כוכבת מלידה: פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי "דוקאביב", שנפתח לאחרונה, זימן אינסוף הנאות לאוהבי הז'אנר. הסרט הפותח, "המלכה שושנה", של היוצרים קובי פרג' ומוריס בן מיור, מספר על חייה הסוערים של הדיווה הישראלית הראשונה, הזמרת שושנה דמארי ז"ל, שהפכה עוד בחייה לאוצר לאומי. הסרט יוקרן בהמשך גם בערוץ הוט 8.
הפסטיבל יציג 116 סרטים מהארץ ומהעולם, בכורות עולמיות, מחוות, מפגשי יוצרים מהארץ ומחו"ל ואירועי תעשייה, שיתקיימו ברחבי תל אביב-יפו - סינמטק תל אביב, מוזיאון תל אביב, חוף הילטון, אודיטוריום אניס ביפו, בית רומנו וכן אונליין באתר הפסטיבל.
דמארי שנולדה בתימן, עלתה לישראל עם משפחתה בהיותה פעוטה. היא הייתה יפהפייה ומעולם לא הסתירה את מוצאה. היא התגאתה במסורת התרבותית התימנית ונהגה ללבוש בגדים בהשראת התרבות הזאת כמו גם תכשיטים רבים על הבמה ומחוצה לה, לאורך כל שנות הקריירה הארוכה בישראל ובחו"ל.
הסרט מציג את המוזיקה של דמארי, כולל קטעי וידיאו שלמים (תודה ליוצרים), המציגים את שיריה המוכרים והאהובים, כולל הלהיט העל-זמני "כלניות". הסרט עוקב אחר הקריירה של דמארי שהתפתחה במקביל להתפתחות תעשיית המוזיקה המקומית. דמארי שכוכבה דרך עוד בטרם מלחמת העצמאות, הופיעה לפני החיילים באזורי הקרבות. היא אפילו הרחיקה עד למחנה הפליטים בקפריסין שם שרה לניצולי השואה בעברית וביידיש.
לאחר הקמת המדינה, היא ריתקה קהלים בינלאומיים בשירתה, שייצגה עבור רבים ברחבי העולם את המדינה הצעירה, והפכה למעין שגרירה תרבותית של ישראל. היא הסתופפה בחברתם של גדולי הכוכבים העולמיים באותה תקופה, בהם הארי בלפונטה, שאתו ביצעה בעברית את השיר 'לילה, לילה'.
רוב להיטיה נכתבו על ידי ידידה הקרוב משה וילנסקי, שגם נהג ללוות את שירתה בנגינה על הפסנתר. אבל היא לא עצרה והמשיכה להתפתח מוזיקלית, ומאוחר יותר עבדה עם מתי כספי ואפילו עם עידן רייכל. שושנה דמארי קיבלה את פרס ישראל בשנת 1988. אבל הקריירה המוזיקלית שלה מהווה רק חלק מהסרט, שלא מסתפק במה שידוע וחודר לסיפור חייה הפחות מוכר. דמארי נישאה בגיל צעיר לשלמה בושמי, שהפך למנהלה האישי ולאבי בתה נאווה.
הקריירה שלה ומסעותיה ברחבי העולם הרחיקו אותה מהבית ומבתה למשך חודשים, והיא גם כיכבה במדורי הרכילות של תקופתה עם סיפורים על רומנים רבים, במיוחד עם משה וילנסקי. יוצרי הסרט ערכו ראיונות בישראל ובארצות אחרות ושאלו האם היא הזניחה את בתה, שאלות, שרבים ציינו שלעולם לא היו נשאלות אם היא הייתה זמר מצליח ולא זמרת. כך או כך, דמארי שילמה מחיר כבד על הקריירה הבינלאומית המצליחה.
הסרט מציג, בעיקר באמצעות קטעי מכתבים שכתבו שושנה, בתה נאווה ובעלה שלמה, האחד לשני. המכתבים מספרים - בצורה מאוד אפקטיבית –שנאווה הרגישה שאמה המפורסמת זנחה אותה. יש סיפורים רבים על הקושי לגדול תחת צלו של מישהו מפורסם, אבל עבור נאווה, שהייתה מוזיקאית כשרונית בזכות עצמה, היה מדובר באתגר קשה במיוחד. דמארי הייתה מקסימה ומלהיבה, אבל רק לעתים רחוקות הייתה אמא עבור בתה, שהיגרה לבסוף לקנדה וחזרה לישראל רק אחרי מותה של דמארי. זהו סיפור מוכר על משפחות של ידוענים, אבל במקרה הזה הוא מסופר היטב.
תוך כדי הצפייה בסרט הצטערתי מאוד שבימים בהם דמארי הייתה צעירה ומפורסמת לא הייתה כאן תעשיית קולנוע כי היא, ללא ספק, נולדה להיות כוכבת קולנוע. דמארי הופיעה בשני סרטים – 'גבעה 24 אינה עונה', סרט שבו גילמה אישה דרוזית, ובסרט 'ללא בית', על יהדות תימן, ובשניהם היא הפגינה נוכחות מרשימה. באחד הקטעים בסרט רואים קטע מראיון שנערך עמה בארה"ב הברית והמראיין שואל אותה אם היא אוהבת להיקרא "אווה גארדנר הישראלית", דמארי ענתה לו "אני רוצה רק להיות שושנה דמארי".