היה זה אי אז בתחילת שנות ה־70, כשהתשוקה לגיטרה הוליכה חייל על סף שחרור מהצבא אל ביתו דאז בהרצליה של הזמר לוליק לוי, כדי שיתרשם מנגינת הגיטרה שלו. כעת, לאחר שנים רבות, החייל דנן באלדי אולייר, רב־אמן מוזיקת הפלמנקו ולוליק סוגרים מעגל במופע משותף של פלמנקו־לדינו־לטינו.

“אני זוכר היטב את אותו מפגש”, מספר לוליק. “כשבאלדי התיישב אצלי וניגן, התפעלתי מהנגינה שלו ומיד אמרתי לו ‘אתה עובר אותי’. שמחתי לראות שמאז הוא הלך רחוק בקריירה שלו, אם כי הוא כבר לא מופיע כמו פעם”.

בדבריו אלה של לוליק יש יותר מרמז לגבי פתרון חידת היעלמותו מהזרקורים בשנים האחרונות של אולייר, שבמופע עמו יעבור הסבה מפתיעה – מנגן גיטרה לזמר.

“לו היו שואלים אותי פעם ‘אם לא תוכל לנגן, מה יקרה?’, במקרה כזה הייתי עונה שאתאבד”, מספר אולייר. “אבל כשזה הגיע, פתאום חשבתי אחרת והבנתי שאין ברירה אלא לקחת את זה חיובי. למזלי אני מוזיקאי יוצר ומלחין, לא רק נגן, וכך יכולתי עם הידע שצברתי ועם הנוכחות הבימתית שלי לבנות את עצמי מחדש כמרצה, ועכשיו כזמר. לאחר שהכירו אותי כביישן כזה, שהתחבא מאחורי הגיטרה, משהו פרץ החוצה. במקום לנגן, אני מלווה את ההרצאות שלי בסרטונים לצד השירה והנגינה של הבן שלי, ברק”.

זה לא קרה בבת אחת. “הבעיה התחילה מכאבים בידיים בעקבות שחיקת סחוס”, מוסיף אולייר. “אצלי זה החריף בגלל שהמשכתי להופיע עם זריקות שגרמו יותר נזק. אבל כשחיכו לי אתגרים כמו פסטיבל הגיטרה הכי חשוב בספרד, אמרתי ‘חי או מת אני עושה את זה גם במחיר של עוד זריקות’. ניגנתי שם בהצלחה גדולה כשהקהל לא יכול היה לנחש באיזו מצוקה מנטלית נמצאתי. אגב, אני לא יחיד עם הבעיה הזאת. מדובר בצרה ידועה אצל נגני גיטרה, בעיקר בפלמנקו, סגנון שדורש נגינה כוחנית וגברית”.

מוזיקת הפלמנקו היא כל חייו של אולייר. “באמצעות המוזיקה הזאת אפשר להביע כל מה שבלב. בשבילי זאת המוזיקה המרגשת ביותר ולי היא גם גורמת לצמרמורת. כדי להגיע להישגים בה, צריך להיות לא רק מכור לה, אלא אפילו להיות עבד לכלי”.

למה פלמנקו

אולייר (66) נולד בגאלאץ שברומניה. לדבריו, ירש את כישרונו המוזיקלי מאמו שהיטיבה לשיר. “מילדות הושפעתי מהפולקלור הצועני המזרח־אירופי”, הוא מעיד על עצמו. “הוקסמתי מהצוענים שחיו בסביבה שלנו. מה שקלטתי מהם נכנס לי לדם. זה הגיע לכך שכאשר עליתי בגיל עשר עם הוריי לישראל, הם קנו לי גיטרה והביאו אותי למורה לנגינה בנס ציונה. אחרי ארבעה חודשים היא שחררה אותי”.

מדוע?

“היא הבחינה בנגינה שלי שאני נוטה למוזיקה צוענית־ספרדית, וככזה, אמרה שעליי לנגן פלמנקו ולכן מוטב שאלמד אצל מישהו אחר. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה ממני. הסקרנות דחפה אותי לקנות תקליט פלמנקו ומאז אני שבוי”.

אחרי הצבא נסע להגשים חלום בספרד. “מכרתי את הפסנתר שבבית, קניתי כרטיס, וכשהגעתי לשם הייתי בהלם מרוב התרגשות”, אולייר מגלגל את סיפורו. “הסתובבתי בין צוענים ונשמתי את התרבות שלהם. כשבאתי למורה ספרדי הוא לא האמין שאני מישראל, הוא חשב שאני אחד מהם לפי איך שניגנתי”.

“חזרתי ארצה מלא מרץ, מלא אש”, הוא נזכר. אז הרומנטיקה נכנסה לחייו. שתי בנות ביקשו להקים צמד, וכשחיפשו גיטריסט מלווה הגיעו איכשהו אל אולייר. “ברגע הראשון לא האמנתי שבאלדי הוא האמן עצמו”, משחזרת רותי, האישה של חייו. “כשרצינו לשמוע מה הוא מנגן, בקעו מהגיטרה שלו צלילי פלמנקו נהדרים”.

במקום להקים צמד עם חברתה, פתחה עם הנגן שממנגינתו התפעלה, מסע בנפתולי החיים. בראשיתו, הופיע אולייר עם רקדניות הפלמנקו דליה לאו וסילביה דוראן, וניגן לאריק לביא. “בבקרים אפילו ליוויתי הצגת ילדים”, מוסיף אולייר. “זה לא היה זה, הרגשתי שמבחינה אמנותית אני דורך במקום”. יתרה מכך, “כמעט הגענו עד פת לחם”, מעידה רותי.

אולייר התמקם בפריז, ולאחר שניגן ברחוב התגלה במועדון ספרדי מקומי, רכש קהל ונדד בין מדינות אירופה. המהלך הזה בא על חשבון המשפחתיות. אולייר הגיח ארצה לבריתות של בניו ונאלץ לשוב אל התחייבויותיו באירופה. הבנים אדם וברק אומנם לא ליקקו דבש, אבל נעשו אמני גיטרה מחוננים בזכות עצמם. הם ראו כיצד הקהל מחבק את אביהם הווירטואוז וחלמו להופיע איתו, חלום שהתגשם בבוא העת.

ב־1983 הוציא אולייר את הראשון מבין 13 אלבומיו. בין האמנים שעמם שיתף פעולה היו גילה אלמגור (בערב שירי לורקה), המתופף אהרל'ה קמינסקי, הדודאים, זמרת האופרה סיון רותם, פסנתרן הג’אז ליאוניד פטשקה, זמר הטנור יבגני שפובלוב, הכנר מירל רזניק והפסנתרן־מנצח גיל שוחט. כל זאת, לצד הופעות בעולם.

אולייר הפך לכוכב. רותי נהייתה המנהלת האישית שלו, ואף נטלה על עצמה את ההפקה הטכנית של מופעיו. אולם נישואיהם עלו על שרטון והתפרקו. רותי ממשיכה להיות המנהלת האישית שלו ושל בניהם, והם חיים בדירות סמוכות בשכונת יד אליהו בתל אביב.

אל דירתו הצנועה של אולייר פולשת המולת הרחוב ושיחתנו מופרעת שוב ושוב על ידי סירנות של אמבולנסים מחרישות. לדבריו, הרעש איננו מונע ממנו להתרכז באמנותו. עוד לפני שנפגע בידו החל להלחין בעזרת המחשב יצירות סימפוניות. אחת מהן, “קולומביה”, הולחנה לזכר אילן רמון, טייס החלל הישראלי הראשון.

עודנו משוחחים וחבר חדש מבצבץ לעברנו מפינת החדר. מה זה? אני תוהה. אולייר צוחק במבוכה. “אם לא הגיטרה, הרגשתי שאני מוכרח לנגן במשהו שלא יתנגש עם הבעיה הרפואית שלי”, הוא אומר, ומדגים נגינה בסקסופון.

ככה בוגדים?

“אף פעם לא אבגוד בגיטרה שהייתה ונשארה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי. אני שמח על שזכיתי להיות מאלה שהעבירו אותה מכלי ליווי אל מרכז הבמה, אבל לחיים יש תכתיבים משלהם”.
...