זהו יום אבל לזמר העברי. למוזיקה הישראלית. לתרבות הישראלית היפה. אלו התחושות שעברו בי כשהאזנתי לשירה החדש של עדן בן זקן – "מועבט", פרי שיתוף פעולה שלה עם די ג'יי איתי גאלו. למידה שתהיתם, בעוד שבעברית המילה "מועבט" פירושה למסור דבר מה למשכון, בסלנג שאליו התכוונה "המשוררת" הכוונה למפגש חברים לשתיה, אוכל ושיחה.
נתחיל במוזיקה: הבית מתחיל קליט, ואז בן זקן מתחילה לדבר ומיד אחרי זה נכנס הקצב המוזיקלי, משמע מדובר בשיר מועדונים ומכוון לכך. בהקשר זה – השיר משרת את מטרתו.
אבל, וכאן מתחיל האבל הרציני, ברגע ששמים לב למילים, מבינים כי מדובר בשיר שנועד לעודד את הנוער לצרוך אלכוהול, להשתכר (ובשל כך במציאות שאנחנו מכירים מגיעה אלימות, וחלילה גם עבירות יותר חמורות שקורות כששיכורים יתר על המידה) ולחיות בתוך עולם מזויף של שופוני ודאווינים: "כי אנ'לא שותה וודקה, אנ'לא שותה רדבול, רק ג'יין טוניק ומועבט. וואעליה, אתה מגיע, כולך מזיע, תפסיק עם השטויות, וואעליה, אוי מאמאמיה, אתה מציע, נו אז בקיצור מה את שותה?".
אני לא מצפה מזמרת ברמה של בן זקן שגם תכתוב טקסט חכם או איכותי, כן? (היא כתבה את השיר לצד רון ביטון, יש לציין, ולא לבדה), אבל עדיין, הייתי מצפה לטיפת מחשבה על ההשלכות של לכתוב ולהקליט שיר כזה שמלבד מוזיקה בהפקה טובה – אין בו שום דבר.
זמרת צריכה לקחת אחריות על השירים שהיא מוציאה ועל השפעתה על הקהל, אבל אם רוב השפעתה של בן זקן היא רק ג'יין טוניק, וגם אם ניתן לה קרדיט יותר ממה שראוי לאחר האזנה לשיר הספציפי, זמרת היא בטוח לא. בעבר היא שרה "אין פזמון – תרקדו" (שיר שדווקא אהבתי), אך במקרה הזה, הייתי מעדיף שלא יהיה פזמון, כי אם פזמון הוא כזה - איזו סיבה יש לרקוד? רק לבכות. אם תסלחו לי עכשיו, אני אעמוד דקת דומייה לזכרה של המוזיקה הישראלית.