פרולוג
זו הייתה הלוויה מאוד עצובה. לא שיש הלוויות לא עצובות, אבל ההלוויה הזו התקיימה בדיוק בכ"ז בניסן, שהוא יום השואה, ואנחנו ליווינו חברה טובה בת 57 ששפעה והשפיעה רק טוב. אמא שלה עמדה שם, ולא בדיוק הבינה למה היא עומדת שם.
הלב נקרע. רציתי לצעוק, לצרוח. או לפחות לשיר לה. אבל מי מסוגל לשיר כמוה?
ערי נעוריי
עתה את כולן כבר שכחתי
ואותך באחת מהֵנה
תוך שלולית מי גשם
יחפה בשבילי עוד תרקודי
והנה ודאי כבר מת
("ערי נעוריי" / דויד פוגל)
"הייתי רוצה יכולת קולית וצלילות כמו של אסתר עופרים", אמרה פעם למשה בן שאול בראיון ב"מעריב". "הייתי רוצה את הרצינות, את התרבות והטעם הטוב של חוה אלברשטיין. הייתי מבקשת את האומץ והרוח הצעירה של אריק איינשטיין. את היכולת הוירטואוזית וחוש ההומור של ברברה סטרייסנד, ואת היכולת התיאטרלית של חנה מרון".
הרבה מזה היה לה. המוזיקאים אהבו אותה. במאים העריכו את החריצות, ההתמסרות והרצינות שלה. קולגות התפעלו מהפרגון שלה, שהיה חף מכל קנאה. היא ידעה להחמיא בקול רם, צלול וברור.
אז איפה זה נתקע? למה היא לא הגיעה לפסגה שכל כך הייתה ראויה לה?
אמרגן אחד אמר לה: "צילה, את קראת כמה ספרים יותר מדי, לכן אני לא יכול לעשות ממך סטאר".
(יוסי חרסונסקי, "מעריב", 17.12.1986)
צילה דגן. בשבוע הבא, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ימלאו 16 שנה למותה.
שקט שקט, בני, נחרישה
כאן צומחים קברים
השונאים אותם נטעו
פה מעברים
אל פונאר דרכים יובילו
דרך אין לחזור
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור
("פונאר" / שמרקה קצ'רגינסקי,
תרגום: אברהם שלונסקי)
תמונה ראשונה
בפולין, שחיו בה לפני המלחמה שלושה מיליון יהודים, נשארו אחרי השואה כ־240 אלף.
בשנת 1956, כשגומולקה עלה שם לשלטון, הוא הרשה ל־35 אלף יהודים לצאת מהמדינה, בתנאי שיגיעו לישראל בלבד. תנאי נוסף היה חתימה על מסמך שבו יוותרו על האזרחות הפולנית שלהם.
משפחת קויבסקי הגיעה בעליית גומולקה מדז'רז'וניוב לנהריה. הכישרון של הבת צלינה התגלה מיד. הנערה הצעירה הופיעה ב"תשואות ראשונות", תוכנית של קול ישראל שגילתה באותם ימים את הכישרונות הצעירים והמבטיחים של ישראל. 15 שנים שודרה התוכנית הפופולרית הזו, שערך אותה פפו, הוא יוסף אריה הזכור לטוב, והנחתה אותה עפרה סמואל, אחת הכוכבות הגדולות של הרדיו בשנות ה־60.
צלינה קויבסקי, שבינתיים כבר הייתה צילה, זאת שהגיעה לא מכבר מפולין, נבחנה כשהיא שרה שיר ביוונית. נדמה לי שהיא גם הופיעה עם השיר הזה בתוכנית. אני זוכר ואני כמעט בטוח, כי הייתי במערכת התוכנית. שם בעצם התחילה ההיכרות בינינו. היכרות שהובילה אותה כשהתגייסה לצה"ל לצוות ההווי של הנח"ל.
וגם את שנעלמת בבוא הגשם
שפרחת פתאום כרוח סערה
לא נזיל דמעות ולא נקרא לך שוב מפני ש -
באביב את תשובי חזרה...
על ראשינו שוב נושרות טיפות של גשם
רוח סתיו עלי זהב בכל פיזרה
אנו עוד נמתין לך, נצפה ונחכה ש -
באביב את תשובי חזרה
("באביב את תשובי חזרה" / נוסח עברי: אבי קורן)
תמונה שנייה
את לא הכי הכי יפה
נכון שאת גם לא קופה
אבל בינך ל"חתיכה"
את מסכימה שיש מרחק
כי את אפילו עקומה
אצלך האף הוא רב קומה
הביטו מי פתח ת'פה
אתה אינך כל כך יפה
ואם תרצה, תוכל לשאול
כי יש מרחק מאוד גדול
בינך לבין ג'יימס בונד חבוב
זוהי עובדה. וזה עצוב...
("שיר על הלא יפים" / אבי קורן)
רגע, רגע, רגע. לפני שאתם מתנפלים, השיר הזה צריך הסבר.
בשנת 1969 החליט מי שהחליט שהוא מקים להקה צבאית באזרחות. הוא גייס את דני ליטאי ויאיר רוזנבלום, הבמאי והמוזיקאי שהיו אחראים ללא שום פקפוק, ערעור והרהור לפריחה הגדולה של הלהקות הצבאיות. השניים הביאו איתם את חניכיהם הצעירים והמוכשרים שזה עתה השתחררו מהצבא. ביניהם היו יהודה ברקן, אריה מוסקונה, ששי קשת וצילה דגן.
הם פנו אליי וביקשו שאכתוב שיר. הסכמתי. רק התניתי את ההסכמה בזה שיבצעו אותו שני החברים שלי מהנח"ל: ששי קשת וצילה דגן. דני ויאיר הסכימו, רק התנו את ההסכמה בזה שהשיר יהיה פרודיה.
זה כמעט כל הסיפור. כמעט, כי יש בו פרט חשוב מאוד: השיר נמסר להלחנה לחבר אחר שלי, שהשתחרר מלהקת פיקוד הצפון. קוראים לו קובי אשרת.
אני רוצה שרק תבין
ראיתי כבר יותר טובים:
חד חכם. שני חתיך
אבל הם לא רצו אותי...
לכן אמרתי לסיכום:
אתה יותר טוב מלא כלום
למה זה שרים תמיד אצלנו
על היפים אשר בינינו
תמונה שלישית
צילה קויבסקי נהייתה צילה דגן אחרי שהתחתנה עם עזרא דגן. השניים הכירו בצבא. היא מצוות ההווי של הנח"ל והוא מלהקת השריון.
השידוך בין השניים הביא לעולם את בנם גיא דגן, שהוא מוזיקאי, ואת הדואט המצליח "בולבול, תגיד לי למה".
בולבול, תגיד לי למה
השכם השכם עם שחר
אתה אז מתעורר מיד
עוד טרם שמש לה זורחת
אתה מיד בשיר פוצח ומזמר
בולבול, תגיד לי למה
ככה. כי שמח לי כל - ככה
כשהשמש עוד מעט זורחת
("בולבול, למה ככה" / ע. הלל)
הנישואים התפרקו. אבל השיר הזה, שהלחין לא אחר מאשר סשה ארגוב, ענק הענקים של המלחינים שלנו, הביא לחיבור (מקצועי. מקצועי בלבד) בין הזמרת למלחין. זה ממש היה צפוי ומאוד מתבקש שייווצר צירוף בין קול הזהב של צילה וצליליו המבהיקים והמדויקים של סשה. זה קרה ב־1974, במופע שנקרא "תפוח הזהב". שם היא קיבלה מתנה נפלאה - את השיר "וידוי" של סשה ארגוב למילותיו של אלכסנדר פן, ובכך הייתה למבצעת הראשונה של היצירה הזו.
כן, היה זה לא טוב
היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית -
אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה
ענייה וסוררת
באותו מעילון
עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה
הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית
אל יהיה זה אחרת
יהיה כך
כך יהיה אות באות
כשהתקליט הגיע לגלי צה"ל, החלטנו, מולי שפירא ואני, לפתוח את "ציפורי לילה" שלנו עם השיר הזה. אבל קרה מקרה מאוד לא נעים. השיר נגמר ואנחנו לא יכולנו לדבר. הגרון היה חנוק. לקח לנו זמן עד שהצלחנו להתגבר ולחזור לעצמנו ולדבר.
אתנחתא
בגלריה כצמן, דיזנגוף 152, כניסה מהחצר יושבת צילה דגן וקוראת ספר להנאתה. יש לה זמן. הרבה זמן שקט. לפעמים ייכנס מישהו ויזהה אותה: "את לא... הזמרת? מה את עושה כאן?" צילה תחייך.
(יוסי חרסונסקי, "צילה דגן עדיין בצל",
"מעריב", 17.12.1986)
עם בעלה השני, האדריכל יעקב כצמן, היא ניהלה גלריה וגידלה את נועה בתם. הופעות? "כשאני על הבמה, אני כולי חרדה. הרי אדם צריך להיות חרד תמיד לעבודתו. ללא רפיון, בלי אדישות או ביטחון עצמי מופרז", כך אמרה למשה בן שאול, בראיון ההוא ב"מעריב".
אולי זה היה גדול עליה. האחריות הזו. הדריכות. הפרפקציוניזם.
"אני אוהבת לשיר. לא סובלת את כל מה שמסביב", אמרה פעם. וזה כנראה כל הסיפור.
בעוניינו המר בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפיי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
("וידוי" / אלכסנדר פן)
אפילוג
עד לאן שרואות עיניי
יש צללים הסוגרים עליי
ולכן כל חבריי, רעיי אחים בדם
חלקנו גם שעות קשות
אזכור זאת לעולם
אזכור... כזקן חכם
כל מילה שכאבה בי
תחלוף כמו רוח סתיו בי
וכאן בענן הזמן, ישאלו האם הכרנו
אז תזכרו, הייתם ידידיי
וכשמסך אחרון נופל על חיי
אומר: היה כדאי
זה השיר האחרון שצילה הקליטה. תרגם אותו גיא, הבן שלה. אני חושב שהיא שרה לנו אותו בהלוויה שלה.
אני שמעתי אותה שרה.