כל עוד שיש מגבלות של קורונה, אפילו למנצח, מי שאמור לשלוט בנגניו ביד רמה ובזרוע נטויה, אין הנחות והוא מצווה להישמע להוראות כאחרון נגניו. כך אני תופס את המנצח דן אטינגר, איש רב פעלים בדרך כלל, כשהוא מקיים את מצוות הבידוד כהלכתה, לאחר הגיעו ארצה ממעונו במנהיים שבגרמניה כדי להניף את שרביטו על האופרה הישראלית ועל התזמורת הסימפונית ראשון-לציון, שני הגופים כאן שהוא משמש כמנהלם המוזיקלי.
"אני מרגיש כמי שהגיע ליקום מקביל, בעצם לפלנטה אחרת", אומר המאסטרו. "הרי אם בישראל כבר מדברים על הקורונה כמעט בלשון עבר, כשיצאתי מאירופה, המדינות שם היו עדיין בעוצר לילי. מוזר ומדהים כאחד לעכל את הפער. הרי שם הפיתרון עוד לא נראה באופק, כשלא נערכו כראוי ואני עוד עם הטראומה שחוויתי שם".
משימת הניצוח האחרונה של אטינגר בישראל הייתה באופרה "מנון" של ז'יל מאסנה. "זה היה בנובמבר 2019, בינואר חזרתי לסידורים ומאז לא הייתי כאן", הוא מציין.
"זה אף פעם לא קרה לי; אפילו לא בשנים שבהן הייתי עסוק בטירוף בכל העולם. זה מוזר לי שיותר משנה לא עליתי על מטוס ולא הייתי באיזה מלון. עם זאת, המשכתי לשמור על קשר, כשאף הצלחתי לחבר בין התזמורת הסימפונית של ראשון-לציון עם הפילהרמונית של שטוטגרט, תזמורת שגם בה אני משמש כמנהל המוזיקלי, כשכל תזמורת ניגנה מהמקום שלה".
לא קשה לנחש מדוע בחרת לפתוח בחמישי הבא את סדרת הקונצרטים של הסימפונית של ראשון עם שתיים מהיצירות האהובות ביותר של מוצרט - סימפוניה מס' 40 וקונצ'רטו מס' 20 עם הפסנתרן הישראלי הבינלאומי אנדי פלדבלאו כסולן.
"אכן, אנחנו חוזרים בהדרגה, כלומר לא עם ההרכב הסימפוני מלא של התזמורת, מפני שכאשר הוחלט על סדרת הקונצרטים לא היה ברור שזה יהיה אפשרי. ואם כזה הוא ההרכב, אז רצוי שזה יהיה עם אהבת חיי - מוצרט. אמנם אני נוהג לומר, שזה לא נכון לנגן שוב ושוב את סימפוניה מס' 40 שלו ואת החמישית של בטהובן ויש להיות פתוחים גם לדברים אחרים, אבל בעיתוי הנוכחי זה מה שמתאים".
אני מבין, שאותו שיקול עמד לפניכם באופרה כשהחלטתם לחדש מה-30 החודש את הפעילות בה עם משהו קליל כמו האופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס הבן, עם סיפור של חילופי זהויות, אהבות ובגידות.
"גם קליל וגם הפקה שאותה יכולנו ללהק בגאווה מראשון התפקידים עד אחרון התפקידים עם זמרים ישראלים בלבד. הרי אמנים זרים עדיין אינם יכולים להגיע לארץ. החידוש כעת הוא שהתזמורת של האופרה, היא הסימפונית של ראשון, תנגן הפעם על הבמה ולא בבור התזמורת, כמקובל. זאת, בהפקה חצי קונצרטנטית, עם תלבושות ועם אביזרים, אבל לא בהפקה בימתית מלאה, כפי שיהיו האופרות הבאות של האופרה הישראלית - 'האיטלקייה באלג'יר' של רוסיני ו'בני קפולט ובני מונטגיו' של בליני".
אתה חושש, שתפגוש כאן זמרים עם "חלודה" במיתרי הקול לאחר השבתת הקורונה הממושכת?
"לא. כאן אני חייב לפרגן בגדול לצח גרניט, מנכ"ל האופרה, שדאג להעסיק את הזמרים בהופעות של שירים ישראליים, או של פופ, בניצוח דודי זבה, ששמרו את הזמרים בכושר, גם אם לא כולם מברכים על החריגה מהקו הקלאסי".
אטינגר, שגדל בחולון, לא למד ניצוח. הוא צמוד לפסנתר מגיל שש והינו בוגר התיכון האמנותי תלמה ילין בגבעתיים, שם החל את דרכו המוזיקלית בנגינה בקונטרבס, כמו מנצח מפורסם אחר - זובין מהטה. אל השרביט הגיע כעוזרו של המנצח מנדי רודן, באופרה "דון פסקואלה" של דוניצטי. אז ביקש הזדמנות חד-פעמית לנצח, קפץ למים כפי שהוא אוהב לומר - ומאז אי אפשר להפסיק אותו.
בדרך אל תהילה משלו היה בברלין יד-ימינו בברלין של המנצח הנערץ עליו, דניאל ברנבוים, ש"הרגשתי חיבור על-חושי אליו וחלמתי לעבוד איתו מתישהו". "ברנבוים היה בית הספר שלי לניצוח", הוא סח ומוכיח שניתן לזכות בקריירת ניצוח בינלאומית בלי ללמוד באקדמיה.
איך תפסה אותך הקורונה?
"הקורונה תפסה אותי בניצוח בפריז על האופרה 'מנון' של מאסנה. כשהתחילה המגפה, הקהל הלך והתמעט עד שערב אחד תוך כדי ההשתחוויה בסיום אמרתי לאנשים שלנו שנראה לי שזאת ההופעה האחרונה להרבה זמן קדימה. למחרת כבר הייתי בדירה שלי במנהיים".
חתיכת דרמה, לא?
"אפילו שוק וטראומה. אם במשך 15 שנה עבדתי על 200 אחוז, ליפול לאפס אחוז היה לא קל ברמה הנפשית, מאתגר ברמה הכלכלית ועם דאגות לעתיד. המוזיקה היא לא רק המקצוע שלי, אלא החיים שלי, האהבה שלי. הדאגה התבטאה בכאבים פיזיים, מחשש למה שעלול לקרות. אבל היה גם צד שני למטבע. כמי שהתרוצץ ונמצא מעט מאוד בבית שלו, זה היה תענוג להיות בו ובמקום לאכול במסעדות, לבשל לעצמי במטבח".
מה?
"כמי שבא מבית רומני, הכנתי בורשט, סלט מיונז ותפוחי-אדמה, גם אפיתי. התעסקות עם בצקים היא כמעט תרפיה בשבילי".
לא רק הקורונה שינתה לאטינגר תוכניות. לאחר שנים שבהן היה הרבה על הקו ליפן, לחץ על הבלמים. "במסגרת שינוי בסדרי העדיפויות שלי, החלטתי להפסיק את טיסות הניצוח התכופות לפילהרמונית בטוקיו ולהשתדל להגיע לשם פעם בשנה כדי לשמור על הקשר איתם, אבל בפחות לחץ".
אם הכרנו אותך בראשית הקריירה שלך כעין ילד-פלא מוזיקלי, אתה חוגג ביוני 50; מאמין?
"אין ברירה אלא להאמין. לא רק שאני לא מרגיש בן 50, אלא אני עדיין מרגיש ילד. אם על הפלא אף פעם לא חשבתי, הילד שבי נשאר מהרבה בחינות ורבדים".
