרט ארוך מדי (שעתיים פלוס), שנוצר בידי בתו של המוזיקאי, ראשידה ג'ונס. מה שאפשר מן הסתם גישה ישירה לארכיון הפרטי של ג'ונס, מצד אחד, אבל גם נטרל כמעט כל סממן של ביקורת, או התייחסות לרגעים פחות ייצוגיים של המוזיקאי הענק הזה. די לקרוא את הראיונות האחרונים איתו, שבהם חשף פרטים פיקנטיים (מרלון ברנדו שכב עם מרווין גיי וריצ'רד פריור, למשל), או ביטא דעות שנויות במחלוקת (פול מקרטני בסיסט גרוע), כדי להבין עד כמה הוא נשמר בסרט בצמר גפן מתוק. וחבל, כי זה הופך את הביוגרפיה המצולמת להרבה פחות מקורית ומגניבה מהיצירה של קווינסי ג'ונס.
ובכל זאת, בכיתי. ורק בדיעבד הבנתי למה. בדומה ליצירות דוקומנטריות נוספות על דמויות שחורות בולטות בנות זמננו, כמו או–ג'יי סימפסון, הסרט הזה ממחיש עבור הצופה הישראלי עד כמה הגזענות בארצות הברית הייתה - וכנראה גם נשארה - עמוקה, מכוערת ופשוט בלתי נתפסת.
זה בולט במיוחד באמצעות הסיפור של קווינסי ג'ונס, שכאמור היה "השחור הראשון" במגוון רחב של תחומים. דוגמאות בולטות: כשרצה ללמוד עיבודי מיתרים, בסוף שנות ה–50, הוא נאלץ לנסוע לפריז כי בארצות הברית התחום היה חסום בפני שחורים; כששב למולדתו בתחילת שנות ה–60 הוא הפך לשחור הראשון שהיה סגן נשיא בחברת תקליטים, מרקורי; במרוצת אותו עשור, כשעבד בווגאס, מוזיקאים שחורים כמו סמי דיוויס ג'וניור כיכבו על הבמות הכי גדולות בעיר, אבל בתום ההופעה לא הורשו להיכנס למסעדות יחד עם לבנים, ונדרשו לישון במלון לשחורים בלבד בפאתי וגאס. באמצע שנות ה–60 (!) ג'ונס הפך למלחין השחור הראשון שעבד בסרטים בהוליווד, ובהמשך גם למועמד השחור הראשון לאוסקר בתחום הפסקולים. ועוד ועוד.
האיש שגדל בפאתי שיקגו בשנות ה–30, ולדבריו לא ראה אדם לבן עד גיל 11, נאלץ לשבור שוב ושוב את החומות. מה שמדהים במיוחד בסיפור הזה הוא שהגזענות וההפרדה נכחו גם בעשורים שבהם אמריקה נתפסה כסמל הקדמה וכמובילת העולם המערבי. אפילו בשנות ה־90 (!) ג'ונס הרגיש שאין מספיק ייצוג טלוויזיוני לשחורים, ולכן הקים חברת הפקה שדחפה לפריים–טיים פרויקטים כמו "הנסיך המדליק מבל אייר".
זה אולי תמים מצדי, אבל עצם הרעיון לא מפסיק לזעזע אותי. העובדה שמפלים מגזר שלם רק בגלל מוצא וצבע עור. ואי אפשר שלא להתייחס, בהקשר הזה, להאשמות הבלתי פוסקות כלפי מדינת ישראל "הגזענית". גם אם היחס כלפי ערביי ישראל, שלא לדבר על הפלסטינים בשטחים, מצריך שיפור ניכר, עדיין מדובר כאן בתוצאה של סכסוך אלים והדדי. פוליטי, דתי, טריטוריאלי. השחורים בארצות הברית, שבמקור הובאו לשם בכפייה (סבתו של ג'ונס הייתה שפחה משוחררת), רצו רק להיות אזרחים שווי זכויות, ומעולם לא זכו בכך באמת. רק בגלל צבע העור שלהם. אפילו התקדים ההיסטורי של נשיא שחור נראה היום בעיקר כמו הזיה. על הרקע הזה, האירוניה הגדולה היא שבן הטיפוחים החשוב והמצליח ביותר של קווינסי ג'ונס, מייקל ג'קסון, הלך והלבין ככל שהקריירה שלו התפתחה.