הזמרת עדנה לב לא העלתה על דעתה שהיא תחגוג את יום הולדתה ה־70 לבד, ספונה בביתה בשל הקורונה. אבל כך בדיוק אירע בחודש מאי האחרון. "תכננתי לטוס לבת שלי נטע־לי ולנכדים המתוקים שלי שחיים בארצות הברית ולחגוג יחד איתם, ופתאום באה הקורונה והרסה את זה", היא אומרת בצער. "במקום זה ישבתי בבית וניהלתי חשבון נפש ביני לבין עצמי".
אחד הדברים שעליהם חשבה במהלך הסגר הוא מערכת היחסים בינה לבין התקשורת. "אני חושבת שהדימוי שלי בתור 'עדנה לב' נפגע קשות מאוד על ידי התקשורת", היא טוענת. "תמיד כתבו הרבה יותר על חיי האהבה שלי מאשר על המוזיקה שלי. זה נכון שיצאתי עם אנשים מפורסמים וזה גם לא עזר, אבל כנראה הייתי צריכה להגיע לאמריקה כדי לקבל ביקורות על השירה שלי, ביקורות שעד היום תלויות בחדר האורחים שלי".
סיפור חייה המטלטל של לב יכול היה בקלות להפוך לטלנובלה: נערה שהתפרסמה בגיל 16, הפכה לכוכבת בגיל 20, עזבה את הארץ לארצות הברית, שם הקריירה שלה הרקיעה שחקים. ההצלחה לוותה בסיקור אינטנסיבי של חיי האהבה הסבוכים שלה. ההסתבכות הגיעה ב־2005, אז הואשמה בתקיפת שוטרים.
"באותה שנה היה לי משבר אישי רציני", היא מגלה. "אבל הרבה מהדיווחים של התקשורת בנושא היו מסולפים. נורא מעניין היה לתקשורת לכתוב שבאו אליי שוטרים והרבצתי לשוטר, אבל זה לא מה שקרה. אני לא אכנס לזה ולא ארחיב בנושא. מה שכן אגיד שעברתי משבר קשה והתמוטטות, גם נפשית וגם כלכלית. אני לא מתביישת להגיד את זה. למזלי, יצאתי מהמשבר הנוראי הזה, ואני מאוד גאה בעצמי על כך".
אם שמים בצד את הרכילויות וההסתבכויות, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששמה של לב מעלה זיכרון נעים משנות ה־70, כשהיא הפגיזה בזה אחר זה עם שירים שהפכו במרוצת השנים לקלאסיקות: "אם תשוב", "רגע לפני", "שתי אחיות", "קרן שמש, קרן זוהר", "שיר שכולו שאלות", "את ואני נולדנו בתש"ח", "ידיד נפש" ועוד.
"אורי אלוני (העורך של 'להיטון' - ד"פ) אמר לי שהייתה שנה אחת, בימי השיא שלי, שבה היו בעיתון יותר תמונות שער שלי מאשר של אריק איינשטיין", היא מספרת בגאווה.
חיפשו אותי בגימנסיה
לדבריה, "כבר בגן ידעתי שאהיה זמרת, כשהייתי נר ראשון של חנוכה ושרתי". "בכיתה א', בכל שישי הוזמנתי לשיר בפני הכיתה, והיו מגיעים תלמידים מכיתה ח' לשמוע אותי", היא מספרת. "בילדות שיחקתי עם האצבעות בלדמות שאני מנגנת על פסנתר. כשהייתי בת 6 הוריי קנו לי פסנתר ושלחו אותי ללמוד בקונסרבטוריון. אני אומנם יודעת לקרוא תווים ולנגן, אבל בגיל 14, כשאבא שלי קנה לי גיטרה, זנחתי את שופן ובטהובן לטובת אלביס והביטלס".
על איזו מוזיקה גדלת?
"בכל שבת אבי נהג להאזין ברדיו לשירי חזנות. אחר כך היו שירי רוק'נרול שהאזנתי להם, אך בעיקר נמשכתי לפזמונים העבריים. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדרי אחרי בית הספר, היה להדליק רדיו, לסגור את הדלת ולנגן ולשיר את כל השירים העבריים החדשים".
לב, ילידת חיפה, זכתה לתמיכתם של הוריה בקריירה שבחרה בה מגיל צעיר, ובגיל 15 כבר עמדה על הבמה הרצינית הראשונה בחייה, כשהשתתפה בתוכנית הכישרונות הצעירים הפופולרית של קול ישראל - "תשואות ראשונות". "נסעתי עם אמא שלי במיוחד מחיפה לתל אביב", היא משחזרת. "השתתפתי בתוכנית לצד אבי טולדנו ושולי נתן, שגם הם היו נערים. שרתי בתוכנית את 'Yesterday' של הביטלס ואת 'לילה בעשן' (סתיו)".
בגיל 16 כבר החלה להופיע במועדונים מקומיים וללוות עצמה בגיטרה. "כבר אז התחלתי להרוויח מזה כסף", היא אומרת. "הפריצה הגדולה שלי הייתה לאחר שהשתתפתי ב־1966 בתוכנית הרדיו של דודו דיין. שרתי חמישה שירים, בהם 'לא הלילה לא' של הזמרת עליזה גבאי ו'Une Maman' של הזמר הבלגי לואיג'י".
מי ששמע את אותה תוכנית היה המלחין החיפאי אפי נצר, שהחליט לחפש את הנערה המוכשרת. "אפי התלהב והלך לחפש אותי ב'גימנסיה ביאליק' בחיפה", היא נזכרת. "כשהוא מצא אותי, הוא לקח אותי לדב זעירא מחברת 'התקליט חיפה' שהפיק לי את התקליטון הראשון שלי".
באותו תקליטון נכלל הלהיט שאפי נצר הלחין ויורם טהרלב כתב - "הכומתה האדומה" שחרך את הרדיו בשנת 1966. "כשיצא השיר כבר כולם הכירו את השם שלי", היא מספרת. "בגיל 17 הוצאתי עוד תקליטון שפחות הצליח, וכלל בין השאר את השיר 'נסו להבין את הים', שכתבו לי אהוד מנור ונורית הירש. כבר אז היה ידוע שמצאתי את הייעוד שלי ואפילו אריס סאן לקח אותי להתלוות אליו כזמרת חימום בסיבוב ההופעות שלו. זה היה הישג, כי הוא היה סטאר גדול בתקופה ההיא. באמצע שנות ה־70 סגרתי איתו מעגל כשהוא הזמין אותי להופיע ב'סירוקו', המועדון שלו בניו יורק. באותה שנה נסעתי עם להקת הסטודנטים של חיפה בפעם הראשונה לחו"ל לסיבוב הופעות בצרפת ואנגליה, וזו הייתה התרגשות, בגדר חלום שהתגשם".
בשנת 1968 התגייסה לצה"ל ושירתה בלהקת פיקוד הצפון, שם יועד לה תפקיד הסולנית. "היה לי ברור שאהיה בלהקה צבאית, והתקבלתי ללהקה בלי שום אודישן", היא אומרת. "הלהיט הראשון שנכתב לי ללהקה היה 'אם תשוב', שיצרו יורם טהרלב ואפי נצר. הלהיט הגדול השני, בתוכנית השנייה שבה השתתפתי, היה 'רגע לפני' שכתבו לי אהוד מנור ונורית הירש".
לב השתתפה בשתי תוכניות הלהקה: "קצת מזה וקצת מזה" (1969) ו"מהצפון באהבה" (1970), ובלהקה פגשה שניים מחברי הנפש שלה: דודו דותן ויגאל בשן. "דודו היה עמוד התווך בחיים שלי", מספרת. "כשהוא היה מצלצל ולא הייתי עונה, הוא היה אומר למירי אשתו: 'תבדקי מה קרה עם עדנה, היא או מאוהבת או מדוכאת'. הוא הכיר אותי הכי טוב והיה מצחיק מאוד".
ויגאל?
"יגאל, אוי יגאל. כל כך קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. אני עדיין לא מעכלת את זה. מהרגע הראשון הייתה בינינו כימיה כזו. הכרנו לראשונה כששנינו היינו עושים חלטורות באזרחות בדיסקוטקים בטכניון בחיפה. זה היה אסור אבל היינו מתפרנסים מזה. בגלל שיגאל התגייס ללהקת פיקוד הצפון ככוכב, הוא הגיע להסכם עם הצבא שיופיע לבד ולא עם כל הלהקה. יגאל סיפר שיום אחד הוא בא לבית החייל בצהריים לאכול וראה אוטובוס שממנו ירדה שורה של בחורות יפהפיות. כשהוא ראה שחיי הלהקה די נוצצים, הוא ביקש מיד להצטרף ללהקה כאחד מהחבר'ה. הוא באמת היה חבר נפש שלי. אין יום שבו אני לא מתגעגעת אליו".
לא היה ביניכם רומן בתקופה ההיא?
"לא, יגאל היה אח שלי לכל דבר. באותה תקופה הייתי מאוהבת ביהודה בארקן, שבגללו גם עברתי באותו זמן לתל אביב. אנחנו מכירים מאז שהייתי בת 14, אבל התחלנו לצאת כשהייתי בת 18 ושמרנו על קשר הדוק כל הזמן הזה, במשך כל השנים. עד שחלה בקורונה היינו נפגשים בכל שבועיים ומדברים בטלפון בכל שבוע. הוא אדם מאוד יקר ומשמעותי בחיי. אני בקשר יומיומי עם הרופאים, מתעדכנת במצבו. הוא במצב יציב אבל קשה, מקווה מאוד שהוא ייצא מזה. שלא ייקחו לי גם אותו (מתכוונת אחרי פטירת יגאל בשן ודודו דותן - ד"פ)".
עד כמה נהנית בלהקה הצבאית?
"זו הייתה תקופה קשה מאוד, כי שירתנו במהלך מלחמת ההתשה והיינו צריכים להופיע בין מוצבים, תופת ואש. בגלל שיגאל, דודו ואני היינו מוכרים, אז ניצלו אותנו יותר ושלחו אותנו גם להופעות לבד: אני כזמרת, יגאל כזמר, ודודו כקומיקאי".
אהבה מעל הכל
עוד במהלך שירותה הצבאי הוחתמה לב במשרד האמרגנות של איתן גפני. הצעד הראשון שעשתה עם שחרורה היה להשתתף בפסטיבל הזמר החסידי השני (1970) עם השיר "ידיד נפש", שהפך ללהיט ענק. "זה שיר שהפך לכמעט לאומי, עד היום אנשים בטוחים שזה שיר עממי מרוב שהוא הושרש בזמר העברי", היא אומרת בגאווה.
המחצית הראשונה של הסבנטיז האירה פנים ללב, שזכתה בשנת 1972 בפרס כינור דוד היוקרתי בתואר "זמרת השנה". כיאה לכוכבת, השתתפה בשלל הפסטיבלים השונים כשלצד פסטיבל הזמר החסידי השתתפה גם בפסטיבל הזמר והפזמון (שבו זכתה במקום הראשון עם השיר "את ואני נולדנו בתש"ח", שכתבו לה מוטי גלעדי ויגאל בשן), בפסטיבל הזמר המזרחי (במסגרתו ביצעה את הלהיטים "שתי אחיות", "ספר לי כוכב" ו"פרחי אהבה עצובה") ובפסטיבל שירי הילדים (בו זכתה עם השיר "בואו נשיר", 1972). כמו כן השתתפה במופעים "שירי החומש" (1970) ו"אברהם אבינו נגד שרה אמנו" (1971) וכן בסרט "מתנה משמיים" (1973).
"עוד בזמן הצבא היו מגיעים מעריצים לבית הוריי בחיפה ומחכים לי ליד המדרגות", היא מתארת את גילויי ההערצה. "הייתי חותמת מראש על גלויות מעריצים, ואמא שלי הייתה מחלקת אותן לכל מי שביקש".
לא איבדת את הראש מההצלחה המסחררת?
"ממש לא. זו לא אני. ידעתי מגיל קטן שאהיה זמרת מצליחה, לא חשבתי שזה משהו לא טבעי".
בשלב זה של השיחה לב מעלה בפניי תהייה פרטית שלה: "יודע מה מוזר? היו לי המון להיטים, ולא קרה כמעט שהשירים שלי לא העפילו אוטומטית למקום הראשון במצעדים, אבל מה? היום משמיעים רק שניים־שלושה שירים שלי וזהו. רוב הלהיטים שלי מאז לא הפכו לקלאסיקות כמו של אילנית או ריקי גל או גלי עטרי, שאני מתה עליהן. אולי זה כי לא שרתי שירים על מולדת או צבעים או טבע, שרתי רק על האהבה לגברים. עד היום אני נמשכת לשירים האישיים".
בשנת 1973 קיבלה את ההזדמנות הראשונה להצליח בגדול בחו"ל: מרואני, האמרגן של הזמר הבלגי הידוע (דאז) אדאמו, הציע לה חוזה הקלטות בצרפת: "הוא ראה אותי בפסטיבל הזמר והחליט שהוא רוצה להחתים אותי. נסעתי לפריז וערכו לי קבלת פנים מרגשת וצילומים, אבל בזמן אמת ויתרתי על זה כי הבנתי שאצטרך להישאר בפריז לתקופה ולא יכולתי כי הייתי עדיין בזוגיות עם יהודה (בארקן - ד"פ), וזה, כמו שכולם כבר יודעים, תמיד היה אצלי במקום הראשון. ביטלתי את החוזה למורת רוחם של כולם. זה לא נעים, אבל אני לא מתחרטת".
לאחר הפרידה מבארקן, ניהלה לב מערכת יחסים עם המסעדן והבוהמיין רפי שאולי. "גם במקרה של רפי ויתרתי על חוזה חלומי", אומרת. "בשנת 1974 הוצע לי חוזה הקלטות בגרמניה והקלטתי שם להיט בשם 'חופשייה בשבילך'. חברת התקליטים אמרה לי שאני צריכה להישאר בגרמניה למשך שישה חודשים כדי לעבוד על יחסי הציבור והמוזיקה, אבל רק רציתי לחזור הביתה לרפי, אז פוצצתי גם את החוזה הזה".
הגעגועים לארץ
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חרשה לב כדבריה את כל המוצבים והופיעה בפני החיילים בגאווה עצומה, אך חוותה את אחת החוויות המצמררות בחייה: "הגעתי לבית החולים להופיע בפני חייל ששכב וכולו היה שרוף. אמא שלו אמרה שהוא לא מדבר ושהוא היה מעריץ שלי. נכנסתי לחדרו ושרתי לו לבד. פתאום הוא הושיט לי את ידו והתחיל לדבר, אחרי שלושה שבועות שלא פצה את פיו. זה היה משהו כל כך עוצמתי שלעולם לא אשכח".
בשנת 1975, רגע לפני סיבוב הופעות חדש, נסעה לחופשה בארצות הברית, שבמהלכה הכירה את בעלה הראשון - ז'אן ז'אק דה לה פונטיין. בשל כך ביטלה את סיבוב ההופעות ונישאה לדה לה פונטיין בטקס אזרחי, שהנוכחים בו היו רק דודה ודודתה עזריה ורותי רפפורט. כשיחסיה עם דה לה פונטיין עלו על שרטון והזוג נפרד בטונים צורמים, נסעה לב לחופשה עם חברים בלאס וגאס ופגשה את אהובה הבא - כוכב הטלוויזיה האמריקאי דיוויד ברנר. "עם דיוויד לא התחתנתי, אבל חיינו ביחד במשך ארבע שנים מלאות של 24/7. גם אחרי שנפרדתי ממנו, שמרנו על יחסים קרובים", היא אומרת. "יהודה בארקן קורא לו 'המלאך השומר' שלי. חרשנו את אמריקה באותן שנים כמו שאף אמריקאי לא חרש".
באותן שנים התארחה לב בכל תוכניות הטלוויזיה הפופולריות: "התוכנית של מייק דאגלאס", "התוכנית של מל גריפין" והדובדבן שבקצפת - פעמיים התארחה בתוכנית הטלוויזיה הידועה של ג'וני קרסון. "הגעתי לשם עם פרוטקציה כבדה", היא מודה. "האמרגן שלי בארצות הברית, וויליאם מוריס, שלח קלטות שלי להפקה של ג'וני. דיוויד, שהיה אמור לרשת את ג'וני, גם דחף מצדו ויצא שהצלחתי להופיע שם".
בשנת 1980, לאחר פרידתה מברנר, הוציאה בישראל אלבום שלישי, שלראשונה גם כתבה והלחינה חלק מהשירים בו. "זה האלבום הכי טוב שלי לטעמי ושזכה להכי פחות חשיפה לצערי", היא אומרת. "כתבתי לאלבום הזה גם את השיר 'עייפה קצת', שהוא אחד השירים שלי שאני הכי אוהבת. האמת היא שהיססתי אם להוציא את האלבום, כי לא הייתי שלמה עם איך שכתבתי כמה מהשירים בו, אבל שלמה ארצי אהב את השירים והפציר בי להוציא אותו וכך קרה".
באותן שנים עבדה כמפיקה וכמגישה של תוכנית טלוויזיה אמריקאית לקהילה היהודית שנקראה "Israel Today". "זו הייתה חוויה. אירחתי כוכבים ישראלים כמו מני פאר, יהודית רביץ ופנינה רוזנבלום, אבל הגעגועים לארץ היו עזים, ובשנת 1981, כשהסתיים החוזה שלי עם חברת ההפקה של התוכנית, התכוננתי לחזור", היא אומרת.
לדבריה, חודש לפני שחזרה לארץ, פגשה במקרה את יורם שיינמן, מי שהפך לבעלה השני (תוך חצי שנה). "יורם גר באותו בניין בו גרתי, וכשנתקלתי בו, זו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא מספרת. בשנת 1983 נולדה בתם של השניים, נטע־לי, המתגוררת כיום בארצות הברית. "בגלל שרציתי להשקיע בלטפח את המשפחה ולגדל את נטע־לי, הורדתי הילוך בכמות ההופעות וחידשתי את החוזה עם תוכנית הטלוויזיה", היא אומרת. "כשנטע־לי גדלה קצת, חזרתי להופיע במועדונים מקומיים בארצות הברית ומי שליוו אותי בין השאר שם היו אלון אולארצ'יק וסמיר שוקרי".
בשנת 1987 זכתה לב לביקור מחברה הקרוב, הפרסומאי והמפיק גיל יודילוביץ' ז"ל. "גיל הגיע אליי לניו יורק ואמר לי שהוא ומיקי פלד רוצים שאשתתף בפסטיגל עם שיר בשם 'הדגל שלי', שכתב יורם טהרלב והלחינה אילנה אביטל", היא משחזרת. "אמרתי לו: 'השתגעת? אם אבוא לארץ ואשיר 'הדגל שלי הוא כחול ולבן' ירצחו אותי בתקשורת!'. זו הייתה תקופה שבה ראו בנו, האומנים שהשתקעו בחו"ל, כיורדים ובוגדים. גיל שכנע אותי, ואני זוכרת שיצחק נבון, שהיה אז שר החינוך והתרבות, ציין שזו בושה שהעיתונים נתנו לי כתבת שער על ההשתתפות בפסטיגל. אחרי כל הרעש, זכיתי במקום השלישי והשיר היה ללהיט ענק".
בהמשך אותה שנה התגרשה משיינמן וחזרה עם בתה לארץ, כשהיא מנסה להתניע מחדש את הקריירה, ללא הצלחה. גם שני אלבומיה: "הדרך אלי" (1989) ו"יותר מקרוב" (1993) נחלו כישלון מסחרי ותקשורתי. את תשומת הלב התקשורתית שוב תפסו חיי האהבה שלה. בשנת 1991 נישאה למפיק יורם גלובוס, נישואים ששרדו חמישה חודשים בלבד. "אחרי הנישואים הכרתי בנאדם אחר ממי שהתאהבתי בו והחלטתי לעזוב", היא מציינת.
חיים לא שגרתיים
בשנים האחרונות לב זוכה לעדנה מחודשת, היא משדרת תוכנית אישית מדי שבת בבוקר ברדיו 103FM, חזרה לאחרונה להופיע ומתגעגעת לחזור לקדמת הבמה, ממש כמו בעבר. "אומנם לא הצלחתי לשחזר את אותה ההצלחה שהייתה לי, אבל אמשיך להיות קיימת", היא מבהירה. "אני מודה שבגלל שהחיים שלי היו מאוד לא שגרתיים, בין שבנושא האהבה ובין שבנושא הקריירה, חייתי חיים חלומיים שכללו הופעות בחו"ל, טיסה במטוסים פרטיים ושיט ביאכטות, דירות יוקרה וכל מה שאפשר לחלום עליו. דווקא בשנה האחרונה אני צריכה לעצמי את האישור לכך שהתנהלתי בסדר".
אין בך חרטות על ההתנהלות הזו?
"לא, אין לי כמעט חרטות. כשאתה עושה משהו שאתה מרגיש בבטן, בין אם הוא נכון או לא, אתה לא מתחרט. דברים שעשיתי, בדיעבד היו טובים לי באותו הרגע. היום הייתי עושה אותו הדבר מבחינת ההרגשה, גם אם זה היה שגוי. אני לא מתחרטת על דברים שעשיתי".
נוח לך עכשיו, הרחק ממדורי הרכילות?
"כן, בטח, גם ככה תמיד כתבו על חיי האהבה שלי ולא על המוזיקה שלי".
אגב, מוזיקה, מה עם חומרים חדשים?
"דווקא בשנתיים האחרונות אני נותנת דחיפה לקריירה וחוזרת להופיע. אני מתה לחזור להקליט, אבל אף פעם לא דחפתי את עצמי. אני צריכה מנהל שיעשה בשבילי את הדברים האלה. בלי יחצן זה בעייתי. אני יודעת רק לשיר. אגב, בימים אלה אני מקליטה מחדש את 'עייפה קצת', שלמרות שהוא נכתב בזמנו על מצב נפשי אישי, כיום הפך לרלוונטי למה שקורה לכולנו היום בזמן הקורונה".
ממה את מתפרנסת כיום?
"רק מהשידורים ברדיו 103FM ומביטוח לאומי. אני גרה בדירה שכורה בגבעתיים וטוב לי".
לאחרונה חגגת 70, מרגישה את הגיל?
"לא רואים עליי, אבל אני בלחץ. לא היו לי משברי גיל עד כה, רק השנה נפלה הבומבה, אבל זה טבעי. אני עושה הליכות ושומרת על עצמי. פעם הייתי שוחה. מבחינת המראה, זה גנטי אצלי, אני לא עובדת יותר מדי בשביל לשמור על הגזרה".
בלי עין הרע.
"שטויות, עין הרע. מי שלא מאמין בעין הרע זה לא פוגע בו. אני מאוד מאמינה בוויבריציות רעות, אבל לא באמונות טפלות. אני מאוד רגישה לאנשים, אולי זה קשור לבמה, כי כשאני על הבמה, אני צריכה לקרוא את הקהל ולדעת איך לסחוף אותו. אני צריכה להיות ערנית לקהל, צריך לדעת להרגיש אותו".
מה החלום הכי גדול שלך?
"האמת שאין לי כבר חלומות יותר, הגשמתי את כולם. מה שכן, הייתי רוצה לחזור להופיע יותר כי הקהל עדיין אוהב לשמוע אותי. החלום שלי התגשם בכך שהבת שלי, נטע־לי, עם כל הבלגנים שאמא שלה עברה, יצאה הכי נורמלית שיש ובעלה פשוט מושלם. יש לי שני נכדים שהם האור שלי. אני מאושרת".