אלבום הבכורה של סטטיק ובן אל "שבעה ירחים" חוטא אמנם בחלקו בנוסחתיות שבלונית, אך כולל כמה הברקות פופ שמציגות את הצמד בשיא תפארתו ושוברת שנתיים פחות מעניינות מוזיקלית מצדו. ביקורת אלבום

עברו כמה שנים טובות מאז סטטיק (לירז רוסו) ובן אל תבורי (יחד עם ג'ורדי, ירדן פלג) פרצו לתודעה בסערה עם שרשרת להיטי ענק כמו "בארבי", "טודו בום", "זהב", "כביש החוף" ו"סלסולים" ופילסו דרכם להפוך, בצדק ובמלוא ההערכה לצמד הפופ המשפיע ופורץ הדרך של העשור. 

הם היו מרעננים, חדשניים, מותחי גבולות, יצירתיים ומלאי תעוזה להביא נוף שונה לפסקול המקומי והצליחו לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל, שם מפתחים קריירה לא רעה עם שיתופי פעולה מצליחים, בראשם עם פיטבול ופליפ דינרו. 

אבל משהו בשנתיים האחרונות די הוריד לי את הסקרנות מהצמד, שאמנם הוסיף לספק להיטים ולא ירד לרגע מהמסך שלנו (ב"כוכב הבא לאירוויזיון" ובשאר פרויקטים) וזו תחושה שבעצם הם די נמלאו בעייפות החומר, התעייפו לחדש ולהמציא עצמם מחדש ונפלו קורבן לתוך תרבות ההתמסחרות. 

מה עושה אמן שמרגיש שיש לו קצת מחסום יצירה? רוקם שיתופי פעולה. ואז הצמד, המוכשר מאד (על כך אין עוררין) שיוצר בעצמו שיריו, התחיל לשתף פעולה עם עדן בן זקן וסטפן לגר, עם נסרין קדרי, עם מירי מסיקה, עם אנה זק וכו' ואמנם זה עבד מבחינת הצפיות ביוטיוב וברדיו, אך זה פחות הותיר חותם, פחות נשא  בשורה חדשה ופחות סקרן, לפחות אותי, אומנותית. זה היה נוסחתי, שבלוני ולפרקים אף משעמם.

ובימים האחרונים הטיל הצמד פצצה בדמות אלבום בכורה, דהיינו אסופה המונה שבעה שירים ונושאת את השם "שבעה ירחים", בה גם, למעט שיר אחד, שאר השירים כוללים שיתופי פעולה, חלקם מסקרנים מאד. 

בניגוד לשירים שהוציאו בשנתיים האחרונות, באלבום החדש, בחלקו לפחות, מצאתי כמה הברקות שבקלות יכולות להתחרות על תואר שיר הפופ של העשור, למשל "רובינזון קרוזו" עם רן דנקר, שאם נניח לרגע בצד את להיטו המוצדק "בית משוגעים", צוחק על עצמו ומפליא בשיתוף פעולה פופי עם הצמד בכימיה נהדרת. 

הברקה נוספת היא "אפס מאמץ", המתחיל בשיק לטיני ועובר לפצצת פופ מתקתקת פרי שיתוף הפעולה של הצמד עם נטע ברזילי ויסמין מועלם (כיוצרת), שגם מציל במובן מסוים את הקריירה המוזיקלית המדשדשת של ברזילי שמאז TOY לא עשתה יותר מדי דברים ראויים. 

עוד שתף שאהבתי היה "גשם מתוק" עם רמי קלינשטיין, הוותיק בחבורה, שיוצר תחושה כאילו נחת מהאייטיז ועושה פופ מקפיץ, מרקיד והרמוני למדי.


שירים שלדעתי מיותרים באלבום או לפחות נוסחתיים מדי ולא כל כך ממצים את הפוטנציאל הקולי הם "כוסות ריקות" עם ליאור נרקיס (עליו הרחבתי במדור "חם באוזן") שאמנם הפזמון שלו קליט אך מעבר לכך – הוא די מתפספס ולא מתרומם ו"העיר הגדולה" עם אגם בוחבוט שפשוט נשמע כמו קריוקי זול ותו לא. 

הפתעה נוספת באלבום בדמות "סולחה" וסגירת מעגל של הצמד עם השיר שהחל לו את הקריירה ("דובי גל") היא היצירה "אורות" בו הצמד משתף פעולה עם רון SKY נשר, בשיר היפ הופ אמיתי עם פזמון קליט מאד שגם מאיים להפוך לאחד מלהיטי האלבום.

הדובדבן שבקצפת בעיניי הוא שיר הנושא, "שבעה ירחים", שמציג את הצד הטהור, הכן והכי אותנטי של הצמד, זה שמזכיר את ימי הזוהר הראשונים של השניים והוא הכיוון שלטעמי הם צריכים לדגול בו. אבל זה רק טעמי. 

לסיכום, זהו לא אלבום מושלם. יש בו דברים מיותרים, יש בו גם כמה רגעים משעממים, אבל יש בו כמה הברקות ששוות את הסבלנות וההמתנה, מציגות לראווה את הפופ הישראלי בשיא תפארתו וקדמתו המוזיקלית (וגם ההפקתית) ובהקשר זה, השלם עולה על סך חלקיו.

סביר להניח שמתוך האלבום ייזכרו רק 2-3 שירים אך זה מספיק בימים של אינסטנט וסינגלים בלבד.