על כך אפילו משה בר-סימן-טוב, מצביא הקורונה של משרד הבריאות בראשית המערכה, לא העז לחלום גם בחלומותיו הפרועים ביותר. אבל זאת עובדה: הנחיות משרד הבריאות, שהוא הנחית בשעתו בצרורות על הציבור המבולבל, נהפכו על-ידי המלחינה הצעירה ניקה קושניר ליצירה מוזיקלית מפתיעה, שעשויה לגנוב את ההצגה ב"חג המוזיקה הישראלית ה-23"- ביוזמת ובעידוד משרד התרבות והספורט - שיועבר כאירוע מקוון לצפייה ללא תשלום מיום א' הקרוב.
"כשחיפשתי טקסט להלחנה, התלבטתי בין שיר של מחמוד דרוויש הפלסטיני לבין שיר של ויסלבה שימבורסקה הפולנייה וכשתוך כדי כך התפרסמו הנחיות הקורונה של בר-סימן-טוב, החלטתי ללכת עליהן בכעין פשרה", משחזרת קושניר. "אולי בהיות הטקסט מזעזע - "לחטא ידיות ודלתות", מי זוכר - דווקא אתגר אותי להלחין אותו כלשונו, בלי תוספות, פרט ללה-לה-לה לצורך הגרוטסקה".
"אם בהתחלה לא הייתי בטוחה שעשיתי את המעשה הנכון, נרגעתי משיחה טלפונית עם חברה שלי, ג'ודיטה לורנטיני, סופרת איטלקייה, שלפני כמה שנים התנדבתי איתה באיזו חווה באיטליה", מוסיפה קושניר. "כשאצלנו התחיל הסגר הראשון, באיטליה כבר היה שיא טירוף הקורונה וסקרן אותי מה עבר עליה. 'לא תאמיני', היא אמרה לי. 'בעודי מדברת איתך, עובר ברחוב רכב מכבי-אש וכמו מתוך סרט של פליני צועקים ממנו שאין לצאת מהבית, אלא רק כשהכרחי. אז פליני אנחנו לא, אבל לאחר שייגמר כל הבלגן, אולי היצירה הקצרה לפסטיבל תהיה בסיס ראוי לאופרה".
איך הופכים הנחיות יבשושיות ליצירה מוזיקלית תוססת?
"קודם כל משתגעים. תאר לעצמך מוזיקאית, שבדרך כלל די עסוקה ופתאום מוצאת את עצמה עם הרבה זמן פנוי, כשהיא סגורה בבית עם הכלב שלה...טוביה. אז מה עושים? - מנגנים באקורדיון באך מצאת החמה עד צאת הנשמה ושומעים תקליטים שלא היה מתי לשמוע אותם. כשהעניין נהיה יותר רציני עד כדי הרגשה כאילו שאני כלואה בכלוב, ניגשתי להלחנה. כמו מתוך אובססיה לא הרפיתי עד שנהייתה לי יצירה. אם שאלת איך, אז שרתי פראזה-פראזה במקביל להלחנה, כשבניתי את זה כמו הצגה. אין ספק, שבחג המוזיקה זמרת האופרה ניבה אשד תבצע את זה הרבה יותר טוב ממני".
תמיד יש לך יציאות מוזיקליות כאלה?
"לא בדיוק תמיד, כפי שניתן יהיה להתרשם מהיצירה השנייה שלי בפסטיבל, 'שתי קונכיות', שהלחנתי לפי הספר, כפי שאומרים, למילים של המשורר ט. כרמי ותבצע זמרת האופרה רעות ונטוררו".
בת 33, קושניר. בגיל שלוש היא עלתה ארצה עם הוריה מ-ויניצה שבאוקראינה וגדלה בנוף הגליל - נצרת עילית לשעבר - שבשובבות שלה היא קוראת לה בלוף הגליל. כיום, היא מתגוררת בחיפה. לדבריה, מגיל רך ביותר היא שרה בחרוזים. מגיל חמש היא למדה פסנתר ושרה במקהלה. כעבור שלוש שנים היא התמכרה לריקודים סלוניים שהביאוה לתחרויות בחו"ל. מהם היא התגלגלה לנגינה בגיטרה קלאסית ובהמשך גם בגיטרה חשמלית.
לאחר שירות בצבא והתנדבות בקרב הקהילה האתיופית, סיימה קושניר בהצטיינות את לימודיה לתואר ראשון במוזיקולוגיה ובתיאטרון. "אז החלטתי ללמוד לנגן באקורדיון, בעקבות סיפור התאהבות שהיה לי עם הכלי הזה", היא מספרת.
כלי, שיש הרואים בו ענתיקה מפעם.
"הגעתי אליו בנסיבות לא ממש עתיקות. כשהלחנתי מוזיקה להצגה שהעלינו בחוג לתיאטרון, שמעתי בראש צלילי אקורדיון. הייתי בת 26 כשהתחיל הרומן שלי איתו. הרגשתי שזה כלי שנושם יחד איתי, משהו שונה משני הפסנתרים שיש לי בבית הורי ולא זנחתי אותם. אז למדתי את הכלי בבית-ספר נחשב בצרפת, שהוא היחיד בעולם שמתמחה רק באקורדיון. התאמנתי שם בלי סוף, כתבתי מוזיקה וחלמתי חלומות".
נראה שקושניר היא מאלה המכונים "סטודנט נצחי". לאחר התואר הראשון המוזיקלי-תיאטרלי, כאמור ולאחר שלמדה במכללת לוינסקי לתואר שני בחינוך מוזיקלי, היא לומדת לתואר שני גם בקומפוזיציה והפעם באוניברסיטת חיפה. וזה לא הכל. היא איננה מפסיקה להפתיע. לאחר שבמשך תקופה ממושכת היא הייתה תלמידתו של אקורדיוניסט-העל אמיל אייבינדר, היא לומדת כעת אצל רב-אמן העוד, תייסיר אליאס.
"חוץ מזה שתייסיר הוא לדעתי מוזיקאי נפלא, מבחינתי ללמוד מוזיקה ערבית, זה צעד פוליטי לכל דבר", מנמקת קושניר, לדבריה רודפת שלום מוצהר, שמתגלה גם כזיקית מוזיקלית בלתי נלאית, שדילגה בין מוזיקה רומנית, צלילי כליזמר, מוזיקה טורקית, שירי יידיש וגם ניגנה לפני שנים אחדות באקורדיון בהצגות "גורודיש" ו"זאבים", בתיאטרון הקאמרי. בקיצור, לא משעמם איתה. "כל מה שמרגש אותי, אני לוקחת", היא מעידה על עצמה.