הציורים של אבא: “אבא שלי היה מצייר להנאתו במשך שנים רבות. אני זוכר את עצמי מביט בציורים שלו ונפעם. אבא לא היה אדם מאוד פתוח, קצת ביישן, סגור ומסתורי, וציוריו היו עבורי כמו למצוא עדות למשהו שפתאום תלוי על הקיר, ואתה יכול לתהות לגביו ללא מילים. בהמשך התחלתי לצייר בעצמי. למעשה הדבר הראשון שחשבתי עליו ועשיתי אותו שקשור לאמנות היה בכלל הציור”.
עושים צחוק
“חזרתי עכשיו מטיול עם שני החברים הכי טובים שלי בעולם, שבמקרה או שלא במקרה הם גם שני החברים הכי טובים שלי מכיתה א’. ולא רק הם, אלא עוד כמה חבר’ה שנשארו איתי לאורך הדרך. כילד, ואחר כך כנער, הדבר הראשון שאתה עושה עם החבר’ה שלך זה צחוקים. וכמובן שעוד בילדות התגלה שאני הוא מרכז העניינים בכל הנוגע לצחוקים. גם הדבר העיקרי שאנחנו עושים עד היום, מעבר לשיחות נפש, זה פשוט לצחוק. זה לא נעלם, זה כיף גדול שלא מובן מאליו”.
להקת הנח”ל
“אפשר לומר שלהקת הנח”ל היא הדבר הכי ממסדי בתולדות הבידור הישראלי, ואני, הילד הפרוע, מוצא את עצמי דווקא שם. במשך שלוש שנים נסענו באוטובוס והופענו בפני כל הקהלים - מטייסים ורמטכ”לים ועד עצורים פלסטינים. זו הייתה חוויה מכוננת. להכיר את כל סוגי האנשים, להצחיק את כל סוגי האנשים ולשיר לכל סוגי האנשים היה מסע הרוקנרול האישי שלי ברחבי ישראל. כמויות הדברים האבסורדיים והמטורפים שנחשפנו אליהם במהלך שלוש השנים, בעיצומה של האינתיפאדה, היו בלתי נדלות”.
השלישייה הפותחת
“שלמה בראבא, רובין וויליאמס וריצ’רד פריור הם שלושת הקומיקאים המופלאים שאני מעריץ. עד היום לא מצאתי מישהו יותר נעלה להעריץ. שלושה אנשים שהיכולת הקומית והאנושית שלהם לצפות בעולם ולתרגם אותו לבדיחה או לקטע היא בלתי נתפסת. עם בראבא יצא לי גם לעבוד, ועדיין בכל פעם כשאני פוגש אותו אני מתרגש ולא מאמין. על הסט של ‘של מי השורה הזאת?’ הייתי זורק לאלון נוימן: אתה קולט מי זה? בראבא פה, בראבא איתנו!”
חבורת פלטפוס
“בכל פעם שאנחנו נפגשים, החבר’ה של פלטפוס, ונותרנו חברים מאוד טובים, זה מרגיש כאילו לא חלפו כמה שנים טובות. תקופת פלטפוס משויכת בעיניי משום מה לנערות, אף על פי שכבר הייתי הרבה אחרי הצבא. אני מניח שזה טמון בעובדה שזו הייתה התקפת צחוק אחת גדולה שנמשכה שבע שנים. ההצלחה הייתה גדולה, ואני בעיקר זוכר את ההרגשה של חברות מאוד עמוקה. האמת? אני מתגעגע קצת ליצור בחבורה”.
תומר יוסף
“אחד הגעגועים הגדולים שלי מתקופת דומינו גרוס הוא לכימיה הבלתי נתפסת שנדלקה ברגע אחד עם תומר יוסף. זה אדם שהפך לחצי השני שלי. מהיום הראשון שנפגשנו הרגשנו שאנחנו מעין אחים תאומים שהופרדו בלידתם, בני אותו שם, רק שאחד שחור והשני לבן. שם נולד, אגב, השם תומש. עמירם גרוס האגדי המציא אותו מכיוון שבכל פעם שהיה אומר תומר, שנינו היינו מסתובבים”.
מוזיקה
“מוזיקה היא דבר עמוק בנשמתי, בדיוק כמו הציור בילדות. אלא שעד בערך גיל 30 חוץ מלשיר ולג’מג’ם עם חבר’ה לא ממש עשיתי איתה משהו רציני. דיכאון שעברתי במשך שנה שלמה גרם לי לעצור לרגע ולחפש דרכים יצירתיות להתמודד איתו. משנת הדיכאון יצאתי בעזרת המוזיקה, באמצעות כלי שהמצאתי שנקרא תילתר. היה לי עולם שלם של הוויה פנימית וחיצונית, ועד עצם היום הזה הנגינה בתילתר היא הדבר הכי כיפי שאני עושה”.
תיאטרון הבימה
“לפני שמונה שנים הפכתי להיות שחקן קבוע בהבימה. פתאום, בפעם הראשונה, לילד הבעייתי הזה יש מקצוע רשמי ועבודה קבועה. עד אז הייתי פרילנס מוחלט, ופתאום יש לי מקום עבודה קבוע. בהבימה גיליתי את עצמי מחדש. בכל שנה אני עושה שניים או שלושה תפקידים, שונים אחד מהשני, גם תפקידים דרמטיים שפחות נותנים לי בעולם הטלוויזיה. במובן הזה, אני מרגיש שהמצאתי את עצמי מחדש”.
הבייבי החדש
“בקרוב יוצא אלבום חדש, השלישי במספר, שנקרא cosmic foam. זהו תהליך מרגש שממש קורם עור וגידים בימים אלה. אני נמצא בתהליך סופי של הפקה ומיקסים. אף על פי שעברית היא השפה הרשמית שלי, אני מאוד אוהב לשיר באנגלית, ולכן האלבום יהיה כולו באנגלית. למה אנגלית? זו השפה האהובה עלי, הזמרים האהובים עלי שרים באנגלית, ואני יודע לדבר אותה בכל מבטא”.