עולם המוזיקה, להיות חבר ב"מועדון 27" הוא סוג של כבוד קצת מפוקפק. עשרות אייקוני תרבות שהלכו לעולמם בנסיבות טרגיות בגיל 27 חברים במועדון, בהם כמה מהאגדות הגדולות של המוזיקה: ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין. השם המפורסם ביותר שהצטרף למועדון בעשור האחרון הוא איימי ויינהאוס, שב־23 ביולי 2011 מתה בעקבות מה שהוגדר כ"הרעלת אלכוהול".

ויינהאוס, אחת הזמרות המצליחות ביותר במאה ה־21 (זוכת שבעה פרסי גראמי, פרס המוזיקה של MTV אירופה, פרס המוזיקה העולמית ושני פרסי ה־NME) היא הרבה יותר מעוד קורבן לחיים הפרועים של עולם הבידור. סיפורה כולל אבחון במאניה־דפרסיה בגיל צעיר, בולימיה ושנאה עצמית.

עוד לפני שהתפרסמה, מנגנון ההרס העצמי של ויינהאוס ניצב כשעון חול, מחשב את זמנה לאחור. ככל שהזמן שלה הלך ואזל, היא איבדה את היכולת שלה להכיל ולהתמודד עם ההצלחה, ונכנסה ללופ שממנו לא יצאה.
סיפורה האישי והטרגי בא לידי ביטוי במוזיקה שלה, ובעזרת קולה העוצמתי היא זעקה את כאביה לעולם, שחיבק אותה בתגובה. אבל גם לאהבה האינסופית שהורעפה עליה לא היה כוח מספיק חזק כדי לרפא אותה.

ויינהאוס נולדה ב־14 בספטמבר 1983 בצפון לונדון למשפחה יהודית. במשך חייה הקצרים התגאתה בדתה ואף ענדה שרשרת עם תליון מגן דוד בהופעותיה. אביה מיץ' נהג המונית, אמה ג'ניס הרוקחת, אחיה הגדול אלכס וסבתה סינת'יה, שהייתה זמרת ג'אז ובלוז, החדירו בה את האהבה למוזיקה כבר מגיל צעיר.

"כשאיימי הייתה תינוקת, כמו כל אב ואם נורמליים שרנו לה", סיפר אביה מיץ'. "ברגע שהיא התחילה לדבר, היא גם התחילה לשיר. כשהייתה בת 3 או 4 רשמנו אותה ללימודי בלט. היא הייתה רקדנית מבריקה".

בגיל 9 חוותה את האירוע הראשון שערער את עולמה: אביה עזב את הבית לאחר שבגד באשתו. "כשהתברר לילדים שבגדתי באמא שלהם, הם היו שבורים", סיפר מיץ'. "הבנתי את ההשפעה הגדולה של הסיפור על נפשה של איימי כששמעתי את השיר שהיא כתבה ‘What Is It About Men' במשפט: ‘All The Shit My Mother Went Through' ('כל החרא שאמי עברה - ד"פ), כאשר היא התכוונה אליי".

ויינהאוס מצאה מפלט במוזיקה. בהיותה בת 10 בלבד, הקימה עם חברתה הטובה ג'ולייט אשבי הרכב ראפ בשם "Sweet 'N’ Sour", שלא שרד זמן רב. את הופעת הבכורה שלה רשמה בהצגת בית הספר, כשגילמה את דמותה של ריזו בגרסה הבית ספרית למחזמר "גריז".
בגיל 12 החליטה שהיא רוצה ללמוד בבית הספר לאומנויות על שם סילביה יאנג, אף שאביה לא בדיוק התלהב מהרעיון. "אמרתי לה שהיא צריכה להיות ילדה טובה למשך שנה ורק אחרי זה אשקול", סיפר מיץ'. "היא לא קיבלה את זה ונהגה להפריע בבית הספר כששרה במהלך השיעורים. המורים אהבו אותה, אז לא הענישו אותה. בסוף על דעת עצמה איימי זייפה את החתימה שלי, הגישה בקשה להתקבל לבית הספר לאומנויות והתקבלה".

אלא שכעבור שנתיים סולקה מבית הספר בתואנה ש"לא מיצתה את עצמה" ומכיוון שענדה, השם ישמור, נזם באפה. "בית ספר לאומנויות לא מכין או מאמן אותך לפתח את היכולות המוזיקליות שלך, אלא מכין אותך לבנות את האדם שבך", סיפרה ויינהאוס בראיון מ־2005. "הם לא מטפחים אותך, כמוזיקאי, בתור אינדיבידואל. כולם מנגנים שם ביחד. אחרי הלימודים זה כבר תלוי בך. זה לא עניין אותי, אז עזבתי".

באותה תקופה קיבלה את הגיטרה הראשונה שלה, החלה לכתוב ולהלחין שירים ועד גיל 16 הספיקה להחליף שלושה בתי ספר שונים, עד שנשרה סופית ממוסדות החינוך. "היא גרה איתי, עד שבגיל 16 שכרה דירה עם כמה חברים, אז גם החלה להתנסות בסמים", סיפרה אמה ג'ניס. "כשגילינו את זה, ניסינו לעצור בעדה, אבל גם אם היינו כולאים אותה בחדר, היא הייתה מוצאת דרך להמשיך עם הסמים. מאז שאני בת 16, אני מרגישה שעננה שחורה מרחפת מעליי. מאז אני נוטלת כדורים נגד דיכאון"
 
לאחר שעזבה את בית אמה, היא החלה להופיע עם הרכב ג'אז מקומי וכדי לממן את עצמה עבדה בשלוש עבודות שונות, אחת מהן הייתה כתבת בידור ברשת החדשות World Entertainment. באותה עת בן זוגה וחברה הטוב, זמר הסול טיילור ג'יימס, עודד אותה לנצל את הפוטנציאל ולהקליט שיר. "טיילור היה האדם הכי קרוב אליה", סיפרה ג'ניס. "יום אחד הוא הגיע לדירה שלה ושאל אם היא רוצה להקליט שיר. הסוכן שלו שמע את איימי שרה ואמר שהיא צריכה לעשות משהו עם הכישרון שלה, אז הוא שלח את הדמו של השיר 'Love Is A Losing Game' לחברת התקליטים יוניברסל, והם התלהבו ממנה. כך הכל התחיל".

ויינהאוס, שעד אותה עת שרה שירים של אלה פיצג'רלד, שרה ווהן ודיינה וושינגטון בתזמורת ג'אז של בני נוער, הוחתמה בשנת 2002, בגיל 18 בלבד, בסוכנות של האמרגן הבריטי הידוע סיימון פיולר. על פי החוזה הייתה זכאית לשכר של 250 יורו לשבוע.

היא החלה להקליט בחשאיות שירים עבור חברת התקליטים הלונדונית Island, זאת לאחר שמגלה הכישרונות של חברת התקליטים שמע אותה במקרה בהופעה ומיהר להחתים אותה.

ב־20 באוקטובר 2003 יצא לאור אלבומה הראשון, "Frank", שנקרא על שם פרנק סינטרה, שאת שירו "Fly Me To The Moon" אביה נהג לשיר לה בילדותה. על האלבום, שהושפע מסגנון הג'אז, עבדה יחד עם המפיק המוזיקלי סלאהם רמי. בראיון שנתנה ויינהאוס עם צאת האלבום אמרה: "יש כמה דברים באלבום הזה שגורמים לי לטעם מר. מעולם לא שמעתי את האלבום מההתחלה ועד הסוף. אין לי אותו בבית. השיווק היה גרוע, הקידום שלו היה נוראי. זה היה רגע מתסכל, כי עבדתי עם כל כך הרבה אידיוטים, אבל אידיוטים נחמדים שחיבבתי".

הביקורות החיוביות על האלבום והצלחתו הבינונית לא הביאו לחשיפה שלה ציפתה ויינהאוס. היא יכלה להתנחם בכך שכלי התקשורת השוו אותה לשרה ווהן ולדיינה וושינגטון. "היא הייתה חלק מגל זמרות שהיו מושפעות מהסאונד של מוטאון (חברת התקליטים השחורה הידועה משנות ה־60 וה־70 - ד"פ), ובכך לא הייתה ייחודית, לפחות באלבום הראשון", מציין מבקר המוזיקה אבי גולדברגר. "באלבום השני הייתה לה שליטה מוחלטת ביצירה. זה דבר די חריג אפילו כיום, בטח כשאתה חותם ביוניברסל.לאיימי הייתה אישיות מעניינת, והיא כתבה בצורה כנה ומיוחדת, השתמשה בחופש האומנותי שלה כדי לתאר את המציאות. תמיד ניסו להכניס אותה לשבלונה שתוליד ביצי זהב, אבל היא לא רצתה. היא שלטה בחופש האומנותי שלה עד הסוף ולא נכנעה לתכתיבי חברת התקליטים. יכול להיות שזה מה שהרג אותה בסוף. איימי לא נתנה לאף אחד להגיד לה מה לעשות, ובדיעבד היא הייתה צריכה שיגידו לה מה לעשות וינחו אותה".

מכיוון שהרגישה שהתערבות חברת התקליטים באלבומה הראשון פגמה בהצלחתו האומנותית, החליטה ויינהאוס לקראת אלבומה הבא לקחת את השליטה לידיים. בהשפעת הרכבים ווקאליים נשיים מהסיקסטיז דוגמת הסופרימס, שכרה את להקת Dap-Kings האמריקאית כלהקת ליווי קולית, האזינה לחומרים נוסטלגיים של מוטאון ורקחה את אלבומה השני - "Back To Black", שיצא באוקטובר 2006 והפך לאחד האלבומים המופתיים ופורצי הדרך בעולם הפופ. ב־2011 הוא דורג כאלבום הנמכר ביותר בבריטניה במאה ה־21 (נכון להיום הוא האלבום השני הנמכר ביותר) וזכה בחמישה פרסי גראמי, מה שהפך את ויינהאוס לאומנית הבריטית הראשונה בהיסטוריה שעשתה זאת.

המוזיקה כפורקן
"אני המבקרת הכי גרועה של עצמי,ואם לא אביא לידי ביטוי את כל מה שאנירוצה בראשי, לא אהיה אישה שמחה"

"השירים שלה חזקים, בגלל שהם מספרים את סיפורה האישי, הכואב והשביר", אומרת טל ארגמן, שדרנית ועורכת רדיו שתגיש בכאן 88 ספיישל משיריה של ויינהאוס (22 ביולי, 23:00). "מלבד זאת הם קליטים, תקשורתיים, מופקים היטב וסופר־איכותיים. אלו לא שירים שנכתבו בגלל אופנה מסוימת, טרנד בוער של הרגע, אלא קלאסיקות שיש בהן כל מה שצריך כדי להיחרט בעולם המוזיקה הפופולרית לתמיד. איימי הייתה מלאה בהשראה. מוזיקה ואומנות היו כל עולמה. מגיל אפס התחנכה על פרנק סינטרה, ובגיל שרוב הילדות כיום יודעות את כל הריקודים בטיק טוק, היא שרה כל סטנדרט אפשרי של ג'אז. מוזיקה הייתה בשבילה פורקן אמיתי, דרך להתמודד עם דיכאונות, וזה הורגש. בתקופה שבה היה נדמה שכבר שמענו וראינו הכל בפופ, היא הצליחה להחזיר את הזרקור לזמרת עם קול גדול, שניצבת במרכז הבמה, מלווה בסיפור חיים לא שגרתי, עם שירים קורעי לב, וזה מתכתב עם זמרות ג'אז ובלוז משנות ה־50 וה־60 שהשפיעו עליה. את ההשפעות הללו היא הפכה לרלוונטיות, רעננות וחדשניות, עם השילוב שהיום הוא כה פופולרי - לא מעט בזכותה - בין היפ הופ, ג'אז, בלוז, פופ, סול ו־FUNK".

באלבום הזה ויינהאוס כתבה את מרבית השירים ושיתפה בו פעולה לראשונה עם המפיק המוזיקלי מארק רונסון, שתרם רבות לעיצוב הסאונד שלו. יצאו ממנו שלל להיטים, בהם "You Know I’m No Good", "Back To Black", "Tears Dry On Their Own" ולהיט הדגל - "Rehab".

בשיר היא נתנה כרטיס כניסה רשמי אל עולמה הפנימי, כשחשפה בו את התמכרותה לקראק והרואין וסירובה לעבור גמילה, בעיות השתייה שמהן היא סובלת, מצבי הרוח המשתנים והנטייה לאלימות כמו גם הירידה הדרסטית במשקל. בראיונות שנתנה אז סיפרה על הדיכאונות שמהם סבלה עוד מנעוריה, על הנטייה לפגיעה עצמית ועל הפרעות האכילה.

ב־2007 נישאה ויינהאוס לבן זוגה בלייק פילדר סיביל. השניים נפרדו וחזרו זה לזה מספר פעמים עד שהחליטו למסד את הקשר. "באמת חשבתי שאני בדרך לגמור את חיי", אמרה ויינהאוס. "בעלי בלייק הציל את חיי. לעתים אני לא יודעת מה אני עושה, ואז ביום למחרת הזיכרון חוזר ואני נמלאת בושה".

"זו הייתה מערכת יחסים הרסנית", אמרה האם ג'ניס. "בגלל העובדה שהוא היה מכור לסמים, היא התפתתה להעמיק את השימוש בסמים כי רצתה לרצות אותו, וחשבה שזה יחזיר אותו אליה כשהם נפרדו. היא אהבה אותו, העריצה אותו והייתה עושה הכל בשבילו. הפכה למכורה לסמים קשים בשבילו".

הזוג הסתבך מספר פעמים עם החוק, ונעצר בין היתר על שימוש בסמים ונהיגה בשכרות. פילדר סיביל ריצה עונש מאסר של כשנה על שיבוש הליכי משפט ושהה מאחורי הסורגים פעמים נוספות בשל שימוש בסמים והשתתפות בקטטות.השימוש בסמים ובאלכוהול הוביל את ויינהאוס לעלות לבמה כשהיא לא במיטבה, לעתים שכחה את מילות השירים, לפעמים ביטלה הופעות. בשנים הבאות היא עברה מספר ניסיונות גמילה.

"ההידרדרות במצבה של איימי נוצרה משלושה אירועים שקרו במקביל ובלבלו אותה עד שלא יכלה להתמודד איתם: הפריצה הגדולה של 'Back To Black', פטירתה של אמי, סבתה האהובה שהיא העריצה, ושובו של בלייק ההרסני לחייה", אמר אביה.

"ניסינו לעשות הכל כדי לעזור לה, חברים, בני משפחה ומומחים, אבל זה היה כל כך קשה לגרום לאיימי לראות את האור", סיפרה אמה. "היא הייתה מאוד עקשנית ורצתה להיגמל בעצמה. באמת היא עשתה הכל כדי להיגמל, אבל ההתמכרות לאלכוהול הייתה לה קשה במיוחד. היא החלה לשתות משום שהייתה לחוצה בכל פעם שעלתה לבמה, זה עזר לה להתמודד עם פחד במה".

כלואה בדמותה

"אם אמות מחר - אהיה מאושרת"

באשר להצלחה המטאורית שלה זכתה אחרי צאת האלבום השני, אמה של ויינהאוס ציינה כי בתה "שנאה את זה, היא רצתה פשוט לעשות מוזיקה בלי לככב במדורי הרכילות, בלי הצורך לענות לכל המעריצים ובלי כל הפרסום הזה. זה הבהיל אותה. היא הייתה אדם פשוט", אמרה.
מיץ', אביה של ויינהאוס, הוסיף בהקשר זה כי "היא אהבה את המעריצים אבל רצתה גם את הרגעים לבד, את החיים הפרטיים, והייתה אומללה כשכבר לא יכלה להסתובב ברחוב לבדה ולא יכלה לקבל את השקט שלה".

בסרט הדוקומנטרי על חייה "איימי" שיצא במאי 2015, ושזכה באוסקר על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, נראית ויינהאוס זועמת וצועקת על אביה, שהזמין עיתונאים לראיון איתה בלי לעדכן אותה. "באיזו זכות אתה עושה את זה? אם אתה רוצה שיצלמו אותך איתי, אז תשיר להם שיר בעצמך ותעזוב אותי!", גערה בו באחת הסצינות.

היחסים של איימי עם אביה היו מעורערים. "פעם אחת הרבצתי לסוחר הסמים שמכר לה סמים, והיא התחילה לצעוק עליי ולריב ש'הרסתי את חייה', אבל אז השלמנו וצחקנו מזה", אמר בראיון. אבל לאחר מותה היו מי שטענו כי אביה ניצל אותה ומאוחר יותר את זכרה כדי לעשות הון.
בשנת 2010 החלה לעבוד על האלבום השלישי, אך לא השלימה את העבודה עליו בשל הידרדרות במצבה הבריאותי. באותה עת הייתה בקשר זוגי עם הסופר והבמאי רג' טראוויס, מערכת יחסים שנמשכה עד יומה האחרון. לפי טראוויס, השניים תכננו להינשא ולהביא ילדים לעולם.
ויינהאוס טענה אז כי היא נקייה זה שלוש שנים מסמים ומאלכוהול, אבל ביוני 2011, במהלך הופעה בבלגרד, היא זכתה לקריאות בוז מהקהל לאחר שעלתה לבמה באיחור, שכחה את מילות השירים ונראתה, לטענת מעריציה, מסוממת או שיכורה. בשל כך ביטלה את סיבוב ההופעות, שהתברר גם כאחרון שלה.

הופעתה האחרונה של ויינהאוס הייתה באזור הולדתה, קמדן, לונדון, יחד עם בת הסנדקות שלה. שלושה ימים לאחר מכן נמצאה ללא רוח חיים בדירתה בצפון לונדון. הרופאה הפרטית שלה טענה כי היא הייתה בתהליך גמילה, אך חזרה לשתיית אלכוהול בימים שקדמו למותה. בנתיחה לאחר המוות נמצאה בדמה כמות אלכוהול הגדולה פי ארבעה וחצי מהכמות המותרת לנהיגה בבריטניה. ב־26 ביולי נשרפה גופתה, ואפרה הונח לצד אפרה של סבתה בבית העלמין היהודי בלונדון.

לאחר מותה הקימו הוריה את "עמותת איימי ויינהאוס", שנועדה לסייע לאנשים עם בעיות אלכוהול וסמים ומגייסת כספים גם במופעי צדקה. בשנת 2013 אצר אחיה, אלכס, תערוכה במוזיאון היהודי בלונדון שכללה פרטים אישיים ומשפחתיים מחייה, ושנה אחר כך נחשף פסל בדמותה בשוק קמדן בלונדון.

"כשמתרכזים בשנים האחרונות בחייה, נוטים לזכור את התכונות השליליות, ההתמכרויות, גילויי האלימות, הצד הפראי והאפל ואת סופה הטרגי הצפוי", אומרת טל ארגמן. "אבל ההשפעה שלה על עולם המוזיקה והתרבות היא גדולה וחיובית ביותר. הסרט 'איימי', שחשף פרטים נוספים על חייה האישיים, גרם להמונים להזדהות עם כאבה ועם האנושיות שלה, ולהבין איך היא הידרדרה עד להתרסקות טוטאלית. לא קשה לחוש שהיה כאן פספוס גדול לעולם המוזיקה ובכלל, שאולי אפשר היה למנוע, ועל כן הנטייה כיום היא לחוש אליה חמלה ואמפתיה".

"היא הייתה כלואה בדמות ובתדמית שלה", טוענת שדרנית הרדיו והדי־ג'יי עדי הדר. "היא לא הייתה מוכנה להצלחה חוצת יבשות בגיל כזה צעיר. היא רק רצתה ליצור מוזיקה ולא להפוך לכזו סופרסטארית. לא רצתה להיות מפורסמת, רק רצתה לשיר. זו הייתה המהות שלה. איימי הייתה קורבן של ההצלחה שלה. הייתה בה אפלה, היה בה מסתורין, היא הייתה מסקרנת וגם מיוסרת, הרבה יותר ממה שהגוף והנפש שלה יכלו להכיל".

"הכתובת הייתה על הקיר", אומר אבי גולדברגר. "אני לא חושב שמישהו היה מופתע כשהיא מתה. המעריצים שלה התחברו לדמות של האומנית שלא שמה קצוץ על מה שחושבים או אומרים עליה, והקרובים אליה הבינו שההתנהגות שלה לא קולית וכבר הגיעה לרמות מסוכנות".

חומר השמור לכוכבים

"היכולת שלך להילחם לא קשורה בכמה גדול אתה, היא קשורה בכמות הכעס שיש בך"

14 קעקועיה לצד תסרוקתה הייחודית והאאוטפיטים שנהגה לעטות הפכו אותה גם לאייקון אופנה. חודשים ספורים לפני מותה בחרה לעסוק באופן מקצועי בתחום, כשעיצבה תלבושות שנמכרו בחנויות ברחבי העולם.

"הסטייל שלה התאפיין בין השאר במכנסי סקיני ג׳ינס נמוכים, גופיות קטנות, חזיות תחרה מבצבצות, חצאיות מיני קצרות וחולצות פולו, שמלות סטרפלס צמודות ונעלי בלט", מציינת הסטייליסטית איה מלמד. "המאפיין הכי בולט שחזר כמעט בכל הלוקים שלה היה תסרוקת הכוורת המפורסמת ואייליינר מודגש ודומיננטי. כמובן שהיא בלטה גם בזכות הקעקועים שלה. אין ספק שעולם האופנה שאב ממנה השראה. היו בסטייל שלה נגיעות מובהקות משנות ה־50 וה־60, ונראה כי העולם כולו נסחף אחריה. איימי נחשבת לאחד מאייקוני הסטייל של שנות ה־2000. הרבה מעצבי אופנה, אומנים ואנשים לקחו ממנה השראה. היא השאירה חותם רציני גם מבחינת הסטייל שלה וגם מבחינה מוזיקלית. לפי התחזית שלי, הסטייל בהשראתה יחזור בגדול בשנים הקרובות".

על השאלה מה הפך אותה למיתוס, אומרת עדי הדר: "בראש ובראשונה המוזיקה שלה, שכוללת טקסטים העוסקים בהרס עצמי אבל עם הומור שחור. יש בשירים שלה תוגה עם גרוב מטורף, זו מוזיקה ל'מאניה־דפרסיה', וזה משהו שלא היה עד אז. איימי הביאה סטייל חדש לעולם הפופ, שהוא גם עבר, גם הווה וגם עתיד. היא הייתה נשמה עתיקה שהגיחה כמו עוף מוזר לשנות ה־2000. לא שיחקה את המשחק ולא ניסתה להתחבב על הקהל. הייתה נונשלנטית וגם מוזיקאית חסרת מעצורים. העמיקה את המוזיקה בתקופה שלא היה בה עומק וידעה לעשות מוזיקה עם משקל שהייתה נכונה לכל אוזן. זו גאונות. יחד עם עובדת היותה אייקון אופנה וסיפור החיים המשוגע שלה, נוצר המיתוס. בכל דור יש את הכוכב הענק והטרגי, ובדור שלה - זו היא. היא הרוויחה ביושר את הפולחן שנוצר סביבה".

ארגמן: "הקול שלה, הכישרון הטבעי, המראה המיוחד, השירים היפים. המשיכה החזקה לרומנטיקה ולרטרו, חוש ההומור שלה. האותנטיות והנשמה שהיא הביאה למוזיקה שלה. גם כשביצעה קאברים האמנת לכל מילה ששרה. לא הייתה שם טיפת הצגה. הכל אמת. גם כשהייתה בתקופות הכי רעות שלה היא תמיד הביאה את עצמה, וחשפה את החולשות שלה, וזה משהו שלא מאפיין הרבה כוכבות בסדר גודל כמו שלה".
גולדברגר: "זה סיפור סינדרלה קלאסי. היא צמחה ממעמד הפועלים, ממשפחה לא עשירה, ופתאום זכתה להצלחה מטורפת ולא ידעה איך לכוון עצמה ולתעל את הדברים. קצת כמו זהר ארגוב, אם למצוא הקבלה ישראלית, לא לדעת איך להתמודד עם ההצלחה, כשהאנשים סביבך לא יודעים איך להתנהל איתך. זה יוצר קונפליקט בין האנשים המקצועיים שהקיפו אותה למשפחה הקרובה, ובעיקר בינה לבין עצמה. כל זה מהווה מתכון לפולחן".

מלמד: "היה בה משהו שונה בנוף. היא הייתה עצמה. לא מתנצלת, חצופה. היה נראה שהיא עושה מה שמתחשק לה, בלי חשבון. איימי הייתה עשויה מחומר השמור לכוכבים, והשירים מלאי הנשמה והכאב, יחד עם הקול יוצא הדופן שלה, הסטייל הייחודי וחייה הקשים עוררו אמפתיה, ואתגרו אותנו בתקופה שמה ששלט בהוליווד היה שיזוף, בלונד וצבע ורוד. היא גרמה לכולנו להתאהב. הפסדנו כנראה שירים מהגדולים בהיסטוריה מבית היוצר שלה, ולא נדע זאת לעולם". 