"זה לא שקמתי בוקר אחד והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. פשוט התחלתי לעשות הופעות אקוסטיות בלבד. הייתי מופיע הרבה פעמים עם הרכב, או עם פיטר רוט ביחד. פיטר עבר לעסוק בענייניו – שזה יותר מדי עניינים – ונוצר מצב שהייתי צריך לעשות את ההופעות האינטימיות לבד, והתחלתי להבין שאני צריך להוציא קצת יותר”, מספר מאור כהן (45), זמר־יוצר, מוזיקאי, שחקן, בדרן־סאטיריקן ופרזנטור, על “סטנד רוק”, מופע היחיד שלו שיעלה מחר בפסטיבל הקומדיה וההומור ע"ש ספי ריבלין בראשון לציון (שיימשך עד ה־11 במרץ).
“פתאום אין פתיחות ארוכות עם סולואים של גיטרה”, מרחיב כהן על דרך ההתהוות של “סטנד רוק”. “השירים הפכו להיות מאוד קצרים, והרגשתי שכדאי לנצל את האינטימיות שלי עם הקהל כדי לספר סיפורים ובדיחות. בכל פעם הייתי מביא עוד קצת, עד שזה הפך למופע של חצי־חצי: הומור, סיפורים מצחיקים ובדיחות, בתוכם משולבים שירים ולהיטים שלי, מימי זקני צפת עד היום. זה מופע די מיוחד שמשלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי: רוקנרול והומור. אני מקווה שגם הקהל נהנה, או לפחות ככה אומרים. מאז שאני זוכר את עצמי בתור ילד, אהבתי את אלביס ובדיחות. זה מה שעניין אותי בחיים משחר היותי”.
וזה הרגע לשלב ביניהם?
“זה תמיד השתלב, כי גם במוזיקה שלי יש הומור ותמיד השתתפתי בטלוויזיה בתוכניות הומוריסטיות – ‘ארץ נהדרת', ‘הפרלמנט’ וכיום ב’גב האומה’. אני לוקח את המקצוע ברצינות, אבל לא את עצמי. אף אחד לא מספר בדיחה בצחוק. מאחורי כל בדיחה מסתתרת כוונה, וגם ההיגיון האנושי המוזר”.
איזה סוג של הומור אתה עושה, גם פוליטי?
“אין פוליטי ואין חברתי. הרוב הזוי, על גבול האישי, על החיים שלי ועוד כל מיני. יש קטעים שאני עושה את הפתיח של ‘ספר הג’ונגל’ ומאלתר עליו, ונהיה מצב פסיכדלי כזה. יש קטעים שאני מדבר על הילדות שלי, על איך זה להיות באמצע החיים בן 45, כשהנעורים מאחוריך. וגם בדיחות קצרות שלא קשורות לכלום. אני מאוד אוהב בדיחות קצרות”.
יכול לתת דוגמה לבדיחה קצרה?
“היה לי חבר בילדות שהיה כל כך לא יצירתי, שהחבר הדמיוני שלו היה אמיתי. בדיחות פרופר. ביי דה בוק”.
והשירים?
“בשירים אני דואג שתהיה נציגות מכל תקופה: ‘זקני צפת’, ‘הזבובים’, ‘הבליינים’, ‘צמד ראות’, שירים מתוך הפרויקט של שירי בודלר. מה שנוח כשאתה לבד, זה שאתה יכול לעשות כל שיר שאתה רוצה. אתה לא צריך לעשות חזרות עם הלהקה ולבדוק שכולם זוכרים את האקורדים. אם הקהל מבקש שיר, אני ישר ננעל על בקשתו. זה הכיף באלסטיות של להיות בהופעה לבד”.
על תקן מדיום
בשנה של בחירות אחרי בחירות, אי אפשר שלא לדבר עם כהן על הלהיט הכי גדול שלו במסגרת "זקני צפת", "יום הבוחר". “עשיתי עד עכשיו 300 שקלים מההשמעות", הוא צוחק. "כולם אומרים לי: ‘בטח עשית מהשיר בשנה הזאת המון כסף’. אבל אנחנו לא באקו”ם של אמריקה. אתה לא נהיה מיליונר מהשמעות של שיר אחד”.
שבעצם בכלל לא מדבר על בחירות.
“האמת היא שבשיר הזה המילים פשוט יצאו לי ככה. זה התחיל מלחן, כשהמילים יצאו לי באופן אינטואיטיבי לגמרי, בלי שום מחשבה. והשארתי את הטקסט ככה. אני חושב שהיה בי רצון לתת משהו קצת דתי בהרגשה. יש בלחן ניגון תפילתי כזה, והמילים הלכו אינטואיטיבית לאזורים האלה: הבוחר שבחר בנו מכל העמים. לא הייתה פה כוונה מודעת. אני הייתי כאן על תקן מדיום בלבד. הרגשתי כמו צינור שהשיר עבר דרכו בלי סינון”.
וכאזרח, מה יש לך להגיד על שלוש מערכות בחירות תוך שנה?
“תמיד הייתי בצד השמאלי של המפה, לא שמאל קיצוני, תמיד הייתי ‘העבודה’. באתי מבית כזה וככה זה יישאר”.
ובכל זאת.
“תראה, מצד אחד זה באמת מדאיג ומעורר חששות לגבי היציבות של המדינה שלנו. אבל אפשר להסתכל על זה גם מהצד החיובי: סוף סוף הפוליטיקאים שלנו עמדו בהבטחות שלהם, ובגלל זה אף אחד לא ישב עם אף אחד ולא הצליחו להקים ממשלה. מה שהם הבטיחו זה באמת מה שהם עשו. הכוח שלנו זה חילוקי הדעות. כל אחד בטוח שהוא הכי צודק בעולם. היינו כאלה משחר ההיסטוריה”.
אז למרות מה שאומרים אין סכנה לדמוקרטיה הישראלית?
“תמיד צריך לדאוג ולהיות ערניים. מצד שני, לא צריך לחשוב שבכל פעם שמישהו מאתגר את הדמוקרטיה יש סכנה לדמוקרטיה. אנחנו צריכים לתת לאנשים הרגשה שהדמוקרטיה לא באה ככפייה, אלא באה לטובתם. זה לא קל. הרוח האנושית מסובכת להבנה”.
"הוא היה המאסטר"
בצעירותו הוגדר כהן כ”ילד הפלא של הרוק הישראלי”. היום הוא מחזיק בקורות חיים את התואר מבצע השיר הכי מושמע בשני העושים האחרונים - "שיר של יום חולין", של אילנית במקור, שהוא חידש עבור פרויקט “עבודה עברית”. “כל הקרדיט צריך ללכת לפיטר רוט", הוא אומר. "זה היה רעיון שלו לחדש את השיר הזה. אני לא כל כך הכרתי את השיר הזה. הוא נשמע לי מוכר. פיטר אמר לי, תשמע, זה שיר שאתה חייב לעשות, וגם חיבר לזה פתיח גיטרה מדהים. אמרתי לו, 'אני הולך אחריך בעיניים עצומות'. איך שהוא השמיע לי את זה, אמרתי, וואו, באמת שיר גדול. לא היה לי בעיה לשיר אותו מנקודת מבט נשית. האמת שזה נבע גם מעצלנות. חשבתי לעצמי להפוך אותו ללשון זכר אבל שזה בטח גם לא יישמע טוב. אז נשיר את זה כנקבה, מה קרה? אני יכול לספר סיפור של אישה דרך השירה שלי. זה לא שאני מתחפש לאישה. ופיטר הצליח דרך העיבוד לקרב אותו לסגנון שלי”.
יש עתיד לרוק הישראלי?
“הרוק הישראלי בדרך להיות הג’אז הישראלי (צוחק). אני מאוד אוהב רוק ישראלי. גדלתי על זה. אני חלק מהמשפחה הזאת, ואני אעשה הכל כדי לשמור אותה ולהעביר את השירים האלו והאווירה הזאת הלאה. זה חשוב להילחם על התרבות שלך ולהעביר את זה לדורות הבאים. מה שנשאר זה להמשיך להופיע ולעשות אלבומים כאלה. זאת המלחמה שלנו”.
אריק איינשטיין היה מודל החיקוי שלך.
“כן. הוא היה המאסטר. בכל אספקט בתרבות, תמיד יש לך את הגדולים, הנפילים, שלעולם לא תוכל לעבור את הרף שלהם. מה, יהיה עוד פעם ליאונרדו דה וינצ’י? יהיו עוד פעם הביטלס? יהיה עוד פעם מוצרט? אלה אמנים עם השפעה כל כך גדולה ורחבה, שכל מה שבא אחריהם באופן טבעי יהיה יותר קטן ובצִלם”.
אז אני מבין שהגעת לאוורסט כשכתבת והלחנת לאיינשטיין את השיר “מזכרת” באלבום “רגעים” (2006) שהוא יצר עם פיטר רוט.
“לגמרי. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה הוא עושה לי גשמים בלב. זה שיר מתוק וקטן כזה. האמת היא שלא כתבתי את השיר במיוחד בשביל אריק. פיטר, שעבד איתו על אלבום שלם, שאל אם יש לי שיר שמתאים לאריק. אמרתי לו, תיקח מה שאתה רוצה. ואז נפגשתי עם אריק אצל פיטר, וזה באמת היה כמו חלום. אני זוכר כל שנייה. הוא היה כל כך נחמד. וואו. בן אדם מדהים, שכיף להיות לידו”.
כשאתה התחלת בשנות ה־90, המוזיקה הסו־קולד מזרחית עדיין הייתה חצי מחתרתית וההגמוניה הייתה שייכת כולה לרוק הישראלי. איך אתה מרגיש היום, כשזה התהפך?
“הכל זה תקופות. הקהל רוצה פתאום משהו, ואחרי זה הוא רוצה משהו אחר. לכל אחד יש את הרגע שלו להיות למעלה, ואחרי זה למטה. לכל סגנון יש את האופנה שלו והכל בסדר. לפעמים אתה קצת מתבאס שפחות נותנים לך תשומת לב ופחות מתייחסים, אבל אלה הם החיים. אני רואה שזה קורה גם לכל הגדולים בחוץ לארץ. מגיעה אופנה חדשה ואתה צריך למצוא את הפינה שלך. אני יכול לגלות לך שהיום יש לי הרבה יותר הופעות, והקריירה שלי הרבה יותר מגוונת מאשר בשנות ה־90, כשהרוקנרול המקומי קיבל תשומת לב רבה. מה שחשוב זה להישאר כל הזמן עם הרגל על הגז, כל הזמן ליצור, לאסוף את הקהל שלך לאט לאט דרך האופנות המתחלפות. זאת ריצת מרתון, לא ספרינט. צריך להיות סבלני והכל יגיע”.
יש לך חלום למלא קיסריה או מנורה מבטחים?
“ברור שאני רוצה כמה שיותר הופעות, עם קהל כמה שיותר גדול, אבל מה שהכי חשוב לי זאת יציבות. שכל הזמן יהיה מה לעשות, לחדש את עצמי, לגרום לקהל להתעניין ולבוא לראות אותי בכל מיני קונסטלציות. מה שהכי חשוב זה שאמשיך ליצור ויהיה לזה קהל. אני לא מתנגד לקיסריה – וברור שאהיה בשמיים כשזה יקרה – אבל זה לא היעד והמטרה שלי. חשוב מבחינתי להיות עקבי ויצירתי”.
כהן של היום מסתכל ממרחק הזמן על כהן הפרוע והחתרני של תחילת הניינטיז, שלעתים הופיע בתחתונים, עם תחושה של ערגה. “אני מאוד אוהב את התקופה הפרועה של חיי”, הוא אומר. “אני רואה סרטונים שלנו מפעם וזה מדהים. זאת המוזיקה שאהבתי. זה מאוד דומה להופעות בכל מיני קלטות של כל מיני להקות פאנק והארד קור שהייתי לוקח באוזן השלישית. מאז נוספו לי עוד אהבות, ורציתי לעשות עוד דברים. אבל יש לי פינה חמה לטירוף שהיה”.
אתה גר עם משפחתך ברמת גן. יש געגועים לתל אביב?
“כן, ברור. אני מאוד שמח על המעבר לרמת גן. אני שמח שהחיים אילצו אותי לצאת מתל אביב. זה גם לא שיצאתי, וזה גם לא כל כך רחוק. אני מגיע עם אופניים לתל אביב, אבל עדיין הרגשתי שיצאתי החוצה. הרבה יותר מרווח ושקט כאן. יש שעות שאין אנשים ברחוב. זאת אווירה קצת אחרת. זה נתן לי הרבה שקט לצאת מהמרכז של תל אביב. הייתי שם מגיל 12. בהתחלה פחדתי מהיציאה מתל אביב. הרגשתי שאני מתרחק מחברים. בסוף ראיתי שהכל בסדר ושאני מרוויח מזה. עכשיו אני חוזר לתל אביב כתייר ונהנה ממנה באמת. לא מתלונן למה יש פה לכלוך, למה אין חניה. עברתי מג’ונגל הבטון לגינת הבטון”.
אפשר להגיד שהתברגנת.
“כן, אני מאוד מקווה. אני אבא כבר המון שנים. יש לי ילד גדול בן 12 וילד בן שש, וצריך לנהל חיים יחסית מסודרים. אומנם אין לי עבודה מסודרת משמונה עד שש. יש לי שעות מוזרות. אבא הולך פתאום לעבודה בשש בערב, וחוזר באחת בלילה. עם כל הטירוף הזה, אני מחפש איזו בורגנות ונוחות שתשמור על הראש שיהיה מחובר לקרקע, גם כשאני עף לעננים. שיהיה עוגן, כדי להישאר מצוף. לפעמים אני חושב מה הייתי היום בלי אשתי והמשפחה. לך תדע איפה הייתי נזרק. משפחה זה המון המון כוח נפשי”.