שנת 2020 החלה ומביאה איתה תקוות מוזיקליות חדשות לעשור חדש ושנה חדשה בתקווה לראות קצת שינוי במפה המוזיקלית שכבכל עשור יש בה טוב וגם פחות טוב.

את מדור "חם באוזן" הראשון לשנת 2020 אני רוצה לפתוח עם שיתוף הפעולה בין מוש בן ארי לנינט טייב.  שיתוף פעולה בין שני האייקונים הללו  הוא משהו שבאופן אוטומטי מסקרן לשמוע וב"בין השמשות", הדואט החדש בין השניים, הם מגישים אמנם שיר עם המון מוסר השכל שעוסק בנבכי נפשו ואמונתו של האדם, מציגים יכולות קוליות מצוינות וכימיה הרמונית, אך בתכלס הלחן, עליו אמון דודו טסה, לא מתקדם לאנשהו ולא תופס את האוזן. 

אין ספק שמדובר בשיר איכותי הן מבחינת המנגינה והן מבחינת הטקסט, אבל זה לא נשמע כאחד מסוגי השירים שייצרבו בתודעה שכן המנגינה לא תופסת מספיק את כובד המשקל של הטקסט העוצמתי והביצוע החזק של השניים.

עפרי כלפון שהעפילה לשלב חצי הגמר ב"כוכב הבא לאירוויזיון" בעונה שעברה, פותחת את השנה האזרחית החדשה עם "תמיד אחכה", בלדה שקטה ורומנטית שתפרו למידותיה אליה רוסיליו ורובי פאייר. 

הביצוע של כלפון אמנם מלטף והשיר מתאים להלך הרוח שאליה התוודענו בתכנית, אך נראה שהיא עדיין לא מצאה באופן מלא את הישות והאישיות המוזיקלית האישית שלה שכן היא נשמעת בו מבחינת מניירות וסלסולים (מוגזמים) כמו יובל דיין WANNABE, בעוד יש לה הרבה מה לתת בתור עצמה. בשורה התחתונה, שיר וביצוע טובים אך לא מהסוג שכלפון הטביעה בו חותמה האינדיבידואלי.

כל שיר על אמא הוא מרגש וגם רגב הוד ניסה לרגש בשירו החדש – "רק את אמא" בו חזר בקליפ לבית ילדותו ונעוריו. הלחן והביצוע מעולים אבל השיר נחרב באופן טוטאלי ולו בשל שגיאה בסיסית חמורה בעברית: "ותודה שהיית כאן לכל אורך הדרך שהייתי שלם, שהייתי בערך, שהייתי כבוי, שהייתי שתוי, שלא הייתי ראוי, האמנת בי, שהייתי עייף, שהייתי קוטף" וכו' וכו'.

בעולם תקני שבו מי ששר או כותב שיר יודע עברית תקנית מינימליסטית, יש לומר "כשהייתי" ולא "שהייתי" שכן אחרת זה יוצא עילג ברמה פתטית ומביכה, כמו בשיר הזה וחבל. אני רק חושב על כך שלפני כמה שנים, כשהרדיו שם לב לעברית, שיר כזה מזמן היה מיועד לגניזה מיידית או הקלטה מחדש בעברית נכונה. 

בשירה החדש – "תטוס לי מהלב", שרית אביטן מנסה להביא פופ חדש וקצבי עם אלמנטים מלנכוליים של שיברון לב על אהובה הבוגדני. לאביטן יש קול מצוין, אין עוררין על כך, אבל בחירת שירים כמו זה היא שתוקעת לה את הקריירה. 

עם חריזה לא מתוחכמת מדי, לחן סטנדרטי וטקסט בנאלי בלי שום פואנטה, אביטן מסתפקת בשיר סתמי ובינוני מינוס במקום לדגול בשירים שיהלמו אותה ואת איכויותיה הקוליות וחבל, כי עם כל הרצון הטוב, הפעם זה מתפספס.