אי אז ב–1969 צלצל הטלפון אצל שמרית אור. היא הייתה אז שחקנית מתוסכלת שבעקבות נישואיה הראשונים עברה לירושלים ועמדה רגע לפני פריצתה אל הקריירה המזהירה שלה כפזמונאית. מהטלפון בקע קולו המוכר של שלום חנוך. שלוש שנים קודם לכן, בעקבות לימודי המשחק שלהם ב"בית צבי" - הוא למד כיתה מעליה - שלזמן מה היו מלווים ברומן ביניהם, הם כתבו יחד את "סתיו". השיר, בביצוע הצמד חדוה ודוד היה לגבי כל אחד מהם הקלטה מסחרית ראשונה. והפעם?
הפעם בישר חנוך לאור על הקמת שלישיית השלושרים, והציע שתכתוב את המילים לשני לחנים שישלח אליה. "איזידור", עבר לביצועה המדהד של שולה חן, אז זמרת בשיאה. השיר השני, "צרות טובות", בשירת סולו של חנן יובל עם קולות רקע של חבריו להרכב, בני אמדורסקי ושלום חנוך (שכעבור 35 שנה הקליט את השיר לאלבומו "יציאה"), הפך לאחד מלהיטי השלושרים.
כעת השיר, שבמרוצת הזמן הוקלט בביצועים נוספים, זוכה לזריקת רענון מפתיעה כאחד משיריה של שמרית אור שהולבשו באדרת מוזיקלית חדשה במסגרת פרויקט הגמר של תלמידי המסלול ליצירה ולהפקה מוזיקלית במכללה למוזיקה bpm. על כך ועל שתי המעורבות בחידוש "צרות טובות" בהמשך.
תחילה ננסה לתהות עם אור על קנקנו של השיר ולברר פעם אחת ולתמיד מי היו שתי העלמות היפות והתאומות שבשיר, שאת אחת מהן נשא גיבורו להרים כדי לראות בזרוח החמה ואת השנייה נשא ליערים כדי לראות כיצד השמש נעלמה.
"בשעתו השיר בלבל את האנשים, שתהו לגבי זהות העלמות ולגבי משמעות השורות 'שתיים הן ולא יודעות, זאת על זו וזו על זאת", אור קופצת לרגע אל 69'. "למעשה, לא הייתה כאן שום משמעות, רק חרוזים ל'צרות טובות'. כעבור הרבה שנים, כשנכדתי כרמל, כיום בת 16, הייתה קטנה, הקראתי לה מספר השירים והפזמונות של ביאליק והגענו לשיר 'שתי בנות', על צילי וגילי. אז פתאום הבנתי ששתי העלמות המסתוריות יצאו לי מתוך השפעה לא מודעת של ביאליק".
היכן ביאליק והיכן לא מעט מהשירים, הנכתבים היום.
"כיום יש פוליטיזציה נוראית של הזמר הישראלי, שפילגה אותו לשני מחנות - מצד אחד הזמר המזרחי, או הים תיכוני, ומצד שני - זמר אשכנזי במירכאות. זה יצר פה שסע קשה מבחינה תרבותית, שהציב מעין מסך ברזל בפני השירה הלא מוגדרת כמזרחית".
והטודו בום של סטטיק ובן–אל?
"אותם אני דווקא מסמפטת. רואים אצלם שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות. במקצבים שבשירים שלהם יש משהו לאו דווקא מקומי, ויש איזו כיפיות בשירים להרקדה שהם יוצרים".
וההתלעזות הנלווית לכך?
"ההתלעזות היא בעיה קשה, בפרט כשנראה שהאירוויזיון בארץ עבר בצורה נחרצת מרשות השידור של פעם לרשות המסחר. בהיותנו ארץ קטנה עם שפה עתיקה ונדירה, שלא דוברים אותה בשום מדינה בעולם חוץ מאשר כאן, עלינו לשמור את העברית ואת ערכיה - ולא לבזות אותה, להרזות אותה ולצמצם אותה. הכל אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, בלי איזשהו רקע. זאת לעומת הדור שלי, שגדל על שירי הדור של אבי, יעקב אורלנד. אנחנו דוברי עברית יותר רחבה עם מגוון גדול של מילים. זאת תוצאה של שירים ששמענו, שלהם היה תפקיד חשוב בהעברת השפה. היום אתה לא יכול לקחת מהשפה המושרת שום דבר".
ואת?
"כמי שהשפה העברית היא בנשמתה, לבי נחמץ נוכח הרזון הפוקד אותה היום ומשתקף בפזמונים העכשוויים. אני קוראת ליוצרים הצעירים: תלמדו את השפה ותכירו אותה".
כשיר השנה הוכתר "שני משוגעים", ועם מבצעו עומר אדם בחמישייה הפותחת נמצאים עדן בן–זקן, סטפן וכאמור סטטיק ובן–אל, שנעבעך צנחו למקום החמישי. את תוהה לאן נפלנו?
"מקום חמישי? אוי ואבוי. אתה שואל לאן נפלנו? ל־40 שנות ליכוד! זה מה שקורה לאחר שחתכו תקציבים מכל דבר אפשרי כדי לסלול כבישים ביהודה ושומרון. הרי זה שנים ההתנחלויות אוכלות את רוב התקציבים. זה מביא למערכת חינוך דלה, שבהשפעתה השירים הם לא שירים. לעומתה, בשיעור הראשון שהייתי נותנת ב'רימון', התלמידים היו עוצמים את העיניים ואני הייתי קוראת להם את פרק א' בבראשית, עם בקשה שישימו לב למצלול של השפה. בכך הרגשתי סוג של שליחות, אני מודה".
הגברת מטביעה את חותמה
"כשהזמרים הצעירים בתקופה הנוכחית מרגישים צורך להיות גם הכותבים, המלחינים והמעבדים של עצמם, אינם יודעים שיש דבר כזה מילים נרדפות ונושא החריזה בכלל לא מוכר להם, כך נראים רבים מהשירים של היום", ממשיכה אור.
את מי את מאשימה במחדל בחינוך?
"הכל מתחיל ונגמר במשרד החינוך. הרי שיעורי התנ"ך אינם כעת כפי שהיו פעם. זה מקור השפה שלנו. זאת הבאר שלנו. בזמני למדנו פרקים שלמים בעל פה, כמו שירת דבורה למשל. מה שלומדים בעל פה נקלט ונשמר. גם למדנו תלמוד ורש"י. כך התוודענו למקורות. ולא רק התלמידים, הרי מורים בבתי הספר מדברים בשגיאות, לאחר שבמערכת החינוך נקלטו בין השאר כאלה שאינם ראויים להיות מורים".
היה לך בנדון שיג ושיח עם שר החינוך?
"לא היה לי כל שיג ושיח עם שר החינוך, אבל בעקיפין היה לי עם שרת התרבות, שבחרה ב'הללויה' כשיר של שנת ה–70".
זה החמיא לך?
"זה החמיא לי להרף קל. אבל מהר מאוד הבנתי שבאיזשהו מקום הופלתי בפח. הסיפור החל בכך שפנה אלי ערב אחד קובי אשרת, הפרטנר שלי לכתיבת השיר, ואמר לי שהשיר שלנו זכה במכרז. איזה מכרז? לא ידעתי על מה דיבר. אז הוסיף ואמר שהשרה רוצה שלחגיגות אכתוב בית נוסף ל'הללויה'".
השרה ואת שוחחתן בנדון?
"עד היום האישה הזאת לא החליפה איתי מילה, בעצם מעולם לא, ליתר דיוק".
לא נפגשתן בחזרות?
"לא נפגשנו ולא התראינו. איפה שהיא הייתה, הלכתי הביתה עשר דקות קודם".
מדוע?
"לא היה לי עניין לפגוש אותה".
כי הרגשת פגועה?
"נפגעתי בשביל להקת חלב ודבש על מה שנעשה לה. השיר שלי עשה את שלו, עושה ויעשה. לא הבנתי מדוע הכניסו לסיפור את עדן בן–זקן ואחר כך צירפו אליה בכוח את גלי עטרי ולקחו את 'הללויה' לכיוון של מוזיקת ריקודים במועדון. זאת זילות של שיר שהיה ועודנו השגריר שלנו הרבה מאוד שנים, וגם זכה בכל התארים האפשריים. אבל הגברת רצתה לטבוע גם בו את חותמה. התלבטתי אם לכתוב את הבית הנוסף, אבל החלטתי שמשום שזאת שנת ה–40 שלו וחגגו את יום ההולדת ה–70 למדינה, שווה לי לנסות לעשות את המאמץ".
כשאור משמיעה דברים אלה, ניכר שהם נאמרים מדם לבה. בשוליהם היא מעירה: "אין לי דבר וחצי דבר נגד עדן בן–זקן. אני לא מכירה אותה. באמת שלא. כשראיתי אותה ב'כוכב נולד' ('אקס פקטור' - יב"א), היא הייתה מלאת קסם בעיני. היא לא אשמה, אבל כל ההתנהלות שם הייתה מאוד–מאוד לא לטעמי, כך שהרגשתי שהכניסו אותי לאיזשהו סחי".
למה הכניסו אותך?!
"לגועל נפש, לאחר שהשרה דחפה את ידיה למקום שהיא לא הייתה צריכה להיות בו - והתחילה לתת הוראות. אם היא התכוונה לעשות בכך קמפיין לעצמה, היא עשתה קמפיין רע מאוד. אגב, השיא היה כשרצתה לקרוא לכל פרויקט חגיגות שנות ה–70 'ישראללויה'. כאן הטלתי וטו לאחר שנעזרתי ביותם, בני היקר והאהוב, העוסק בדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני. עד כדי כך לא הייתי מוכנה להרשות להזנות את כל הסיפור".
מה הייתה עמדתו של השותף שלך לכתיבת "הללויה"?
"בעניין הזה התאכזבתי מקובי אשרת, אבל הייתי מעדיפה שלא להרחיב בכך".
ממי לא התאכזבת?
"כמובן, מחלב ודבש, המקסימים והנפלאים, שוויתרו לגלי עטרי למרות כל הבעיטות שהיא בעטה בהם לאורך השנים ואני לא בטוחה שהיא הכירה לי תודה".
התעשרת מ"הללויה"?
"לא התעשרתי מהצלחת השיר. היה לנו כסף. חיינו איתו די טוב, טיילנו עם הילדים ונהנינו מהחיים".
40 שנה עברו מאז אירוויזיון 79' ונותרת מזוהה עם "הללויה" ועם הזכייה.
"לא רק עם 'הללויה'. יש המזהים אותי עם מאבקים שניהלתי, כולל נגד שחיתויות. כך או אחרת היו לי יותר שעות מסך מכותבות, או מכותבים, שהם לא פחות מוכשרים ממני, למרות שכמי שכותבת מילים והיא לא זמרת אני אמורה להיות מאחורי הקלעים".
לוחמת צדק מלידה
אור מוכרת כפייטרית בנשמה, הנאבקת על עקרונותיה ועל דעותיה. היא טוענת שהיכן שנדבקים לכיסא, גואה השחיתות. גם באקו"ם, הארגון העומד על משמר זכויות היוצרים, יודעים זה מכבר שכאשר לאור חשוב לומר דבר מה היא איננה נוצרת אותו לעצמה. "אין קדנציות, לא הולכים הביתה", היא מוחה.
הלוחמנות טבועה בדמך?
"לא, הצדק טבוע בדמי. כנראה, אני לוחמת צדק מלידה. כל עוול מקומם אותי".
אור של "שיר היונה", עם היונה הפורשת כנף גבוה מעל המגדלים, חתומה על שירים כמו "תני לי יד", "יחד", "יש לך שמש", "אצלי הכל בסדר", "אני חוזר הביתה", ועוד רבים וטובים. היא כאמור בתו של חתן פרס ישראל לזמר עברי, המשורר יעקב אורלנד, מחבר הקלאסיקות "היו לילות", "שני שושנים", "אני נושא עמי", "עץ הרימון" ו"שלכת". בעקבותיו החלה לכתוב שירים מאז שהיא זוכרת את עצמה. כבר בגיל 9 כתבה שיר עם חברתה נאוה בושמי - בתה של שושנה דמארי - שאף הלחינה והקליטה אותו. אגב, היא כותבת את שיריה בעט, לא במחשב.
מתי הפכת מאורלנד לאור?
"כשלמדתי בבית הספר התיכון 'אבן פינה' בחיפה. נשלחתי אליו מתיכון 'חוגים', שם לא הצטיינתי בלימודים. מנהל בית הספר היה ציוני יקה ודרש שניקרא לפחות בבית הספר בשם עברי. בהמשך הדרך השינוי ל'אור' שירת אותי, כשהייתה חשובה לי ההפרדה בין היצירה שלי לבין היצירה של אבי. הרי כשאדם צעיר יוצא אל העולם הגדול, הוא חייב למצוא בו את מקומו–הוא. עם כל אהבתי הגדולה לאבי עם השם הקצת שונה, היה לי מאוד נוח לא להיות מחוברת אוטומטית אליו".
לא רק בשם נבדלה מאביה. מאז "לילה בהיר", שכתבה עם משה וילנסקי לביצועו של יהורם גאון לפסטיבל הזמר והפזמון בשנה של "צרות טובות", אור הייתה מהמתמודדים הבולטים בפסטיבלי הזמר לסוגיהם, עם "הללויה" כשיר הכתר שלה.
"מבחינתי היה בהשתתפות בפסטיבלים דרבון לכתוב, כולל עם אנשים שאיתם לא כתבתי בעבר", היא מעידה על עצמה. "אולי אני לא אדם תחרותי מטבעי, בוודאי לא מרפקנית שנדחפת, אבל בכל הנוגע לשירים אהבתי להתחרות. מה גם שבפסטיבלים הייתה לי במה מצוינת לצאת עם שירים חדשים. בשנים ההן זה היה בשבילי סוג של ספורט, עם כל המתח וההתרגשות הנלווים לכך".
אגב, באשר ל"הללויה", אולי יהיו שיופתעו מדבריה הבאים: "ככל שהשיר הוא נהדר ולמשך תקופה הוא הפך למעין שגריר של מדינת ישראל בעולם, אני לא מחשיבה אותו כפסגת היצירה שלי. אם היה עלי לבחור את השיר הטוב שלי, קרוב לוודאי שלא הייתי בוחרת בו, מה גם שבהיסטוריה של הזמר העברי יש שירים יותר חשובים. אם כבר, אולי 'שיר היונה'".
לא כסף, הכרה
לפני עשור חזרו אור ונסיך החלומות הפרטי שלה, בעלה זה 45 שנה, השחקן יוסי וירז'נסקי, לגור בתל אביב לאחר עשור בפרדס חנה. מניסיון תמים לחיות שם קרוב לטבע נקלעה למאבקים עם חרדים, שאותם האשימה בניסיון להשתלט על המושבה. זה הביא אותה לפעילות ציבורית מטעם מרצ ובהמשך אף נכללה ברשימה של מפלגת הגמלאים, שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת.
"אם תהיה הפעם רשימה כזאת, אין חשש שאהיה בה", מבהירה אור. "כקשישה נכה, מונח שקשה לי לקבל אותו, לא אפסיק לפעול למען הקשישים הנכים, שהם ציבור מוזנח שלא מקבל את תשומת הלב המגיעה לו. זה חמור בעיני שעם הגיעם לגיל של קצבת זקנה, קצבת הנכות שלהם נבלעת בה, למרות שכל חייהם הבוגרים שילמו ביטוח לאומי. יש כאן אטימות מוחלטת והעלמת עין ממצבן של השכבות הפחות חזקות. לצערי, זה כולל אומנים ותיקים שתרמו הרבה לתרבות העברית".
והמדינה?
"אומניה לא מעניינים אותה. אני לא מדברת על עצמי. שכן אם אינני מקבלת את תמורתי בכסף, אני מקבלת הכרה. זו חרפה למדינה שאיננה מכבדת את אומניה. וראש הממשלה? מה לו ולתרבות? אם היא הייתה יקרה ללבו, הוא היה שם בראש משרד התרבות אדם שיוכל לקדם את העניינים ולא להרוס אותם".
אור נולדה ב–45' בירושלים, שם התאהב אביה בבת–אל, תלמידה יפהפייה בבית הספר לאחיות. לאחר קום המדינה עקרה עם משפחתה ליפו, אל גבעת עלייה, היא ג'בלייה של פעם. מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, שכונה "הזקן", "סידר" בית ערבי נטוש לחברו המשורר סמוך לבית שבו השתכן.
"אז לא הבנתי את משמעות הדבר", היא מודה. "המגורים בבית ההוא לא היו נתונים לשיקול דעתי, אבל כיום קשה לי עם העובדה שלמעשה גרנו בבית של אחרים. מצד שני, זאת המציאות. הרי אין לנו ארץ אחרת. אני חושבת שעלינו להכיר בעוול שגרמנו לאלה שנאלצו לעזוב את בתיהם כדי שיהיה לנו היכן לגור".
ביפו, ליד הים, בין עולים חדשים, חוותה שמרית הילדה את תקופת הצנע ואת ימי הבוהמה, שאנשיה הסתופפו בדירה הציורית של משפחת אורלנד. חלום ילדותה של אור היה להיות רקדנית, לא פזמונאית. "לא חשבתי שלכתוב זה דבר שצריך לבחור בו", היא אומרת. "הייתי משוכנעת שכולם כותבים וכל האבות הם משוררים כמו אבי".
לא נהיית רקדנית.
"אז היה מקובל שהבלרינות היו קטנות, ומכיוון שנחשבתי כילדה די גבוהה, הודיעה פעם המורה הגויה שלי לריקוד להורי שלא אוכל להמשיך אצלה. קיבלתי את זה מאוד קשה".
אור קיבלה מאוד קשה אף את חוויית האפרטהייד בדרום אפריקה, שם שהתה משפחת אורלנד שנתיים לרגל שליחותו של אביה מטעם הקרן הקיימת לישראל. כשעלתה לכיתה ד', נענה אביה לקריאתו של אבא חושי, ראש העיר האגדי של חיפה, לעבור לעירו שבה הציע לו דירה קטנה.
המעבר לשם היה עניין לא פשוט לאור. "הייתי ילדה מורדת ובודדה", היא משחזרת. "זה שאבי היה משורר, שימש ככלי ניגוח של ילדים כלפי מרוב קנאה. בגלל היותי תלמידה טובה בספרות ובחיבור, הועלו נגדי חשדות שאבי כתב לי את החיבורים. גם הציקו לי והקניטו אותי על הרזון שלי. ממש סבלתי כילדה. הייתי יפה, אבל בהחלט לא מלכת הכיתה".
לצד הכתיבה, נמשכה אל התיאטרון. כבר בעודה תלמידת תיכון שיחקה בהצגות תיאטרון חיפה הצעיר. זה הביא אותה ללמוד במחזור הרביעי של "בית צבי" ולשחק בתיאטרון הקאמרי במחזות הזמר "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
אגב, פוליטית הלכה אז בעקבות אביה. "עד מלחמת יום הכיפורים הייתי חסידת ארץ ישראל השלמה, כמו אבי", מעידה אור. "כבת לאב איש מפלגת העבודה ולאם אצ"לניקית גדלתי על פתיחות. למרות זאת נפרדתי מחבר בגלל נטייתו לשמאל, כבן לאב קומוניסט".
ב"בית צבי" הכירה, כאמור, את שלום חנוך. "עם שלום הייתי מגיעה למפגשי הבוהמה ומרגישה אאוטסיידרית", היא מספרת. "במרכז החבורה עמדה דמותו השנויה במחלוקת של אורי זוהר. האיש הזה עורר בי פלצות כבר אז. הוא טיפוס ארוגנטי, לא נעים, מעליב ומתנשא. אני לא מבינה מדוע שלום וכל האחרים שהיו איתנו היו מוכנים לעבור אצלו סדרה כזאת של השפלות".
ואריק איינשטיין?
"אריק היה אז ביישן ושתקן. לעומת אורי, הוא התייחס אלי אחרת לגמרי, גם כבתו של אורלנד, חברו של אביו, השחקן יעקב איינשטיין".
היא התנתקה מהבוהמה התל אביבית עם המעבר שלה לירושלים לרגל נישואיה לאיש קול ישראל דאז, ורדי בן–יעקב, אבי בתם יערית. אגב כך עברה בהצטיינות קורס קרייני רדיו, ולאחר גירושיה חזרה לתל אביב, שבה מתוך חיפוש אחר עצמאות כלכלית נכנסה לענף האופנה בדגש על עיצוב בגדי כלות.
"זה סוג של תיאטרון, סוג של הצגה", היא מעירה. "באופנה יש מידה רבה של חופש מבחינת היצירה והדמיון. מעצב יכול להשתולל עם הדמיון שלו ולפעול בהתאם להשראה שנחה עליו. היה לי משהו אופטימי בעיסוק עם נשים צעירות, שלבשו בגדים בהירים, אור לעיניים".
תהודת גמר
הבריאות שלה זה מכבר איננה במיטבה. "אני עם כליה מושתלת ועם סרטן שד גרורתי בעצמות", היא מספרת. "זה גורם לי להיות מטופלת בתרופות, והמחלה שלי נמצאת באותו מקום. זאת המציאות שבה אני חיה. רק אני נהיית ילדה יותר גדולה משנה לשנה, אבל לא נקטר. זה לא מתאים".
מה את עושה היום?
"למעשה, לא הרבה. כאדם לא בריא עלי לנוח וליהנות מהקיים. מדי פעם אני מופיעה. בעיקר אני נהנית מהנכדים שלי, כרמל ורם, ילדיה של בתי יערית העוסקת בתרגום ספרים".
לקראת סיום, נחזור ל"תהודת גמר", פרויקט שירי שמרית אור במכללת bpm, המתמחה בהכשרת מפיקים מוזיקליים במגוון סגנונות, כדברי מנחה הפרויקט, המפיק והמנחה גל פדה. בין חניכיו במכללה - ליאור אביגדור, שלקחה על עצמה להפיח רוח חדשה במפרשי "צרות טובות". "כוונת הפרויקט הייתה להביא גרסות עכשוויות לשירים של שמרית אור ולהנגיש אותם לקהל הצעיר של היום", אומרת אביגדור. "באשר ל'צרות טובות', בחרתי את השיר מרשימת שירים שהוצעה לי מפני שהרגשתי מחוברת אליו וחשבתי שיתאים לו הכיוון האלקטרוני".
כיצד, לדעתך, שלום חנוך מגיב על כך?
"אני לא בטוחה שהוא אוהב את זה, אבל נראה לי שהוא עשוי להתלהב מעצם הרעיון להביא את השיר לקהל צעיר ועכשווי".
לשם כך גייסה את הזמרת עדן חרמוני, 28, שסיימה לפני שלוש שנים את לימודיה במכללה במסלול זמר יוצר. "כמי ששרה באנגלית ורצתה להתנסות בשירה בעברית, הפנייה של ליאור הגיעה אלי בזמן הנכון", מספרת חרמוני. "בביצוע שלי לקחתי מהסגנונות שאני שרה בהם בדרך כלל: ג'ז, סול, אפילו קצת היפ–הופ, כמובן עם נגיעות אלקטרוניות".
הכרת את השיר?
"בוודאי. 'צרות טובות' הוא מהשירים שעליהם ניתן לומר שגדלנו עליהם. אני לא חושבת שיש ישראלי שלא מכיר אותו".
כמי שלמדה עם אימרי זיו, גם את בדרך לאירוויזיון?
(צוחקת) "לא, אני בדרכים אחרות בתעשיית המוזיקה".
"נחמד בעיני שב–BMP החליטו לצאת בפרויקט של עיבודים חדשים לשירים שלי, בפרט כשמדובר באנשים צעירים, המצטרפים למערך המוזיקה הישראלית, כולל עדן חרמוני, הזמרת החמודה שמחדשת את 'צרות טובות'", אומרת אור על הפרויקט, שבמסגרתו טופלו לצד "הללויה" כמה משיריה הגדולים ביותר, בהם "אם יש לך שמש", "גלגל ענק", "הולך ושר", "עוד תראי את הדרך", "שיר היונה" ו"שמש אדומה".
העניין לא חדש לגבייך. כבר לפני עשור התלבשו תלמידי רימון על שירים לא מולחנים שלך והעטו עליהם מחלצות מוזיקליות.
"זה נכון, אבל לא דומה. סופו של הפרויקט ב'רימון' היה במופע שבו התלמידים הופיעו על הבמה ב'צוותא' וביצעו שם את השירים הלא מולחנים שלי מתוך ספר שירי 'ציפור האש', שהם והמורים שלהם הלחינו. הפעם החבר'ה לקחו שירים מוכרים שלי והגישו אותם בעיבוד חדש, כך שזה ניסוי מסוג אחר".
מה קרה אחרי המופע ההוא?
"כלום. השירים שהקליטו תלמידי 'רימון' לא הגיעו לרדיו למרות שהיה מופע מדהים, מפני שלא הוקלטו כהלכה".
לאור חשוב להציג דברים כהווייתם. "כשאני נפגשת עם תלמידי בתי ספר למוזיקה ומלמדת אותם, זה לא קורס להשראה או למוזה", היא מבהירה. "בפרויקט הנוכחי תחילה נפגשנו למעין פגישת היכרות ולבסוף חזרתי אליהם למפגש מסכם. לא הייתה לי אמירה לגבי בחירת השירים. הם בחרו מה שרצו וטוב שכך".
לדבריה, כששמעה הפעם את השירים, חלקם מצאו חן בעיניה בגרסת BMP ו"בחלקם לא מצאתי חידוש עקרוני". אחת הגרסאות אף קוממה אותה: "אחד מהם לקח שיר שלי וכתב אותו באנגלית. על זה הטלתי וטו. הרי יש חוק ולפיו אסור לעשות מה שעשה בלי לבקש רשות מהיוצר".
ובאשר לביצוע של עדן חרמוני?
"מאוד אהבתי את השירה של עדן, אבל באיזשהו מקום זה הרגיש לי לא מספיק אקספרימנטלי. לטעמי זה לא התרחק במיוחד מהמקור. אולי צריך להעז קצת יותר".
פייטרית, כבר אמרנו.