על רקע אין ספור המחאות של עולם התרבות בכלל, וסצינת המוזיקה בפרט, נעלם ונאלם כמעט לגמרי קולם של אנשי המוזיקה המזרחית. והשקט הזה מהדהד, כי מדובר במגזר שככל הנראה מפסיד הכי הרבה כסף בעת הזו - מהטעם הפשוט שהוא זה שהרוויח הכי הרבה לפני הקורונה. ההערכות מדברות על מיליוני שקלים שהפסידו אומנים מובילים. אצל כמה מהם מדובר אפילו בעשרות מיליונים, אם מביאים בחשבון את מופעי הענק שתוכננו לקיץ הקרוב. ועוד לא דיברנו על המוני הנגנים, עובדי הבמה וכו' שמתפרנסים מהענף הזה, שכולל כ־5,000 איש בקירוב.

הפתיחה המוגבלת של אולמות האירועים השבוע, לאירועים של עד 250 איש, נותנת איזשהו חמצן לחלק מאנשי הז'אנר, אבל רובם עדיין נותרים בבית. מה שרק מחזק את השאלה - מדוע אנחנו שומעים היטב בתקשורת את אביב גפן, שמדבר בשם המוזיקאים, או את שאול מזרחי שמייצג את בעלי המועדונים, אבל מכיוון הצד המסלסל יש רק שתיקה. וחשוב לי להבהיר - בעצם השאלה אין ביקורת, אלא תהייה אמיתית וניסיון להסביר את ההבדלים.

משיחות שניהלתי עם אנשים מהתחום קיבלתי כמה הסברים לשאלה. קודם כל, המוזיקה הישראלית עדיין רחוקה מלהיות שבט אחים ואחיות. זה נורא יפה, בלי ציניות, שליאור נרקיס הוציא בלב הקורונה שיר חדש עם ברי סחרוף, אבל בשטח יש עדיין הרבה ניכור וחשדנות בין המחנות. וכשמנהיגי המחאה הם נציגים בולטים ומובהקים של הצד “השני" (אביב גפן כבר אמרנו, ולא רק הוא), המוטיבציה להצטרף לקרון הרועש הזה קטנה מלכתחילה.

הסבר אחר קשור לעצם השימוש במחאה. גם מבחינה סגנונית, וגם פוליטית. המוזיקה המזרחית המיינסטרימית מעולם לא הייתה יצרנית גדולה של שירי מחאה, או התבטאויות דעתניות. גם להיט המחאה המסולסל הגדול ביותר, “איזו מדינה", מבטא טרוניה כללית על המצב ולא שולח חִצי האשמה ספציפיים. וזה כמובן בניגוד לרוק הישראלי, שמחאה היא חלק מהאתוס שלו ולכן היא נתפסת בקרב רוב העוסקים בו כאלמנט טבעי ואפילו מתבקש. רוקר שימחה יזכה לנקודות בתוך המחנה שלו. מזרחיסט ממש לא. אולי להפך, וכאן מגיע האספקט הפוליטי. כי מחאה בעת הזו היא נקיטת עמדה שלילית כלפי השלטון. וספציפית, בנימין נתניהו. מנהיג שנהנה מפופולריות גדולה בקרב הרבה מאוד צרכני מוזיקה מזרחית, אלמנט שאי אפשר להתעלם ממנו.

אבל ההסבר המדויק ביותר לשתיקת המסלסלים הוא פרקטי. בדיוק כמו התעשייה עצמה. הם מבינים שמהמחאה לא ייצא להם כסף. וכסף הוא התכלית הכמעט בלעדית של כל הענף. איך אמר לי מישהו? “אם היו יודעים שמשיר מחאה נגד ביבי היה יוצא ח'יר, היית מקבל עשרה שירים כאלה". אבל זה לא המצב. ובכלל, בתחילת ימי הקורונה היו ניסיונות של לא מעט יוצרים בז'אנר להמציא את “המנון הקורונה". השיר שיהפוך ללהיט התקופה. הניסיונות האלה לא צלחו, ואף אחד מהשירים לא תפס. אבל גם אם היה תופס, היה קשה מאוד לתרגם אותו לכסף. ברגע שאין הופעות ואין אירועים, מה הטעם בלהיט גדול? התמלוגים מהשמעות ברדיו הם כסף קטן בתוך המשחק הזה.

ויש הסבר נוסף, שקשור לאותה גישה פרקטית. אנשים אומנם יושבים בבית וסופרים את הכסף שאין, והיו שמחים לפרוק את התסיסה ההולכת וגוברת גם אצלם. אבל יש איזו תפיסה רחבה, ששמעתי מכמה וכמה אנשים, שעל פיה בסיפור הזה אין באמת אשמים. זאת מציאות מחורבנת, שנכפתה עלינו בידי סוג של כוח עליון, ועולם המוזיקה סובל ממנה במיוחד, כי הוא מבוסס על התקהלות במקומות סגורים. שזה חרא בלבן, כן? אבל יותר יעיל להתפלל לבורא עולם שיסיר מאיתנו את הצרה הזו מאשר לשבות רעב מול בית ראש הממשלה.

אני חייב להודות שבאופן אישי אני קרוע בין שתי הגישות האלה. וברור לי שלא כל צעד או אמירה חייבים להיות תלויי כסף. ועדיין, תמיד מומלץ להקשיב לאנשים הכמעט יחידים שמצליחים ממש להרוויח, והרבה, ממוזיקה ישראלית. 

על הסכין

1
אני מתקשה להבין איך אפשר לצפצף בגלוי על הנחיות משרד הבריאות (אני חווה התקהלויות המוניות ומינימום שימוש במסיכות), ובאותה נשימה לטעון שנתוני ההדבקה המחמירים הם רק פיקציה. נדמה שחלק מהישראלים פשוט החליטו שהקורונה הסתיימה (אם בכלל הייתה), ולא ייתנו לשום נתון להרוס להם את מסיבת הסיום.

2
"The woods" (נטפליקס) הוא עיבוד פולני לרומן של הרלן קובן. המיני־סדרה המוצלחת מאוד הזאת בוחנת, כיאה לז'אנר, מקרה רצח מהעבר ששב להתפוצץ לגיבוריו בפנים בהווה. זה עשוי היטב, בכל מרכיביו, אבל אותי עניינה הזווית הפולנית. אחד הגיבורים, דוד גולדשטיין, סובל מאנטישמיות ברורה. רק שבסוף - ספוילר - הוא מתגלה כנבל רציני. מקרי?


3
הסרת הפרק של “המלון של פולטי", שבו הגיבור מפציר בתיירים גרמנים שלא להזכיר את מלחמת העולם השנייה, תוך שהוא מחקה את היטלר, היא סמל לאיוולת המוחלטת של עידן הפוליטיקלי קורקט שאנו מתבוססים בו. פרק שכל המהות שלו הייתה בוז לגזענות, משני הצדדים (אגב, היטלר היה גזען. הידעתם?) מוסר בגלל קנאות המוסווית כליברליזם.