ארבע שנים חלפו מאז אלבומה האחרון של דיקלה, אחת היוצרות המוכשרות והמסקרנות במוזיקה הישראלית, שבימים אלה שחררה את "חופשייה", אלבומה השישי.
האזנתי לאלבום, המונה עשרה שירים, מתחילתו עד סופו. בהאזנה הראשונה התעמקתי בטקסטים. בשנייה התעמקתי בלחנים ובעיבודים. בשלישית התעמקתי בשירתה של דיקלה, שבעיניי היא אחת מזמרות הנשמה הגדולות פה.
והמסקנה? בניגוד לאלבומה הקודם, "סיפור אופטימי", שבו הציגה שילוב מדויק בין מזרח למערב, עם נגיעות פופ וסול, באלבום החדש, הניסיון המאולץ למזג בין מקצבים ולהביא משהו חדש, נמצא בעוכריה. למשל, בשירים "לרקוד" ו"שבועיים" היא מנסה לעשות רגאטון, והתוצאה בנאלית וממוסחרת. ב"הו לבי", "תודה" ו"צמרמורות" היא מייבבת באופן מביך, שלא מצליח לפרוט על מיתרי הנפש.
הטקסטים באלבום עוסקים יותר לרוב במלנכוליה ובשברון לב והם נעדרי חידוש או עניין. עם זאת, בכל הנוגע ללחנים, יש ב"חופשייה" כמה יציאות טובות, שהולמות את מנעד קולה הייחודי של דיקלה: ב"יום ועוד יום" וב"איזה חום" היא מגישה מוזיקה אתנית נעימה שתפורה למידותיה; ב"פסנתר לבן" היא נוגעת בקצות אצבעותיה באלמנטים אלקטרוניים; וב"אתי" היא מגישה פופ עכשווי גנרי.
נראה שהיא מתאמצת להישמע אקלקטית ולקלוע לכל מיני סגנונות: לטיני, פולק, רוק, אלקטרו ומזרחית, אבל "תפסת מרובה לא תפסת" - כוחו יפה גם כאן. גלגל ההצלה של האלבום הוא ההפקה המוזיקלית המושקעת, שמצילה אותו מטביעה.
אחרי הניסיון הנוכחי, דיקלה צריכה לחזור לעצמה האמיתית. הכישרון הענקי תמיד יהיה שם, אבל לאן נעלמה המקוריות?