שיר השמיני בהופעה של פול מקרטני בווינה זוכה להקדמה טיפוסית. "זה מוקדש לאוהבי ווינגס!", מכריז מקרטני בהתייחסות ללהקתו משנות ה־70, ואז מסמן באצבעות ידיו מראה של כנפיים. חלק מהקהל צוחק, לא מספיק כנראה עבור הזמר. "אמרתי ווינגס", הוא אומר–גוער בקהל, ושב על הג'סטה של אצבעות הכנפיים. האוסטרים מבינים את הרמז וצוחקים יותר. מקרטני שבע רצון ומפנה את ידיו סוף־סוף לגיטרת הבס. הרגע הקטן הזה מתמצת את מלוא טענות התביעה כלפיו. המוזיקאי שזכה לכל פיסת תהילה אפשרית עדיין יעשה הכל כדי לגרוף עוד מחיאת כף או חיוך. אחד מאבות המזון של המוזיקה המודרנית, שמתנהג לא פעם כמו בדרן של פנסיונרים מפלורידה. קשה שלא לפנטז ברגע הזה על שיבתו לחיים, ולו לרגע, של ג'ון לנון, רק כדי שיעלה לבמה ויאזן את הסוכרזית הזו בהערה צינית בריאה.



אלא שאז נשמעים האקורדים הראשונים של "let me roll it" המופלא, וכל הביקורתיות נעלמת בבת אחת. מקרטני בן ה–76 מבצע את הבלוז בתשוקה של נער מתבגר, ואי אפשר שלא להתגלגל איתו. השיר מסתיים ולפני שמספיקים לקחת אוויר, הלהקה המעולה שסביבו מרביצה קטע אינסטרומנטלי מרהיב מתוך "foxy lady" של הנדריקס, שמוליך ל"I'v got a feeling" הרוקי והנהדר של חללית האם, הביטלס. השירה של מקרטני כבר מעט מקרטעת, אבל למי אכפת כשהוא צורח כאילו אין מחר.



וזו בעצם תמצית ההופעה שהתקיימה בסוף השבוע שעבר בווינה. ואם תרצו, של מקרטני בכלל. הדואליות הזו של מישהו שמתנהג יותר כמו בדרן מווגאס מאשר כרוקיסט, ויכול לכתוב שירים סכריניים להחריד, ומצד שני - הוא לבטח אחד המוזיקאים הכי מגוונים והכי גאוניים שצמחו אי־פעם. וגם - עובדה שנוטים לשכוח לגביו - אחד האמיצים וההרפתקנים שבהם. באותה הופעה ממש אין לו בעיה לפטפט שוב ושוב עם הקהל בגרמנית קלוקלת, רק כדי לסחוט מהם עוד קורטוב של אהבה, ובאותה נשימה לבצע בהדרן דווקא את "helter skelter". ממש לא אחד מלהיטי הזהב הקלילים של הביטלס. או לשלב מתוך "סרג'נט פפר" רק שיר אחד, ועוד כזה שנשלף מהספסלים האחוריים - "being for the benefit of mr. kite!". גם הבחירה של "birthday" כשיר הראשון בהדרן היא לא מובנת מאליה.



מאידך, מקרטני מנצל את השיר כדי לטרחן עם אנשים בקהל שזהו יום ההולדת שלהם ואותרו מראש, בדיוק כמו שהוא מעלה לבמה גבר המציע נישואים לזוגתו, באופן שנראה הכל פרט לספונטני. מי שמחפש רוקר מליברפול ימצא אותו בצורת אפר, בדירתה של יוקו אונו.



רוחו של לנון מרחפת גם מעל המופע הזה, שהתקיים במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי של מקרטני, "freshen up", שהחל בצפון אמריקה, המשיך לאירופה ויכלול בסך הכל 34 הופעות. מקרטני מקדיש לחברו–יריבו ללהקה את השיר "here today", אחרי הקדמה בדבר הצורך לומר לאנשים שאתה אוהב אותם, עוד בחייהם, מה שלא הספיק לעשות עם ג'ון. המילים מרגשות, אבל ההגשה כמעט מדוקלמת. ברור שמדובר בטקסט שהוא חוזר עליו כבר לעייפה. בדיוק כמו ההקדמה שלו ל"something", שבה הוא מספר על געגועיו לג'ורג' האריסון, a great guy, מספר על ג'אם ספונטני שלהם ומתחיל לבצע את השיר בלווי יוקללה. זה נשמע יותר כמו קטע נוסטלגי, השזור היטב בתוך הספקטקל הכולל, מאשר כהבעה רגשית אמיתית של אדם לחברו הוותיק. אז נכון, כמה ספונטני אתה יכול להיות כשאתה חוזר על אותם דברים מאות פעמים? ועדיין, משהו במקרטני נראה כמעט תמיד משוחק ובשליטה מלאה. מלאה מדי.



ועכשיו, אחרי כל הטענות האלה, בואו נחזור לשורה התחתונה. מופע של פול מקרטני הוא עדיין אחד האירועים המוזיקליים הכי מרגשים ומרהיבים ביקום. 38 שירים, מופלאים כמעט כולם, הנפרשים מראשית שנות ה־60 עד היום, פירוטכניקה מרהיבה, להקת־על הכוללת גם נשפנים וכלי מיתר ומעל הכל - זמר בן 76 שהוא פלא טבע אמיתי. בסוף ההופעה, כשכולם ממוטטים - צופים ונגנים כאחד - הוא נראה רענן כמו נער בן 16, הפוסע להנאתו ברחוב פני ליין.




על הסכין


בתור הארוך־ארוך לכניסה לאולם בווינה עמדו לפנינו ומאחורינו, באופן מקרי לגמרי, ישראלים. בכלל, העברית נשמעה שם מכל עבר. ההורדה במחירי הטיסות מאפשרת הסתערות אמיתית של ישראלים על הופעות באירופה, מה שמשנה את כל חוקי המשחק. לפחות עד שרוג'ר ווטרס יחרים גם את אלה שמוכרים לנו כרטיסים.



ואפרופו ווטרס, קשה שלא להודות שהוא וחבריו לתנועת החרם על ישראל נמצאים בתקופה האחרונה בצד המנצח. עם ביטול ההופעה של להקת הקאברים לפינק פלויד נתמודד, אבל שמות גדולים כבר לא נחתו פה מזמן. המראה של פול מקרטני בפארק הירקון נראה לפתע כמו זיכרון רחוק, מעידן אחר לגמרי.



"המתופפת הקטנה" (הוט), סדרת דרמה אנגלית חדשה על פי המותחן של ג'ון לה קארה, היא ממתק טלוויזיוני אמיתי. בכל ההיבטים. הבונוס הוא צפייה באופן שבו נבחן הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעיניים אחרות (רמז: אף אחד לא מושלם), וגם פרצופים מוכרים של שחקנים ישראלים, כמו שלמה בראבא ומיכאל מושונוב המצוין.