יש איזשהו פרדוקס מובנה כשנגן בלהקה יוצא לקריירת סולו. הרי נגנים באופן טבעי נמצאים מאחור, משאירים את הפרונט לזמרים. זו גם הייתה התחושה שליוותה את הופעתו של רינגו סטאר, שהגיע לפה לפני כשנה, נישא על כנפי ההילה האייקונית שלו כמתופף הביטלס, ואיך נאמר, קצת אכזב את הקהל כשעבר לפרונט ובחר לבצע בעיקר קאברים לאמנים אחרים ופחות שירים של להקת האם המיתולוגית.



אמש זה היה סלאש, שהגיע להופעה יחד עם מיילס קנדי והקונספירטורס. מי שנכח לפני שנתיים בהופעת גאנס אנד רוזס בפארק הירקון בוודאי זוכר עדיין את אגלי הזיעה שטפטפו, שלא לומר השפריצו לכל עבר, כשסלאש פרט על הגיטרה את הסולואים הבלתי נשכחים של הלהקה. לכן, היה מעניין לראות איך אייקון הגיטרה מהניינטיז מחזיק הופעה תחת השם שלו, כשאקסל רוז לא נמצא לידו.



בעצם לא מדויק. מיילס קנדי, מי שסוחב את ההופעה לצדו של סלאש, התגלה, איך נאמר, כדומה בלא מעט מובנים ובצורה מעט מחשידה לאקסל רוז הצעיר. זה לא רק המראה שלו – גם הקול מזכיר את סולן גאנס בצעירותו ואפילו אופן השירה. לפרויד בטח היה מה להגיד על זה.



סלאש, מיילס קנדי. צלם : אורית פניני
סלאש, מיילס קנדי. צלם : אורית פניני



בניגוד לרינגו, שהוזכר בהתחלה, סלאש לא עבר לפרונט והתחיל לשיר. הוא נשאר סלאש, עם הכובע המוכר והתלתלים הנצחיים והגיטרה, שאותה הוא לא עוזב לשנייה במהלך כמעט שעתיים וחצי (!) של הופעה. ועם זאת, ברור לאלפי האנשים שגדשו אמש את ביתן 1 בגני התערוכה, שסלאש הוא הסיפור פה, ולכן גם הספוטים של התאורה היו רוב הזמן עליו. נכון, יש זמר, יש להקה, אבל הם רק רקע שמאפשר לסלאש להפגין את יכולותיו על הגיטרה.


ואיזה יכולות. עם סולואים שחצו את העשר דקות, סלאש שוב הוכיח שהוא אחד הגדולים בעולם, והאמת, לא בטוח שהוא מוערך מספיק כמו שמגיע לו (היי מגזין רולינג סטון שדירג אותו במקום ה-65 ברשימת 100 הגיטריסטים הכי טובים). אי אפשר לפספס את העובדה שהוא באמת נהנה מהפוקוס: הוא רץ על הבמה, מפזז ומטפס, נהנה מהקהל המשולהב שמסתכל רוב הזמן רק עליו למרות היעדרם המורגש של מסכים בצדי הבמה.

ופה בדיוק הבעיה. כי אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, התחושה הייתה שסלאש אומנם דפק שואו כמו שצריך, אבל כל המסביב היה קצת מיותר. מלבד כמה הבלחות, הרפרטואר על הבמה, שכלל שירים מקריירת הסולו של סלאש ומהעבודה המשותפת עם מיילס קנדי ושיר אחד של גאנס, נשמע כמו הרבה מאוד מאותו דבר. והסאונד הבעייתי, שהקשה על הקהל להבין מה בדיוק שר מיילס קנדי, חיזק את התחושה שיכולנו להסתפק פשוט בסלאש. אפשר גם יחד עם אקסל. או בקיצור: הגיע הזמן לעוד הופעה של גאנס אנד רוזס בפארק הירקון.