סאבלימינל: “אני כבר לא אותו ילד שנלחם בשביל שמישהו יתייחס אליו"

מעטים האלבומים שמעבר להיותם פורצי דרך מבחינה מוזיקלית, הם מייצגים מהפכה היסטורית, חברתית, תרבותית ותודעתית. “האור מציון” של סאבלימינל (קובי שמעוני), שמציין בימים אלו 20 שנה מאז הגחתו לעולם, הוא אחד כזה. מעבר לעובדה שהאלבום כלל להיטים כמו “חי מיום ליום”, “בית הספר הישן”, “מ־TA ל־LA”, “יותר מחבר” ו”האדריכלים” והגיע למעמד של אלבום זהב, הוא הציג לראשונה היפ הופ ציוני ישראלי. “בתקופה ההיא האלבום הגיח כרעם ביום בהיר, ובהתחלה לא ידעו איך לאכול אותו”, הוא מספר כעת. “לא הצליחו להבין את הלך הרוח של זרם ההיפ הופ הציוני. לא ידעו איך לעכל את האלבום מבחינה מוזיקלית ואמנותית, מבחינת הסאונד או התוכן והמסר. למעשה, כל כך נבהלו ממני עד שהתחילו להמציא סיפורים ולפרש את המסרים כימין קיצוני, כנוער הגבעות של תל אביב”.

מבחינה אמנותית, מה היה מיוחד באלבום?
“המסר שעסק בציונות, ערכים ויהדות. אלו מסרים שכולם דיברו בבתים, אבל בתקשורת, בעיתונות ובמוזיקה לא נתנו לכך במה. היו בו גם סלנג, סגנון דיבור ולבוש חדשים, שביחד נתנו הרגשה מסתורית ולא הבינו מאיפה באנו. וכמובן הסאונד: מבחינה טכנית, לא השתמשו בארץ בתדרים הנמוכים האלו לפני, בטח שלא בזירת הרוק והמוזיקה המזרחית שהיו פופולריים אז. אני זוכר שבהתחלה אנשים החזירו דיסקים כי חשבו שהדיסק תקול. כשהם שמו את הדיסק באוטו, זה נשמע כאילו המערכת התפוצצה. בעצם שינינו את הרף של הסאונד”.

לציון 20 שנה לאלבום החליט שמעוני להוציא את אלבום הבכורה בסאונד משופר, אך כשהחל לעבוד על כך, אירעה תפנית בעלילה. “בהתחלה חשבתי להוסיף כמה שירים כרצועות בונוס, אך כשהתחלתי לפשפש בחומרים הישנים, נזכרתי שיש לי מאות שירים שהקלטתי החל משנת 1996 והלאה ולא יצאו לאור מעולם”, הוא מספר. “אז החלטתי להוציא אלבום שלם נוסף”.

תמים ומתוק

הניצנים הראשונים של היפ הופ ישראלי נבטו במחתרת, קרי במועדונים ייעודיים בתל אביב. כנער שנולד וגדל בתל אביב למשפחה בעלת צביון מסורתי, שמעוני, כיום בן 41, ראה בהפצת הבשורה המוזיקלית הזו שליחות. “כבר בגיל 15 הקמתי מועדון היפ הופ ראשון ויזמתי פסטיבל היפ הופ”, הוא נזכר. “דאגתי להעשיר את הסגנון הזה גם בביגוד, במרצ’נדייס, בצוות רחוב ובכל מה שסייע לי להפיץ את התרבות הזו שמעבר למוזיקה. זו הייתה מבחינתי אג’נדה חברתית וערכית, שקולה לא נשמע עד אז בישראל”.

באותה תקופה החל לכתוב, להלחין ולהפיק את שיריו הראשונים שביטאו ציונות, פטריוטיות ומסורת. “האג’נדה היא הסיבה שבגללה אני עושה מוזיקה”, הוא אומר. “בבית הספר שבו למדתי היה גרפיטי ענק על הקיר עם הכיתוב ‘אנחנו דור מזוין’, והמסרים שהועברו אז היו לעשות סמים, לא לעשות צבא ולעזוב את הארץ. בימי כיפור חבר’ה מבית הספר היו עושים על האש ורואים סרטים. אני באתי ממקום אחר, היהדות חשובה לי מאוד. לכן הרגשתי שכולם מטומטמים ושאני היחיד שנורמלי, ובער בי הרצון להילחם באנרכיה הזו ולהצליח לשנות את התפיסה של כולם”.



עם שחרורו מהצבא הקים את הלייבל העצמאי TACT Records. “הייתי אז במוד מלחמתי להצליח לפרוץ לתודעה הציבורית ופתאום גיליתי שקם לי ‘אויב’ שקוראים לו ‘התקשורת’”, הוא אומר. “נורא נפגעתי מסילוף התכנים ומהתוויות שניסו להדביק לי. הבנתי מאיפה זה בא כי באנו עם סגנון קשוח, לבשנו מגן דוד ענק עם יהלומים ונראינו קצת אגרסיביים, דיברנו בשפת רחוב, ולא בעברית תקינה כפי שהיה צפוי ממוזיקאים, אבל התווית שהדביקו לי הייתה ההפך ממי שהייתי: המסרים שלי קראו לאחדות, פיוס ו’ביחד’”.

איך התמודדת עם זה?
“הוצאתי שירים כמו ‘חי מיום ליום’ ואחריו ‘הפרד ומשול’ שזעזעו את התקשורת עוד יותר. היה בי כעס ורצון עצום להילחם במערכת הזו. גם שם האלבום ‘האור מציון’ בישר את שבירת המוסכמות והחומות שסוגרות אותנו. מבחינתי מוזיקה היא חבל הצלה. בעזרתה אני יכול להשפיע ולעשות שינוי אמיתי”.

בדיעבד היית משנה משהו באלבום ההוא?
“לא הייתי משנה בו כלום. יש בו דברים שהם כל כך תמימים ומתוקים. מעצם העובדה שלא ידעתי איך עושים דיליי, אז פתחתי עשרה ערוצים ושמתי את אותה מילה כמה פעמים בדיוק בזמן הנכון, ובכל פעם הנמכתי את הווליום כדי שזה ייצור אפקט של דיליי”.

מה היית אומר לאותו קובי אם היית פוגש אותו היום?
“פשוט הייתי אומר לו שיירגע, שהכל יהיה בסדר, שיעשה את המוזיקה שלו וייהנה, ושלא יהיה כל כך בלחץ או במלחמה בשביל שזה יקרה”.

מה אתה מרגיש כשאתה מאזין לאלבום בפרספקטיבה של זמן?
“האלבום הזה מאוד נבואי. יש בו המון דברים שנשמעים יותר רלוונטיים היום, כאילו החומרים בו נכתבו ממש על הימים האלו”.

אבל בכל זאת, התבגרת.
“נכון, התבגרתי, התחתנתי והפכתי לאבא, והחיים השתנו לטובה. אני כבר לא אותו ילד שנלחם בשביל שמישהו יתייחס אליו ברדיו. המלחמות של אז הן לא המלחמות שלי היום, אבל אני מת על האנרגיה של הילד הרעב שמוכן לטרוף את העולם בשביל להצליח, אז היום אני משתמש באנרגיות האלה בשביל דברים אחרים, בעולם העסקים, במיזמים ובסטארטאפים שאני מקדם. אם היה עכשיו אמן ישראלי צעיר עם אותו רעב ראשוני ותשוקה שהיו לי אז, בטח הייתי מת עליו”.

תמיד קדימה

האלבום “האור מציון 2 – המחתרת” מונה 25 רצועות, כשהשיר היחיד בו ששודרג מאז אותה תקופה הוא “חומות”. “השיר הזה היה אמור להוביל את ‘האור מציון’, אבל אז המחשב שבו הייתה ההקלטה קרס, והשיר אבד”, הוא מספר. “מה שנשאר לי הייתה שירת הראפ שלי שניצלה כי הוקלטה על מחשב אחר. אז החלטתי לקחת את אותה הקלטה משנת 1999 ולהוסיף לה ביט של די־ג’יי בריינדד משנת 2004. הזמנתי את הזמר המוכשר דניאל סעדון לשיר את הפזמון, וזה השיר היחיד ש’נגעתי’ בו באלבום”.

הרצועה האחרונה באלבום, “האור מציון בשבילי”, כוללת הודעות מוקלטות מאמנים דוגמת סטטיק, אליעד נחום, ג’ורדי, אבי סינגולדה ועוד, שמספרים כיצד האלבום השפיע עליהם כמוזיקאים. “אחרי שהאלבום יצא, הגיעו מלא תגובות מרגשות ומשמחות מחבר’ה שלא קשורים להיפ הופ בשום צורה שסיפרו כיצד הוא השפיע עליהם וגרם להם להתחיל לכתוב, ליצור ולהיכנס לעולם המוזיקה”, הוא מספר. “זה ממש לא מובן מאליו עבורי”.

מתכנן לצאת לסיבוב הופעות?
“להופיע עם החומרים האלה היום זה ממש מצמרר כי זה קופץ לפנים כמה זה רלוונטי היום. מלכתחילה הרעיון היה ללוות את צאת האלבומים במופע חגיגי, אבל נכון לעכשיו, בייחוד אחרי הקורונה ו’שומר החומות’, החיים מלמדים אותנו שתוכניות זה דבר אחד ומציאות זה דבר אחר”.

שמעוני פצח לאחרונה גם בקריירת משחק כשגילם את דמותו של העבריין תמיר שמעיה בסדרת הדרמה המצליחה “מנאייכ” בכאן 11. “זה היה תענוג עצום בשבילי לשחק בסדרה, וזה לגמרי כיוון שמעניין אותי ואני רוצה להתפתח בו”, הוא אומר. “אנחנו תכף מתחילים לצלם את העונה השנייה, וזה מרגש אותי. מרגע שהכל עבר לפלטפורמות דיגיטליות, אז הריגוש נעלם כי זה לא באמת מעניין אם יש שלושה או ארבעה מיליון צפיות על שיר. אתה רוצה את הבמה ולראות את הקהל. ופתאום העולם של קולנוע, משחק וסדרות יותר קורץ לי, ואני רוצה לחוות זאת יותר ויותר”.