"שנת 50 סוף דצמבר, בחוץ מלחמת רוחות, השלג צנח כאן לפתע, לבן מזכיר לי נשכחות. עוד הפצע פתוח, לו רק היית איתי עכשיו, הייתי ודאי מספר לך, את מה שלא יגיד מכתב". שירו של יהודה פוליקר "חלון לים התיכון", למילים של יעקב גלעד, הוא לא רק מהשירים המרגשים והיפים של המוזיקה הישראלית, הוא גם מרמז על תאריך לידתו של הזמר.
כן, פוליקר הגיע בימים אלו לגיל 70. במקום לחגוג במופע חגיגי בהיכל התרבות, הוא יציין את יום הולדתו במגבלות הקורונה. יש בכך סימבוליות לשיריו ולישותו האומנותית והאישית, ששמחתם מהולה בעצב. וגם אם הקורונה השביתה את התרבות, היא לא יכולה לעצור את יצירתו של פוליקר.
בסיפור חייו של פוליקר לא היו רמזים מטרימים להצלחה הגדולה: בחור ביישן מהפריפריה, בן למהגרים ניצולי שואה מיוון, שחולם להיות כוכב רוק. הוא החל את דרכו בלהקות קצב שזכו להצלחה בעיקר במועדונים אפופי עשן בצפון הארץ ופעלו מתחת לרדאר התקשורתי. הוא ניסה להתקבל ללהקה צבאית ונכשל, משום שלא הייתה לו השכלה מוזיקלית. אחר כך המשיך להופיע בלהקות, עבר להופיע בחתונות והקליט שירים שהרדיו התעלם מהם.
ואז הצעה קוסמת מצביקה פיק לעבור לתל אביב וללוות אותו במופע הגדול, פתחה לפוליקר את הדלתות. עם המעבר לעיר הגדולה הוא פגש ביעקב גלעד והשניים יצרו את שיריה של להקת בנזין, שהפכה מלהקת שוליים מהצפון ללהקת השנה. פוליקר, רזה, חתיך ונמרץ, מוכתר כאחד הגיטריסטים המובילים בארץ. כשחלום הרוק'נרול התאדה, הבין פוליקר שהוא רוצה הרבה יותר מלהיות כוכב לרגע, ויצא עם גלעד לביקור ארוך במחוזות המוזיקה היוונית. לאחר חיפושים הצליח לפלס דרכו בכישרון רב לפסגת המוזיקה הישראלית ולהפוך לאחד היוצרים החשובים.
מעבר לאלבומי הזהב שזכה בהם והתארים הרבים שהוענקו לו במהלך הקריירה, בספטמבר 2014 הוענקה לו מדליית זהב של מסדר הפניקס היווני על העצמת תרבות יוון בישראל. בשנת 2019, לאחר שהתבשר על כך באמצע הופעה, נבחר להשיא משואה ביום העצמאות ה־71 למדינת ישראל. פוליקר הוא קול של דור שלם שידע מפלות לצד ניצחונות ובנה את עצמו בעשר אצבעות. הגיע לאן שחלם להגיע, ומעבר לכך. כמי שנמצא כל העת בתהליך של יצירה וסקרנות אומנותית, הוא מנסה שוב ושוב להמציא עצמו מחדש, ולא נותן לגיל לעצור אותו.
רוק בנהריה: להקות הקצב
כבן לניצולי השואה שרה וג'קו פוליקאריס מצא יהודה (במקור ליאונידס), יליד קריית חיים, מפלט במוזיקה. בנערותו שיחק כשוער בקבוצת כדורגל, עבד במספרה והחל לנגן בגיטרה כשהוא חולם להפוך להאנק מרווין הבא, נגן הגיטרה של להקת הצלליות הבריטית, שליוותה את קליף ריצ'ארד.
ב־1964 הקים יחד עם חבריו את להקת הקצב הראשונה FBI (על שם נעימתה הידועה של להקת הצלליות). "יום אחד, אחרי משחק כדורגל, כשחזרנו באופניים הביתה, הוא אמר לי שהוא הולך לחזרה עם להקה שהוא מנגן בה", משחזר המתופף סילבה טובול. "יהודה סיפר שחברים איתו בלהקה הבסיסט בנג'ו קמחי, הגיטריסט דב פרידמן ומתופף בשם רפי. יהודה אמר שהוא לא מרוצה מנגינתו של רפי, והזמין אותי לחזרה. אחרי שהתקבלתי ללהקה, רפי הפך לאמרגן שלנו וסידר לנו הופעות במועדונים בצפון. ניגנו בעיקר נעימות של הצלליות ושירים של הביטלס ורולינג סטונס. יהודה לא היה הגיטריסט המוביל בלהקה, הוא ניגן גיטרת ליווי, כשמדי פעם קיבל סולואים קטנים. רק יותר מאוחר הוא תפס את עמדת הסולו. היה ברור לכולנו שיש לו כישרון אדיר. הוא היה מוזיקלי מאוד ואיש עבודה עם רעב לנגן".
לאחר שניגן בלהקת ה־E STARS ולאחר שלא הצליח לעבור את הבחינה ללהקה צבאית, הצטרף פוליקר ללהקת הקצב הנמרים כגיטריסט מוביל. "הופענו ערב־ערב במועדון מקסיקנה בנהריה, שהייתה אז עיר תיירות מובהקת", מספר אבי מיארה, מייסד הלהקה. "הגיטריסט המוביל שלנו עזב לצרפת, והקלידן שהכיר את יהודה מהקריות, המליץ עליו בחום. לחזרה הראשונה הוא הגיע עם מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיים עם גרביים לבנים. הסתכלנו עליו בתימהון. הוא נראה עלם חמודות, לא גיטריסט רוק. אבל בשיר הראשון, כשהוא רק פתח את קטע הסולו, פערנו פה מרוב פליאה לנוכח נגינתו האדירה והעוצמתית. נחשבנו ללהקה ידועה בצפון, והגענו לרמה גבוהה לא מעט הודות לכישרונו של יהודה. הייתה לו שמיעה אבסולוטית. הוא כישרון אדיר".
אחרי ארבע שנים בלהקה, ב־1974 עזב פוליקר את הנמרים והקים את ברקת, שעבורה גם יצר לראשונה שירים מקוריים. הלהקה הקליטה ארבעה שירים שיצר: "ברקת", "פעם בחיים", "הלילה הוא ארוך", והמנון הפועל עכו. "כנערים נהגנו להיפגש בבית הוריו של יהודה ולנגן יחד", מספר הבסיסט יוסי לנג. "אחרי ששבתי מאנגליה, דרכינו נפגשו שוב. יהודה פנה אליי והציע להקים להקת רוק חדשה. הוא אמר שיהיו בלהקה ארבעה חברים, כולם נגנים וזמרים מעולים. הופענו מקריית שמונה ועד אילת, ובסופו של דבר התפרקנו אחרי ארבע שנים כשיהודה ביקש לנסוק גבוה יותר ולנסות את מזלו בעיר הגדולה".
הגלגול האחרון של ברקת, שכלל את פוליקר (שירה וגיטרה מובילה), בנג'ו קמחי (גיטרה בס), קיטש אמסלם (גיטרת ליווי) ואלי חדד (תופים), היה הבסיס ללהקת הרוק בנזין, שבישרה על פריצתו הראשונה של פוליקר בתעשיית המוזיקה.
חלום תל אביבי: להקת בנזין
בעוד ברקת מנסה לעשות את המעבר מהקריות לתל אביב, באה ההזדמנות מכיוון מפתיע: צביקה פיק. המאסטרו, אז בשיא הכוכבות שלו, חיפש גיטריסט למופע החדש. "האמרגן של צביקה רצה שלהקת ברוש תלווה אותו", מספר הבסיסט יוסי מנחם. "הוא גם אמר שצביקה רוצה שני בסיסטים, שני מתופפים, שני קלידנים ושני גיטריסטים. לא היו גיטריסטים פנויים, אז נזכרתי שכחודשיים קודם לכן ראיתי את יהודה בהופעה של ברקת בחיפה והוא ניגן מצוין. באותו מפגש הוא נתן לי את מספר הטלפון ואמר שישמח להגיע לתל אביב להופיע ברגע שתצוץ הזדמנות. הוא נשמע די מיואש. זה היה החלום שלו".
"יוסי סיפר לי שיהודה גיטריסט טוב", מספר פיק. "ובאמת, הוא היה טוב מאוד ושקט. היה עסוק בנגינה ולא הראה לי את כישרון הכתיבה שלו. בלי קשר להיכרות שלנו, אני חושב שהוא אחד המלחינים הכי טובים בארץ". פוליקר אומנם לא הראה לפיק את הטקסטים שלו, אבל למנחם כן. הוא השמיע לו שירים שכתב לברקת, ומנחם התלהב. "מכיוון שהיה לי קשר עם אולפני סיגמא בתל אביב, סידרתי ללהקה להקליט שם את הדמואים שהיו הסקיצות הראשונות של בנזין", הוא מספר. מי ששימש טכנאי באולפני בסיגמא היה הגיטריסט והזמר גרי אקשטיין, שאהב את הדמואים והפגיש את הלהקה עם הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, שכבר התפרסם כמי שכתב להיטים לגידי גוב ויהודית רביץ.
במפגשים הראשונים פוליקר היה מגיע לביתו של גלעד עם קסטה שבה לחנים שלו. הוא שר בהם בג'יבריש, וגלעד היה מלביש עליהם מילים. השירים הראשונים שכתב גלעד ללהקה, ששינתה בעצתו את שמה מ"ברקת" ל"בנזין", היו "יום שישי את יודעת" ו"חופשי זה לגמרי לבד".
כשהחלו לצאת לרדיו שיריה של בנזין, היא הפכה בן לילה לסיפור הצלחה. מלהקה אלמונית בחיפה הפכה ללהקה שזכתה בתואר "להקת השנה", ו"יום שישי את יודעת" זכה בתואר "שיר השנה" לשנת 1982. אלבומה הראשון "עשרים וארבע שעות" כלל להיטי ענק כמו "גשם", "יש לי רק אותך", "תני לי סיבה" ו"חיפה חיפה תל אביב". כל השירים נכתבו על ידי גלעד והולחנו (למעט "גשם") על ידי פוליקר.
"זו הייתה תקופה מטורפת", מספר בנג'ו קמחי. "היה תענוג לנגן עם יהודה ולראות את הגדילה שלנו ביחד, מהלהקה הראשונה FBI שאיתה עשינו חזרות במחסן של ההורים שלי ועד ההצלחה המטאורית של בנזין. הפכנו מלהקת חתונות ומועדונים פשוטה ללהקה של המדינה".
“ההיכרות הראשונה שלי עם המוזיקה של פוליקר הייתה כעורך מוזיקה ברדיו", מספר איש התקשורת שמעון פרנס. "בנזין התחרתה בתיסלם והייחוד שלה בלט מיד. זו הייתה אחת מלהקות הרוק המעולות שפעלו כאן. ידעתי שיהודה הדמות הדומיננטית בלהקה. לא הכרתי אותו אישית, אך ההיכרות הרדיופונית הייתה רבת הערכה".
ב־1984 עזב קיטש אמסלם את הלהקה, וכשלישייה היא השלימה את הקלטות אלבומה השני "משמרת לילה". כל השירים נכתבו על ידי גלעד והולחנו על ידי פוליקר. האלבום, שכלל מלבד שיר הנושא המצליח גם את הלהיטים "פנים אל מול פנים" ו"בית משותף" - נחל כישלון מסחרי. זמן קצר אחר כך הלהקה התפרקה, בעיקר בשל קשיים כלכליים וחילוקי דעות מקצועיים.
בוזוקי בפיתה: קריירת הסולו
במקביל לפירוקה של בנזין ובזמן שניצב על פרשת דרכים מקצועית, פוליקר התפרנס מנגינה באלבומים שונים, בין השאר של יהודית רביץ ואושיק לוי. באותה עת החל לעבוד עם גלעד על אלבום הסולו הראשון שלו "עיניים שלי" (1985), שכלל שירים ידועים ביוונית שתורגמו לעברית. זה למעשה היה צעד משמעותי עבור פוליקר, שבו עסק לראשונה במוזיקה היוונית מבית הוריו. מה גם שהשילוב בין רוק למוזיקה יוונית היה חדשני ומהפכני.
בתחילה גלעד ופוליקר חשבו לייעד את האלבום לגידי גוב. "זומנתי לביקור אצל יעקב ויהודה בקשר לתקליט ופגשתי שני אנשים מקסימים שחשבו שאולי נכון שאת הדבר היווני הזה אני אשיר", מגלה גוב. "זה לא נראה לי, כי יהודה הוא יווני ואני לא. וכך הסיפור הסתיים".
באלבום, שבו ניגן הרוקר המחוספס בגיטרות, בוזוקי, גיטרה בס, בגלמה וקלידים, נכללו השירים "עיניים שלי", "בוקר יום ראשון", "אלקו" ו"כפיים", שחרכו את הרדיו וזכו להצלחה מפתיעה.
"הרעיון והיוזמה לפרויקט היווני היה של ורדה איתי ז"ל", מספר גלעד. "ורדה, גיטריסטית קלאסית ובת להורים מהאי היווני קורפו, שהייתה עורכת מוזיקה בכירה ומפיקת תוכניות ופרויקטים ברשת ב', יזמה והפיקה ערב קסום שהוקלט מול קהל באולם בית המורה, שבו חברי בנזין אירחו את תיסלם ואת אריאל זילבר. במהלך החזרות ורדה הופתעה לראות איך יהודה מפליא לנגן בבוזוקי שירים יווניים שעליהם גדל בילדותו. זה היה סמוך ליציאת האלבום 'משמרת לילה' של בנזין, אלבום שבו יהודה הוסיף ערוצי נגינה של בוזוקי בשיר 'פנים אל מול פנים'. כמה חודשים אחרי שידור המופע החלטנו לקחת פסק זמן ולפזר את בנזין".
איתי, שהתלהבה מהנגינה של פוליקר ומהווייב היווני, הגתה רעיון מקורי: להעלות ערב יווני בחסות רשת ב׳, בדומה לערב הברזילאי "ארץ טרופית יפה" ופרויקטים אחרים שאותם הפיקה בשנים קודמות. "לא היו לנו עדיין תוכניות מגובשות לאלבום הבא של יהודה, והרעיון הזה נשמע לי מוזר", מעיד גלעד. "יהודה שמח מהרגע הראשון. אני היססתי. חששתי מהמעבר החד של יהודה ממעמד של רוקר צעיר למוזיקה שנחשבה עד אז לנחותה. יוונית הייתה בשבילי ובשביל רבים כמוני מוזיקה של שירים כמו 'דאם דאם' 'דירלדדה' ו'מנדובלה'. כשהבעתי את החששות שלי בפני ורדה ויהודה, ורדה חייכה ושלפה שני אלבומים של אומנים שמעולם לא שמעתי את שמם: יורגו דאלארס וחאריס אלקסיו. השיר הראשון שוורדה השמיעה היה 'עיניים שלי' של דאלארס.
"מהשנייה הראשונה הרגשתי שאני חווה רגעים מכוננים, כשאני נשאב אל תוך עולם חדש וקסום שלא ידעתי על קיומו. להפתעתי יהודה שר יחד עם דאלארס את השיר כולו מילה במילה. גם את 'בוקר יום ראשון' וגם את 'אלקו' הוא ידע לשיר בעל פה. יותר מזה: הוא ידע לנגן את כל התפקידים של הבוזוקי והבגלמה ללא אף טעות. הייתי המום. גם ורדה הייתה המומה. איך לא הכרת לי את כל זה עד היום, ואיך אתה מכיר בעל פה כל שיר?! יהודה צחק ואמר שזה מה שאבא שלו שומע כל השנים בבית, מהבוקר עד הלילה. לא ידעתי שיש מוזיקה יוונית קסומה מרתקת ומעיפה כל כך. בהמשך הקשבנו ל'קללת הים' של חאריס אלקסיו ול'פלמקיה', שיר יווני עממי וישן שהפך בהמשך ל'כפיים'. הוא ידע גם את מילותיהם בעל פה".
לדברי גלעד, באותו ערב נפל הפור ונולד הרעיון לאלבום: "השירים שוורדה בחרה הם אלה שהפכו ללהיטים הגדולים של הפרויקט. ורדה תכננה ערב יווני שיכלול עוד מבצעים מלבד יהודה, אבל ככל שהעבודה על השירים התקדמה, נשארנו בסופו של דבר עם יהודה כמבצע יחיד. במצב הזה גם רשת ב׳ ירדה מהפרויקט".
ללא גיבוי הרדיו, נתקלו גלעד ופוליקר בקשיים בהוצאת הפרויקט לפועל. "הייתי צריך לשכנע את חברת התקליטים שיהודה מספיק טוב וחזק לצאת לבד עם אלבום ומופע", משחזר גלעד. "הבאתי סקיצות ביתיות שבהן יהודה שר חלק מהשירים ביוונית וקיבלנו תקציב קטן שאיתו רכשנו שעות אולפן, מכונת תופים וטייפ פוסטקס של ארבעה ערוצים שעליהם התחלנו לבנות בבית של יהודה את ערוצי הנגינה הבסיסיים של השירים. יהודה זרם בטבעיות עם המוזיקה היוונית, ואני נסחפתי אחריו בשמחה. ורדה קנתה לי את הספר 'סיפור זמנים עברו' של פאקינוס, כדי לקבל השראה, ובלילות כתבתי את הגרסאות שלי בעברית. השיר הראשון שיצא לרדיו היה 'עיניים שלי', שהפך מיד ללהיט. אחריו באו 'בוקר יום ראשון' ו'כפיים', ואז יצא האלבום שהפך לזהב תוך ימים".
"הכרתי את יהודה לראשונה בתקופת בנזין", מספרת העיתונאית ואשת התקשורת דלית עופר, ששידרה באותה עת בגלי צה"ל. "הוא תמיד היה יוצר פורה ומבריק ונערץ וחתיך שחבל על הזמן. אבל היה אצלו משהו סגור ולא מפוענח, שהלך ונפתח לאורך השנים. היה ברור שיש במוזיקה שלו משהו ייחודי, והוא ביטא במוזיקה המון כאב. בתקופה ההיא הוא היה מגמגם הרבה, ובשירה הוא לא גמגם. זה היה מדהים. כבר המון שנים שהוא לא מגמגם, ורואים כמה מטען ואנרגיה יש לו. היה ברור שהוא יפציע גם אחרי בנזין, כי הוא היה מלא בכריזמה ופרפורמנס. הכיוון היווני היה מפתיע והצליח הרבה בזכות יעקב גלעד, שעזר לבנות את הקריירה של יהודה בצורה חכמה, אינטליגנטית ומסקרנת".
"הצטרפתי להפקה של 'עיניים שלי' בדרך מוזרה", מספר הגיטריסט חיים רומנו. "באותה תקופה הייתי בהפקה של מתי כספי, 'ילדותי השנייה', שלא כל כך הצליחה. במהלך באלאנס, המתופף ז'אן פול זימבריס, שכבר ניגן עם פוליקר, שאל אותי: 'אתה יודע לנגן על בוזוקי?'. אמרתי לו שלא. למרות שאני בא מבית יווני, מעולם לא נגעתי בכלי הזה. הוא צלצל ליהודה, ויהודה שאל אותי שוב: 'אתה יודע לנגן על בוזוקי?'. שוב אמרתי שלא. 'טוב', הוא אמר. 'אז תבוא'. לא הבנתי את הקטע, אבל קבענו פגישה. התברר שהוא עשה אודישנים לבוזוקאים ולא מצא חן בעיניו מה ששמע. אז הוא החליט שאני אנגן על בוזוקי שני בנוסף אליו, למרות שלא היה לי רקע או ניסיון. אפילו לא היה לי בוזוקי. הוא הביא לי את הבוזוקי הישן שלו".
"האלבום 'עיניים שלי' היווה קטליזטור רציני במשיכה שלי למוזיקה יוונית ובתהליך ההתייוונות שעברתי, במשיכה לתרבות יוון", מספר שמעון פרנס. "יהודה ויעקב לא העתיקו את המקור אחד לאחד, אלא הצליחו להעביר אותו דרך הפריזמה והפילטרים של הרוק. פוליקר נותר רוקיסט שמנגן מוזיקה יוונית, ובאותה תקופה אף אחד לא עשה דברים כאלה. לא בארץ ולא ביוון. בכך הוא היה חלוץ. בדומה לתהליך שעשה אריס סאן בסיקסטיז". סיבוב ההופעות המוצלח שליווה את האלבום תועד באלבום "חולם בהקיץ" (1986) והכיל ברובו שירים נוספים שתורגמו מיוונית ולא נכללו ב"עיניים שלי".
קול של דור: "אפר ואבק"
הפסגה המקצועית הבאה של פוליקר הגיעה ב־1988, עם צאתו של האלבום "אפר ואבק". האלבום, שיצרו פוליקר וגלעד, תיאר את חוויותיו כבן הדור השני לשואה, ופתח לראשונה את הצלקות והפצעים באמצעות המוזיקה. "זה אלבום שנולד בתוכנית רדיו שערכתי והפקתי בגלי צה"ל ליום השואה בשנת 1986", משחזרת דלית עופר. "בעקבות ראיון שקראתי עם יהודה הבנתי שהוא בן לניצולי שואה. חשבתי לעשות תוכנית מוזיקלית ולהזמין את יהודה שישיר שירי ניצולים ששמע בבית. דיברתי עם יעקב גלעד ואיתו, אז הבנתי שיש פה משהו שהוא גדול בהרבה מהמוזיקה ושיש פה סיפור של דור שני שלא סופר".
לדברי עופר, לאחר שיחות עם השניים, תוכן התוכנית השתנה. "החלטנו שאביא לאולפן את ההורים של יהודה ויעקב שיעלו זיכרונות וביקשתי מיהודה ומיעקב לכתוב שירים במיוחד לתוכנית", היא מספרת. "השירים היו 'התחנה הקטנה טרבלינקה', 'פרחים ברוח' ו'חכי לי, סלוניקי'".
אותם שירים הפכו לאלבום המופתי "אפר ואבק". "האלבום היה מבחינתנו מעין מרד נגד המנטליות ששרתה בארץ: מחיקת הישראלי החלש והגלותי שהושמד בשואה והאדרת הישראלי החזק", הסביר גלעד בראיון ל"מעריב" ב־2018. "חוויתי את סיפור השואה מגיל אפס, אז הנושא לא היה חדש בשבילי. אני משער שהגעתי עם עצמי לבשלות רגשית כך שכאשר עשינו את האלבום, היינו בטוחים שאנחנו עושים משהו שאנחנו חייבים לעשות. האלבום היה כל מה שחלמנו עליו. הוא היה המשך של 'עיניים שלי' מבחינת הסאונד, שילוב של בוזוקי עם גיטרות חשמליות, בין מזרח למערב. רצינו לשלב בין סאונד עדכני של אותה תקופה לסאונד של רוק ואתני ים־תיכוני. התמקדנו בשילובים של כלי נגינה שבדרך כלל לא השתמשו בהם באותם זמנים".
"זה היה אחד השיאים הגדולים של פוליקר", מספרת עופר. "השילוב בין היוונית לרוק והסלסול הטבעי של יהודה הפכו אותו לאחד מהאומנים שזכו לחותם, לטביעת אצבע שמזוהה איתו ואופיינית לו. העצב שנמצא גם בשירים השמחים שלו אופייני לו".אף על פי שלא יצרו אותו מתוך כוונות מסחריות, האלבום הפך להצלחה מסחרית ולבעל משמעות היסטורית. הוא כלל שירים שלא נס ליחם, בהם: "אפר ואבק", "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "רדיו רמאללה" ו"שיר אחרי הגשם".
"אני חושבת שממרחק של 30 שנה, האלבום 'אפר ואבק', על אף שהטביע חותם נצחי על התרבות והמוזיקה הישראלית ושינה את האופן שבו אנחנו מדברים על השואה ועל הזיכרון שלה, לא היווה טריגר משמעותי להמשך העיסוק והיצירה המוזיקלית בְּנושא זה", מסכמת עופר. "ועם זאת, אני סבורה שלעתים נדירות טוב ונכון לשמר את כוחה וייחודה של יצירת מופת כאירוע חד־פעמי ומכונן. ואולי בכלל אין צורך בחיפוש אחר ממשיכי דרך. זה מגדלור מוזיקלי מהבהב ומהדהד - יחיד לבני הדור השני, דור שללא ספק ראה ביצירה שיא אומנותי, וחתם בכך את העיסוק המוזיקלי בנושא".
דברים שרציתי לומר: אלבום אחרי אלבום
סמוך ליום הולדתו ה־40, בדצמבר 1990, הוציא פוליקר את אלבומו הרביעי והרווחי ביותר "פחות אבל כואב", שנמכר בלמעלה מ־140 אלף עותקים. באלבום זה, שכלל קטעים אינסטרומנטליים לצד גרסאות כיסוי שביצע לשירים שכתב לאחרים וכן שירים מקוריים, פוליקר לראשונה לא שיתף פעולה עם גלעד, אלא חבר ליוצרים כמו יהונתן גפן, יהודה עמיחי ואסתר שמיר.
"יהודה הוא אומן אמיתי, רגיש ומיוחד במינו", מספרת אסתר שמיר, שכתבה לאלבום את השיר "היום את צוחקת". "יש לו יכולת מופלאה לבטא את עצמו דרך הנגינה בגיטרה, ההלחנה והשירה. הממלכה שלו היא הבמה. 'היום את צוחקת' הופיע בספר שיריי 'צעד אחד לפני הנהר'. יעקב גלעד מצא את הספר ברחוב ומשם הוא התגלגל ליהודה". מלבד שיר הנושא כלל האלבום גם את הלהיטים "הצל ואני", "פרח", "יורם" ו"דברים שרציתי לומר".
בהמשך פוליקר תכנן לעבוד על אלבום חדש ולצאת לסיבוב הופעות, אך מותו הטרגי של אחיינו, קובי, שנהרג במהלך שירותו הצבאי, עצר את התוכניות. את סערת הרגשות שבה היה נתון ביטא הדוד הכואב באלבום "לעיניך הכחולות", שיצא בשנת 1992 והוקדש לבן אחיו. האלבום, שהיה ברובו אינסטרומנטלי, כלל שני שירים: "נד נד", שכתב יהונתן גפן ו"זינגואלה" הידוע של סטליוס קזנג'ידיס, שזכה לנוסח עברי של יעקב גלעד.
ב־1994 החל פוליקר לעבוד על אלבומו "הילד שבך", שבמסגרתו חזר לשיתוף פעולה מלא עם גלעד. או אז פקדה את המשפחה טרגדיה נוספת: אחיין נוסף של פוליקר, ששמו גם כן קובי, שם קץ לחייו ארבע שנים אחרי מותו של בן הדוד שנהרג בצבא. פוליקר לא עצר והוציא אלבום אחרי אלבום: "הופעה חיה בקיסריה" (1997), "מאוחר אולי מוקדם" (1998), "איך קוראים לאהבה שלי" (2001), שעסק בהלך הרוח ששרר בארץ בימי האינתיפאדה השנייה, אלבום האוסף "המיטב" (2003), שזיכה אותו בתואר "זמר השנה" ו"חומוס סאפיינס" (2007) שיצא ביוון ובישראל, ובו שיתף פעולה עם המשורר היווני מנוליס רסוליס.
"אהבה על תנאי" יצא ב־2010, השנה שבה יצא פוליקר מהארון. על אלבומו זה זכה באותה שנה בפרס אקו"ם כמלחין השנה. כעבור שנה יצא "כל דבר מזכיר לי", שהתבסס על גרסאות מתורגמות לשירים יווניים. שנה לאחר מכן סגר מעגל משפחתי כשהוציא את האלבום "ג'קו ויהודה פוליקר", שהורכב מהקלטות שערך עם הוריו. ב־2014 הקליט את "מוזיאון החלומות", ששילב בין רוק למוזיקה יוונית. בשנים האחרונות מוסיף פוליקר להקליט שירים בתמהיל הייחודי לו, בהם "תבוא", "עליך ועלי" ו"ליל סערה", ובין השאר חבר גם ללהקת הרוק Vegan Friendly כמעין "חזרה לשורשים".
"היינו במאות הופעות בארץ ובעולם, תמיד בתחושת בית", אומר אחיינו, המוזיקאי יוני פוליקר המנגן ומופיע עמו. "זה אף פעם לא הרגיש עבודה. בכל במה הוא מתרגש, מרגש ועושה אהבה בשיריו עם קהל מסור, שאוהב אותו עד אינסוף בחזרה. יהודה פדנט ודואג שהכל יתקתק כמו שעון ו'שלא יהיו בעיות', כפי שהוא אומר תמיד בחיוך ממזרי ומקסים".
"זכיתי בחבר": שיתופי הפעולה
בימיה האחרונים של להקת בנזין החל פוליקר לרקום שיתופי הפעולה עם שלל אומנים, שהניבו כמה מהקלאסיקות של המוזיקה הישראלית. הפעם הראשונה הייתה עם אושיק לוי, שפוליקר ניגן באלבומו "לילות שרב" והלחין עבורו את "אין מקום להפתעות", למילותיו של זאב טנא. "יהודה הוא מסוג האנשים שאפשר להגיד עליהם רק דברים טובים. מקצוען, מוכשר ורגיש", מציין לוי.
שיתוף הפעולה הבולט הבא שלו היה עם הזמרת יהודית תמיר, שהתארחה בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום "עיניים שלי", ושרה לבדה את השיר "אילו הייתי איתך", שתרגם יעקב גלעד מיוונית. שיתוף הפעולה עם תמיר הגיע לשיא ב־1991, כשפוליקר הפיק מוזיקלית והלחין את מרבית שירי אלבומה הראשון שלה, שכללו את הלהיטים "רומיאו", "אסיה בוכה" ו"שיר ערש".
"פגשתי את יהודה לראשונה כשחיפש זמרת ליווי למופע", מספרת תמיר. "מפגישת ההיכרות הראשונה נוצר חיבור מאוד חזק ומרגש בינינו. העבודה לצדו בהופעות ובאלבום הייתה עבורי חוויה מרתקת, מעשירה ובלתי נשכחת. למדתי ממנו המון. תוך כדי עבודה נרקמה בינינו ידידות ואהבה גדולה. מעבר ליהודה הזמר והיוצר המופלא, זכיתי להכיר גם את יהודה האדם המצחיק, החם והאוהב. הכישרון האדיר, השאיפה לשלמות, הפשטות, העממיות והיכולת האדירה לרגש הם חלק מהתכונות שהפכו אותו לאומן וליוצר המשובח והכל כך אהוב שהוא".
בשנת 1987 חבר פוליקר לגידי גוב והלחין את רוב שירי אלבומו המופתי "דרך ארץ", בהם "פרח", "יורם", "לוליטה", "גבר בעיר" ו"שלל שרב". כעבור שנה יצאו השניים לסיבוב הופעות משותף המבוסס על שירי האלבום. "נפגשתי עם יהודה לצורך עבודה על שירים לאלבום, וזה היה כמעיין נובע, פשוט אחד אחרי השני, למעשה אינסוף שירים שכמובן חלקם מלווים אותי עד היום", אומר גוב. "מאז אנחנו נפגשים לעתים קרובות, התארחתי אצלו בהופעות, הוא התארח אצלי. למעשה נועדנו לצאת טרום הקורונה לסיבוב הופעות משותף, שעשינו בעבר. כך שהקשרים הם ארוכים וחזקים. האיש חתיכת קסם, מוכשר להפליא. נגן גיטרה מופלא ואיש אשכולות. תענוג לעבוד איתו, והכיף הוא פשוט גדול. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, ויש לי הערכה עצומה אליו".
באותה תקופה ניגן פוליקר גם באלבומיו של אריק איינשטיין "אוהב להיות בבית" (1986) ו"על גבול האור" (1987), ואף הוזכר בשיר "שכשנבוא", בקריאתו של איינשטיין: "יאסו יהודה, עיניים שלי!". ב־1997 חזרו השניים לשתף פעולה בשני שירים באלבום "לאן פרחו הפרפרים". בהמשך הלחין פוליקר לריטה את "הנסיכה והרוח", לדני בסן את "דברים שרציתי לומר" ולנורית גלרון את "כמו שאני כמו שאתה" ו"בת יענה". שיתוף הפעולה הממושך הבא היה עם ירדנה ארזי. ב־1992 הלחין לאלבומה "אנשים זרים" שני שירים, וב־2009 הלחין והפיק את כל שירי אלבומה "בושם על עורי", וכתב חלק ניכר מהם, בין השאר את "מה קורה אחי". האלבום הצליח כל כך, עד כי בסיכום אותה שנה ארזי הייתה לזמרת המושמעת ביותר בתחנות הרדיו.
"אי אפשר לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי השירים החד־פעמיים והאהובים של פוליקר", אומרת ירדנה ארזי. "יש לי זיכרון מאוד חזק מהפעם הראשונה ששמעתי את השיר 'עיניים שלי'. נסענו ברכב, נתן בעלי ואני, והשיר התחיל להתנגן ברדיו. ביקשתי מנתן שיעצור רגע בצד כדי שאוכל להקשיב בריכוז לשיר. הוא נגע בי ישר בבטן. עד אז פוליקר היה בעיניי הרוקיסט עם הגיטרה מלהקת בנזין. פתאום בבת אחת התגלה בו צד מוזיקלי שונה לחלוטין וחזק לא פחות. דרכו גיליתי את הקסם שבמוזיקה היוונית.
"המפגש המקצועי הראשון שלנו היה באלבום 'אנשים זרים', שהפיק יעקב גלעד האחד והיחיד. יהודה הלחין שני שירים לאלבום: 'מתוך הנשכחות' של לאה גולדברג ו'שיר אישה בחורף' של יהונתן גפן. בהמשך הוא הפיק מוזיקלית את הביצוע שלי ל'כלניות' בפרויקט 'עבודה עברית 2'. באותה תקופה נפגשנו כמו שכנים טובים בסופר השכונתי וסיפרתי לו שאני אוספת שירים לאלבום חדש, לראשונה אחרי כמעט 15 שנים ועוד אין לי פיצוח מוזיקלי. 'מה הבעיה?', הוא ענה, 'אני אפיק לך אלבום'. בשבילי זה היה ממש להגשים חלום. העבודה המשותפת בין המטבח שבו הוא מאסטר שף לבין האולפן הביתי הייתה חוויה פשוט מהנה".
ב־1993 חבר לריקי גל והלחין את רוב שירי אלבומה "חפש בי", שכלל גם את הלהיט "היי שקטה". פוליקר הלחין ועיבד עבורה גם את כל שירי האלבום "ענבים כחולים" (2015). "לעבוד עם אומן ויוצר כמו יהודה זו זכות ענקית", אומרת גל. "שאלתי אותו פעם: 'למה אתה נותן לי שירים כאלה?', והוא ענה לי: 'ראשית, יש לי לב גדול'. וזה נכון, כי יש לו לב ענק. 'שנית', הוא אמר, 'יש לי כל כך הרבה שירים, שאני לא חושב שבמערכת חיים אחת הייתי מספיק לשיר אותם'. הבנאדם לא מפסיק ליצור, והוא עושה את זה כל כך טוב, מתוך שפע פנימי שלא מפסיק לנבוע".
ממשיכים לשנת 2008, אז הציג פוליקר שני שיתופי פעולה מסקרנים: הקאבר המשותף שביצע עם ברי סחרוף לשירו "רדיו רמאללה" במסגרת פרויקט "עבודה עברית" וכתיבה והלחנה של השיר "רוחות קרות" עבור מאיה בוסקילה. בקיץ 2015 חבר לשלומי שבת למופע משותף ולאלבום הופעה חיה המבוססים על שיריהם הגדולים. "לאורך הקריירה שלי יצא לי לעשות לא מעט שיתופי פעולה מוזיקליים, אך ללא ספק המפגש עם יהודה פוליקר תופס אצלי בלב מקום גדול ומרגש", מודה שבת. "חוץ מהעבודה המשותפת, שממנה למדתי המון, יהודה הפך לחבר נפש, ממש כמו אח בכור בשבילי. גילינו שיש לנו שפה משותפת שהיא רק שלנו, וזה בא לידי ביטוי ברגעים קטנים ומצחיקים ששמורים רק לשנינו. זכיתי בחבר דואג ומתחשב".
"התאהבתי במוזיקה של יהודה באלבום 'אפר ואבק'", אומר המוזיקאי והמפיק לואי להב. "הפקתי מוזיקלית את המופע שלו עם שלומי שבת, וזה היה מדהים, הוא היה מאוד קשוב ומכיל וגם הוא וגם שלומי נתנו לי חופש יצירתי ליישם את החזון המוזיקלי שלי, וזה עבד כל כך טוב. הדבר הבא שעשינו היה המופע 'אפר ואבק' ב־2018, וזו הייתה סגירת מעגל עבורי. יהודה יוצר עמוק, וכל מה שהוא שר יוצא מהקרביים שלו וממקום רגשי".
מזון לנשמה: על ספרים ובישולים
מלבד כישרונו המוזיקלי, שעליו אין עוררין, חבריו מעידים כי מאז ומתמיד אהב לצייר ולקח את האומנות ברצינות. בשנת 2009 הציג לראשונה במוזיאון עין הוד תערוכת ציורים משלו בשם "מוזיאון החלומות".
כמו כן, הם מציינים את סגולותיו כבשלן. "הוא היה מכין ארוחות מופלאות שלא היו מביישות מסעדות גורמה עם 3 כוכבי מישלן", מצהירה יהודית תמיר, וריקי גל מוסיפה: "הוא מאכיל אותך, כי הוא אוהב להתעסק עם אוכל. זו אומנות עבורו לא פחות מהמוזיקה. כשיש לך כישרון יצירה, אז זה בא לידי ביטוי גם בתאווה פנימית של שפע, להעניק ולתת ולהאכיל". בשנת 2019 הגשים חלום ישן והוציא את ספרו הראשון "הצל שלי ואני", שמתאר תמונות ומצבים מימי ילדותו והתבגרותו.