השקת "הולך ומתקרב", אלבומו החדש של אהוד בנאי, הייתה הזדמנות מצוינת לברוח לכמה שעות מהישורת האחרונה של הבחירות השלישיות בארץ שסועה וקרועה, רגע לפני המפץ אל הלא נודע. עדין קשה לחזות ברגע כתיבת שורות אלו אם "ארדואן כבר כאן". דבר אחד בטוח, אהוד בנאי תמיד היה כאן, כדי להיות שם בשביל כל אלו שטרם אמרו נואש.
זה קרה לפני יותר מ-33 שנה כשעוד היה על תקן "פליט", עם שירי תוכחה-מתריסים-חתרניים כ"עיר מקלט", "עגל הזהב", "ערבב את הטיח" ו"עבודה שחורה". ובחלוף 33 שנה, כשמאחוריו 13 אלבומים - כל אחד יותר טוב מהשני - הוא ניצב בצנטרום של המיינסטרים, עם תריסר שירים חדשים שיושבים בול על מידותיו בעשור השביעי של חייו.
בנאי, מקצוען בכל רמ"ח אבריו, לא ממש מתרגש ב-2020 מהיכל תרבות מפוצץ עד אפס מקום באלפי אנשים שמכירים כל שיר שלו בעל פה. אני עוד זוכר אותו הוזה וגנוב ב-1987, מקפץ לשמים עם יוסי אלפנט, ז'אן ז'אק גולדברג, נועם זייד הלוי וגילי סמטנה בצוותא, כאחרוני הפריקים ששרדו את כל הטריפים בסיקסטיז ובסבנטיז ע"ה.
הזמן עושה את שלו, וחוץ מגילי סמטנה, שהלך אחריו לאורך כל הדרך, הכול השתנה. בנאי מודל 2020 נותר מוכשר כמו שד וכל שיר שלו פוגע בול בפוני שנשר. אך הבערה התחלפה בשלוות עולמים מפויסת, השלמה עם קוצי החיים, ושירים רגועים שמרגישים כמו נעלי בית ישנות, חלוק וכוס תה חם על המרפסת מול השקיעה.
מופע ההשקה היה רווי אינספור רגעים קסומים של שירי בנאי החדשים ומכל הזמנים ("דוד ושאול", "בלוז כנעני", "עבודה שחורה", "יוצא לאור", "כולם יודעים"), כולל אורח כבוד בדמותו של דודו טסה, שהצית את הבמה בכמה דואטים מגניבים עם בנאי ("איזה יום עבר עליי", "אביא לך", "בסוף מתרגלים לכל" ו"זמנך עבר").
הקתרזיס במופע הגיע עם שני שירים חדשים: "זקוק למחילה" ("אני תקוע בשנות השישים, ואת במנה הראשונה"); ו"ז'אן ז'אק מון אמי" ("ילד מגודל עם בטן מלאה במים, מדליק ג'וינט באמבולנס בדרך לטיפול") לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. שיר קסום במיוחד שהחזיר במכה לימי הקליק, אהוד בנאי והפליטים ופורטיסחרוף באייטיז.
יודע בנאי את נפש קהלו, ובהדרן הוא מקפיץ-מרקיד את הקהל הבורגני עם "מהרי נא" (הילד בן שלושים), "ג'מלי פורוש", "גוש דן" ו"היום" הפולחניים, שמוכיחים, פעם אחר פעם, שמדובר בשירים מנצחים שלא מתחשבים בזמן החולף.
לסיום, רגע לפני שהקהל מתקפל וחוזר לשאון החיים עוכרי השלווה הלוטים בערפל, הוא שר בשלווה את "איש הכל-בו", הרצועה המסיימת את "הולך ומתקרב". שיר נוגה שנוגע, המוקדש לכל "אנשי הכל-בו" המתפקדים בעולמנו כנוכחים נפקדים: "איש כל-בו שנותן שירות/ עם לב של משורר/ מבחוץ הוא נראה לגמרי רגיל/ בפנים מסתתר הרבה יותר".