ערב עגום במיוחד עבר בליל שבת על מאזיני כאן ב', רשת ב' של הימים שבטרם התאגיד. לתדהמתם, הם היו עדים להתערטלותו מנכסיו הרדיופוניים במצעד של פרדות מאולצות משורה של תוכניות בעלות ציבור מאזינים נאמן.
"מכירת החיסול" החלה בשש עם השידור האחרון של "לקראת שבת", התוכנית הצעירה בין הארבע שהורדו בזו אחר זו. ארבע שנים הגישה איריס לביא בידענות ובנועם את תוכנית התרבות האקטואלית שלה וקיים סיכוי סביר שנמשיך לשמוע את קולה בספיישלים בתחומה.
בשבע העלתה הטראומה הילוך בהגיע העת להיפרד (לאחר 33 שנה!) מ"פנינים לשבת", השלוחה הקלאסית של קול המוזיקה בכאן ב'. המגיש שלה, גדעון הוד, שדר הספורט המיתולוגי, שבמקביל פלרטט עם תחום התחבורה, התחבר בשנות ה-80 עם אהבתו האמיתית - המוזיקה הקלאסית. בגיל 87 (!), לאחר הפרדה מ"הפנינים", ימשיך עם החידון המוזיקלי שלו, שאותו הוא מגיש מ-83'.
בעשר הגיעה לתחנתה הסופית גם "מה שהיה", מזה 11 שנה תוכניתו הנוסטלגית של איזי מן, שבגיל 64 הוא הצעיר בין הארבעה שסגרו להם את השיבר. מן, אוצר בלום של ידע והמתעד המובהק של השידור הציבורי בארץ, החתום על הספר "קול ישראל מירושלים", נותר ללא תוכנית ברדיו.
אם שלוש תוכניות אלה נפרדו בשקט יחסי, כשהחל משה טימור, מושיק בפי כל, להגיש ב-11 בפעם האחרונה (אלא אם יבטלו את רוע הגזרה) את תוכניתו "שישי אישי", שמזה 25 שנה מרתקת אליה אלפי מאזינים, הסתמנה התקוממות עממית באופק. לא להאמין איזו "מתנה" מפוקפקת קיבל ליום הולדתו ה-85, כשהוא, אחד הקולות המזוהים ביותר עם הרדיו, נשאר בלי מיקרופון.
מושיק, רב-אמן המתיחות, היה מעדיף להאמין שזאת מתיחה. "ניסו לתרץ את הורדת התוכניות בסיבות תקציביות", הוא מגחך. "כאילו הכל תלוי ב-400 השקלים שגמלאי כמוני מקבל על שלוש שעות שידור. איזה שטויות. איזה בלופים. הם מסתכלים לך לתוך העיניים ומשקרים במצח נחושה. אני לא מצליח להבין מדוע עושים את הצעד הזה, לשם מה. כנראה, יש שם אנשים שלא מבינים מה זה שידור ציבורי. אין להם עבר רדיופוני והם לא מבינים את חשיבות העניין".
אם לגלגל את סיפור "שישי אישי" מראשיתו, הרי זאת תוכנית שמאזיניה היו מתכנסים אליה כמו במועדון-חברים, לשתות בצמא את עלילות משתתפיה, כשמושיק תפקד בה כבהצגת-יחיד רדיופונית, על תקן של עורך, מפיק, תחקירן שמעלה באוב דמויות נשכחות וכמובן גם מראיין שהראיונות שלו הם ליגה אחרת לעומת תוכניות-שיח אחרות ברדיו. במרוצת השנים היו בה גילויים כמו מי שעצר את הטנק הסורי בדגניה במלחמת העצמאות, לא חשוב שאחר כך עלתה גרסה סותרת.
מושיק לבית טרוים היה תמיד ארטיסט לא קטן וכשרונות המשחק שלו נחשפו לראשונה בחוג דרמטי שארגן בבית-ספרו אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. כשנשאל במבחנים הפסיכומטריים מה ירצה להיות כשיהיה גדול, כתב "שחקן". אז שחקן הוא לא נהיה, אבל את שירותו הצבאי הוא העביר בלהקת פיקוד המרכז למן תוכניתה הראשונה. גולת הכותרת שלו בלהקה היה הסולו בשיר הנמרץ "וייבן עוזיהו", שהמנהל המוזיקלי שלהם, המלחין יוחנן זראי, הלחין לביצועו.
במה זכית?
"זה היה כדי להחזיק את הקהל לבל יברח במעברים של החלפת התפאורה. כנראה, היה לי קול מספיק חזק בשביל זה. יצחק יצחקי, קצין החינוך שלנו, שלף פסוק, יוחנן (מחקה את מבטאו הונגרי) שרבט בצ'יק את הלחן ונהיה שלאגר-אימים".
ועוד סקופון מוזיקלי. אולי לא תאמינו, אבל לפני שריקה זראי זכתה לתהילה עם השיר "גן השקמים", מושיק היה שותף לביצוע המקורי של השיר בלהקה יחד עם דוד לוין, האח-של ובמאי בעתיד ועפ חברת הלהקה אהובה דיכטר. את השיר הם ביצעו כשלושה חיילים שיצאו לאפטר בתל-אביב.
כידוע, לא נהיה ממנו זמר. זמן קצר לאחר השחרור מהצבא החל - ב-57'! - לקריין חלקית בקול ישראל וגם היה קריין תחנת הרדיו המסחרי הראשון בארץ, שהוקמה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ששידרה ידיעות מקומיות, פרסומות ושעשועונים.
תוך שנתיים נפל בחלקו לעשות היסטוריה, כשהזדמן לו להיות שדר הטלוויזיה הראשון בציון. "במסגרת חגיגות היובל של תל-אביב פתחו אולפן טלוויזיה במעגל סגור ואני נשלחתי לשדר משם מטעם קול ישראל", הוא מספר. "גדולי האומה, בהם אשכול וספיר, באו להתראיין. התוכניות הוקרנו על מסכי-ענק. אבל כשהגיעה הטלוויזיה האמיתית, נשארתי ברדיו וזה בסדר. מבחינתי, אין תחליף לרדיו".
אין תחליף, אבל לא מימשת את עצמך בהגשת חדשות.
"לא רציתי לעבור בשביל זה לירושלים. אבל כשפרצה מלחמת ששת הימים ונפל פגז בחצר הרדיו בהלני המלכה והיה חשש שיפלו עוד, שידורי החדשות הועברו לאולפנים בתל-אביב. למרות זאת, כדי לא לעורר בהלה בציבור, הקראתי 'קול ישראל מירושלים'. אחר-כך הייתי צריך להסביר לעליזה, אשתי, שדאגה לי, שזה היה בכאילו".
אם בחדשות כמעט לא נגע, מושיק נודע עם השובבות הטבעית שלו כמתחן-על. "מתיחות עשיתי כל החיים", הוא מעיד. "אני בסיפור הזה עוד מתקופת המנדט. כשהאצ"ל פרסם כרוזים שבהם קרא להחרים את לימודי האנגלית, צעקתי דרך המרזב -'קול המחתרת העברית, הפסיקו את לימודי האנגלית!', המורה לאנגלית התרוצץ כמו יו-יו ולא הבין מניין בקע הקול המסתורי..."
אינך חס על הנמתחים שלך?
"למה לחוס? - אף פעם לא התעללתי בנמתחים; רק הבאתי אותם בדרכים תמימות להאמין לסיפורים הזויים. לא הזעקתי את מכבי האש לשרפה שלא פרצה ולא שלחתי 200 עוגות לאיש".
מה אתה הולך לעשות כעת?
"עוד לא התרגלתי לעובדה, שהחוזה שלי עם התאגיד נגמר השבוע. אני מצפה שיצלצל מי שיצלצל ויאמר, 'טעינו, תתחיל עוד פעם את התוכנית'. אחרי 25 שנה, אני לא יכול לתאר לעצמי את שישי בערב בלעדיה. איך שלא יהיה, הרדיו ימשיך לזרום אצלי בדם. זאת מחלה שאי אפשר להירפא ממנה".