לפני כשבועיים כתבתי, במסגרת מקצועי, ביקורת על שירה החדש של עדן בן זקן – "מועבט", ובה כיניתי את צאת השיר כ"יום אבל למוזיקה הישראלית". מאז שהביקורת יצאה, קיבלתי התקפות מכל מקום אפשרי, מכתב תלונה למערכת בו נכתב ש"אין מחילה" על ביקורת שכזו ושאר גיבובי שטויות, אך גם המון דעות מחזקות, מגבות ומזדהות עם הביקורת.

יש לציין, כמובן, כי ביקורת משקפת אך ורק את דעתי האישית וכמי שדוגל, לטוב ולרע, ללכת עם האמת והכנות עד הסוף, אני עדיין מאמין שהשיר מהווה "יום אבל למוזיקה הישראלית" בעיניי, שכן גם אם הוא נחשב ללהיט שמתנגן במועדונים, קוצר מיליוני צפיות – זה לא אומר שדעתי כלפיו תשתנה, שכן דעתי אינה מושפעת מרעשי רקע כמו "הצלחת השיר בשטח" או ברדיו, שכן הם אינם מייצגים את דעתי האינדיבידואלית, כך שביקורת מטרתה לחוות דעה אישית על שיר ולא על הצלחתו. בשביל להאדיר הצלחתו של שיר – יש יחצ"נים, ולמזלי איני כזה. 

אחרי שהבהרתי את העניין הזה, נגיע לעניין השני והוא אלבומה החמישי החדש של בן זקן, המכונה בפי חוגים מסוימים (שאיני נמנה או מסכים עמם) בתואר "זמרת העשור", תואר שאפילו שושנה דמארי, אסתר עופרים, אילנית, ירדנה ארזי ועפרה חזה – לא זכו בו.

דעתי על האלבום חצויה: מצד אחד יש בו שירים טובים, ראויים ומצוינים שמוציאים מבן זקן את המיטב שבה: "ברחובות של תל אביב" (שיר מעולה עם פזמון קליט שאף משלב קורטוב ג'אז, למעט מספר טעויות הגהה צורמות בשירה).

"מתגעגעת אותך", שלמען הכנות בהתחלה ממש לא אהבתי אותו אך טעיתי (מודה כשזה קורה) והוא נשמע בגרסת ה-LIVE של האלבום עשוי טוב (כאן אני אוכל את הכובע), כמו גם "אגרוף" שבהאזנות למשך זמן עובר את האוזן שלי (מה שלא קרה בהאזנות הראשונות בכלל).

"איך אתה הולך", בלדה מלנכולית התפורה היטב למידותיה הקוליות, "יום הפוך" התופס את האוזן למן השמיעה הראשונה ומהווה פופ מתקתק ועשוי טוב, "כשתבוא" ו"דבר אליי עם העיניים" הן גם בלדות נוגעות ומעולות והשני מבין השניים אף מתפתח לדאנס טוב.

מצד שני, יש באלבום שירים שלדעתי הם לעג לאינטליגנציה ומציגים פרימיטיביות נחותה לשמה, כמו "קוקוריקו", הדואט הנוסחתי עם עומר אדם שמנסה ליצור פופ אך מציג שני ישראלים שעדיף שיישארו בעברית ולא ינסו לשיר בלעז.

"הגענו הבנות" הקליט מצד אחד אך מצד שני הוא די עילג ומפדח טקסטואלית, כמו גם "אנא מג'נונה" ובייחוד "הלו הלו", שהוא מעין המנון נרקיסיסטי בו בן זקן שרה על עצמה ומזכירה את שמה בשיר של עצמה (מאור אדרי עשה זאת בעבר ב"My Name Is" אבל לפחות אצלו זה היה בסטייל ולא נשמע מביך), וכמובן שיר הנושא, עליו כבר הרחבתי מספיק.

הקאבר שהכי מתפספס לדעתי, אפילו שהוא רלוונטי לבן זקן כאם טרייה, הוא "אהבה של אמא" ("חיים שלי" ששרה במקור זהבה בן) שנשמע בביצועה צווחני למדי ולא נעים באוזן.

לסיכום, על פניו, האלבום מציג מצד אחד כמה בלדות ושירי פופ רציניים וטובים ומצד שני בליץ מטאפורות קקופוני שאמנם נועד להצליח במועדונים, אך אפשר היה להשקיע בו קצת בטקסטים ובביצוע ולהפכו לשיר ראוי ולא טראש של שקל וחצי. 

חלק מהשירים הייתי רוצה לאמץ להמשך הדרך וחלקם, הייתי מוותר על ההאזנה להם כבר עכשיו. מה שכן, על "אגרוף" ו"מתגעגעת אותך" – מיהרתי לשפוט ואחרי תקופה ארוכה שהאזנתי להם במסגרות שונות, הבנתי שטעיתי – וזו הפעם השנייה (והאחרונה) שאתוודה על טעות בשיקול הדעת האישי.