90 להולדתו של בני אמדורסקי: בני משפחתו וחבריו חוזרים לתחנות חייו

כשהוא חולה מאוד, רזה מתמיד, אך עדיין מלא אופטימיות וחמוש בחיוך המיתולוגי והשובב שלו, עלה בני אמדורסקי על הבמה וביצע את שירם של נתן אלתרמן ונעמי שמר "פגישה לאין קץ", אל מול קהל קשוב המשתאה מקסמו ומקולו הייחודי, שנשאר עוצמתי בדיוק כמו בפעם הראשונה שבה ביצע את השיר, 24 שנים קודם לכן בשנת 1970.

לא סתם בחר אמדורסקי לפתוח את מופעו האחרון "מסיבת גג" בשיר סימבולי זה. במשך 80 דקות המופע נראה כפגישה שקצה בושש להגיע, בייחוד כשבמהלכה פגש את חבריו הנאמנים שעמם פסע במשעולי חייו המקצועיים, החל משלהי שנות ה־50.

כולם היו באותו ערב: ישראל גוריון, הפרטנר הקבוע עוד מהימים השובבים בירושלים; חבריו לשלישיית גשר הירקון המקורית: יהורם גאון ואריק איינשטיין (שכבר אז מיעט להופיע בתקשורת); חבריו לשלושרים שלום חנוך וחנן יובל; חברתו ל"הטוב, הרע והנערה" ג'וזי כץ; החברים יוסי חורי ואורי הרפז, הלא הם צמד הפרברים; בעז שרעבי; אהוד מנור; שמוליק קראוס וכמובן הבן, אסף אמדורסקי. האב לא יכול היה להסתיר את גאוותו כשביצע עם בנו שיר חדש שהאב כתב והבן הלחין, "נחיה את היום".

"אני מודה לכם שבאתם למסיבה, תודה רבה, להתראות!", חתם אמדורסקי את הערב וכעבור זמן קצר מר אופטימיות, שניצל כל רגע בחיים, נכנע למחלת הסרטן והוא רק בן 62.

קשה לספור את כמות השירים וההפקות שבהם אמדורסקי השתתף כזמר מבצע, מפיק, "מושך בחוטים" ויוזם, שכן ביותר מ־45 שנות קריירה הצליח להטביע חותם בעולם התרבות המקומי, והשפעתו מהדהדת עד היום. מה שכן, את הקול החם אפשר לזהות מהשנייה הראשונה של השיר, ואת החיוך שלו אי אפשר לשכוח, ואולי זה מה שהיה רוצה שיזכרו ממנו. כי יותר מהעשייה, אמדורסקי אהב לשמח אנשים, וזו הייתה מנת אושרו. עד יומו האחרון.

פלמ"חניק מחפש את המחר

בנימין ("בניומין") אמדורסקי נולד בירושלים, הצעיר מבין חמישה אחים ואחיות שהצטופפו בבית בן שני חדרים. אביו, שמואל אמדורסקי, עבד כאופה במאפיית אנג'ל המיתולוגית והיה הראשון שחשף את בנו הצעיר לעולם הקולינריה, שהפך לאהבת חייו הראשונה. את אהבתו למוזיקה ספג מאחותו הבכורה אסתר ובת דודתו מלכה, שהיו מארגנות מפגשי שירה בחברותא בבית המשפחה. כילד סקרן הוא גמע את הצלילים הראשונים של שירי סוכנות ותנועות נוער ששבו את לבו, במיוחד שיר ספציפי מראשית שנות ה־40 שאחותו נהגה לשיר בלי סוף - "החליל".

בילדותו למד בבית הספר הדתי "תחכמוני והיה חבר בתנועת השומר הצעיר. ב־1948, בהיותו בן 16 וחצי, התגייס חדור מוטיבציה לפלמ"ח ושירת בגדוד השישי של חטיבת הראל.

במהלך המלחמה ואחריה נמנה עם מקימי קיבוץ הראל. "כשבני הגיע לקיבוץ, הייתי מרכז הבניין", סיפר חבר הקיבוץ אלי שמעוני בראיון מ־1986. "נתתי לו ציוד חפירה ואמרתי לו לחפור תעלה. הוא חפר תוך יום תעלה במקצועיות... תוך כדי העבודה בבניין הוא היה שר. מכאן אולי נולדה ההשראה לשיר 'אהבת פועלי הבניין'".

הכישרון המוזיקלי שלו לא נעלם מעיני חברי הקיבוץ, שב־1951 החליטו לשלוח אותו ללמוד ניצוח מקהלות אצל המורה למוזיקה ומנצח המקהלות שלמה קפלן. במהלך הלימודים, שהתקיימו בתל אביב, נחשף לראשונה למוזיקת גוספל וכוראלים, שהטמיעו בו את האהבה למוזיקת עם.

לאחר אפיזודה קצרה כמנצח מקהלות בכפר יהושע ובקיבוצים הראל ומשמר העמק, עזב אמדורסקי את חיי הקיבוץ ושב לגור ולפעול בעירו, ירושלים. לפרנסתו עבד כנהג משאית סמי טריילר בשותפות עם בן דודו. בזמנו הפנוי היה מאזין לפזמוני העולם ועורך ערבי שירה ביתיים, עם העדפה למוזיקה לועזית. אמדורסקי "הולך בלועזית", היו אומרים עליו.

כשחברו האקורדיוניסט אמיר זוסמן סיפר לאמדורסקי על חבר ירושלמי, מכונאי מטוסים בשם ישראל גוריון, שמנגן בגיטרה ושר נפלא, אמדורסקי החליט לוותר על הנימוס ודפק על דלתו של גוריון בהפתעה. "הוא הגיע אליי, לקח את הגיטרה וניגן קצת", מספר גוריון. "פתאום הוא שאל 'יש משהו לאכול?', ועוד לפני שהספקתי לענות, נכנס למטבח, פתח את המקרר, הוציא מצרכים והתחיל לבשל. בלי שבכלל הכרנו. אמא שלי לא הבינה מה הבחור הזר עושה בקודש הקודשים שלה, אבל הוא בישל ארוחה נפלאה. אחר כך שרנו יחד, וכשהוא שר בא־קפלה את 'החליל' זה המם אותי".

הכימיה המיידית בין השניים הולידה את רביעיית הזמר הראשונה שלהם רון טון, שכללה גם את זוסמן והאקורדיוניסט ואיש הרדיו יואל רקם. לאחת ההופעות של הרביעייה, שביצעה בעיקר שירי גוספל אמריקאיים של הגולדן גייט קווארטט, הזדמן שדרן הטלוויזיה האמריקאי אדי מורו, שחשב לסדר להם סיבוב הופעות בחו"ל. הרעיון נגוז עם פירוק הרביעייה.

אחרי ניסיון לא מוצלח להקים שלישייה עם אברהם פררה, אמדורסקי וגוריון מחליטים להמשיך לשיר ביחד. בסוף 1956 ייסדו את צמד הדודאים, או כפי שדן בן אמוץ נהג לכנותם: "הדוד הבריא" (אמדורסקי) ו"הדוד הרזה" (גוריון).

ב-1957 עזב גוריון את ירושלים, עבר לתל אביב ועבד כזמר במועדון התיאטרון, כשלעתים ליווה בגיטרה ובקולות את הזמר אריק לביא. "כשאריק הציע שנקים צמד, אמרתי לו שאני כבר בצמד, והצעתי לו להצטרף אליי ולבני", מספר גוריון. "הוא ביקש לשמוע אותנו ואז אמר 'חבר'ה, אתם מכרה זהב'. אריק סידר לנו להופיע במועדון התיאטרון וכבר בהופעה הראשונה התקבלנו יפה מאוד". "אריק גילה אותם", מציינת אלמנתו של לביא, השחקנית והזמרת שושיק שני. "הוא אהב מאוד איך שהם שרים ואמר שלבני יש קול זהב. מאז הפכנו לחברים קרובים".

לאור הצלחת הופעת הבכורה שלהם במועדון התיאטרון, אמדורסקי מכר לבן דודו את חלקו במשאית ועבר לתל אביב. השניים הבינו שעליהם לאסוף שירים מקוריים. "פנינו ליוחנן זראי, אבל לא היה לו זמן אלינו", אומר גוריון. "הוא הכיר לנו את המלחין יוסף הדר, שהביא לנו את השירים הראשונים ששרנו ושהלמו את הסגנון הפולקלוריסטי שאהבנו - 'ערב של שושנים' ו'תפוח חינני'. לאחר מספר הופעות חיות ברדיו קול ישראל עם שירים חדשים, החליטו בהד ארצי להפיק לנו תקליט ראשון. ברגע שזה קרה, בני אמר לי: 'אני על העסקים, ואתה על הגיטרה'. הוא זה שיזם את ההופעות, דחף להקלטות והניע את הדברים".

הגבוה שמפריע לדודאים

ב־1958 הוציא הצמד את תקליטו הראשון "הדודאים", שכלל שירים שהרדיו חרך. בהמשך השנה יצא תקליטם השני, שכלל את "שיירת הרוכבים", "החליל" ושירים אחרים.

"מה המיוחד שבצמד גיטרה זה שהעלהו מעל לרוב שאר זמרי ישראל?", נשאל בעיתון "העולם הזה" באותה שנה. "אין ספק שהשניים הביאו חידוש ניכר לשדה הזמר הישראלי. עד כה אפיינו את הזמר הישראלי קריאות ה'הו הו', מחיאות הכפיים הקצובות וקצב ההורה הצעקני. 'הדודאים' הוכיחו שאפשר לשיר שירים ישראליים שקטים ושלווים, בשירה עצורה ובהבעת תחושתם הפנימית".



כעבור שנה, לאור הפופולריות הרבה, החליטו השניים, בעידוד המפיק גיורא גודיק, לצאת לסיבוב הופעות ראשון בצרפת. "לאחת ההופעות הזדמן מפיק צרפתי מחברת התקליטים "פונטנה" (שלוחה אירופאית של הלייבל הבינלאומי הנודע "פיליפס") שהחליט להפיק לנו תקליט עברי בצרפת", אומר גוריון. "מי ששמע את התקליט היה אלברט גרוסמן, האמרגן של בוב דילן וג'ואן באאז, שסידר לנו חוזה הקלטות והופעות בארצות הברית".

הצמד הופיע בקו צרפת-ארצות הברית למשך שלוש שנים, הקליט אלבומים וספג השפעות מוזיקליות רחבות, שבאו לידי ביטוי ביצירה שלו.
לאורך כארבעה עשורים שבהם פעלו כצמד, הוציאו השניים 25 אלבומים, השתתפו בעשרות פרויקטים וסיפקו להיט אחר להיט. במקביל הם הוציאו אלבומי סולו אך מעולם לא ויתרו על ההופעות המשותפות ובעיקר על החברות. "בני וישראל היו ניגודים", אומרת מיקי גוריון, רעייתו של ישראל. "בני יזם ונהנתן, וישראל צנוע יותר כלפי חוץ.

מה שחיבר אותם הייתה המוזיקה, שילוב הקולות המדהים ואהבת הארץ ושיריה. הניגוד החיצוני היה מטעה, כי הם השלימו אחד את השני. ולמרות שישראל היה שקט יותר, הוא היה דעתן בדרכו והביא אלמנט קומי וכישרון משחק, דבר שהוסיף לאיכות שירתם. ישראל אהב את בני ולהפך. במשך השנים כל אחד מהם הלך בדרכו, ישראל לתיאטרון ובני להפקה ולבישול, אך תמיד היו בקשר חברי בלתי נפרד. שמחת החיים של בני הייתה מידבקת. אפילו לקראת מותו סחב אופטימיות נדירה עד שלא יכול עוד. זה שבר את ישראל לגמרי. קשה היה לו להאמין שהחצי השני שלו הלך לעולמו. הוא המשיך להנציח את זכרו ושיריהם ב'חברים של בני' שנים רבות, כך שתמיד בני בלבו".

בשנות ה-60 וה-70 התקשורת נהגה ליצור תחרות בין צמד הדודאים לצמד הפרברים. ב־1985 שני ההרכבים איחדו כוחות והקליטו אלבום משותף ("הדודאים והפרברים"), שלווה בסיבוב הופעות ארצי מוצלח. בין השירים הבולטים היו "שי", "צל ומי באר: ו"תלבשי לבן" שיצרה עבורם נעמי שמר ושהפך להמנון.

"כנער הערצתי את הדודאים ואחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לחקות אותם ולהקים צמד משלי", מספר המוזיקאי והזמר יוסי חורי, מייסד הפרברים. "אחרי שהתחלנו להתפרסם, נוצר קשר חברי בינינו. בני היה אדם נחמד, מלא חוש הומור וסימפטי. הוא היה מזמין אותנו אליו הביתה, מבשל לנו דגים והיינו מעבירים שעות בשיחות. בעבודה המשותפת בני וישראל היו מקצועיים מאוד, והייתה כימיה מהרגע הראשון".

ההופעה האחרונה של הדודאים התקיימה בספרד, שלושה שבועות לפני פטירתו של אמדורסקי, במסגרת סיבוב הופעות משותף עם המוזיקאי הבינלאומי הנודע פאקו איבנז, חברם הנאמן של "הדודאים" עוד מסיבוב ההופעות הראשון שלהם בצרפת. עם תום סיבוב ההופעות חזר אמדורסקי לארץ, אושפז בבית החולים ונפטר. ב־2009 סגר גוריון מעגל כשיצא יחד עם אסף אמדורסקי לסיבוב הופעות המבוסס על שירי הצמד ולהקלטת שני אלבומים מוצלחים שהוקדשו לזכרו של האב.

"כמו שאריק איינשטיין אמר פעם על עצמו 'מי זה הגבוה שמפריע לדודאים?', כך גם אני חשתי לפעמים בחיוך, כשהבטתי מהצד על הזוגיות המופלאה ביניהם, כצלע שלישית", אומרת מיקי גוריון. "בני חסר לנו בקולו ובאהבת החיים שלו".

הכל בגלל האהבה

עם שובם לארץ ב־1962, גוריון ביקש להתפתח מקצועית, ובמקביל לפעילות הצמד, פנה לשחק בתיאטרון ואף נסע ללמוד ולהופיע באירופה לצד הפנטומימאי מרסל מרסו. אמדורסקי, שתמיד חיפש איך ליזום וליצור, החל לפתח קריירת סולו כשהקליט את שיר הנושא לסרט "אולי תרדו שם", זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1964 עם שיר "ילדתי אמרי" (דואט שביצע עם נחמה הנדל) והוציא תקליטון סולו ראשון ("בני אמדורסקי", 1964). במקביל נהג לבלות מדי ערב במועדון "עומר כייאם" ביפו, מקום ששימש נקודת מפגש מרכזית עבור מיטב השחקנים והאומנים.

במועדון פגש ביהורם גאון ובאריק איינשטיין, יוצאי להקת הנח"ל ששיחקו באותה עת בתיאטרון. "היה שם פסנתר ובכל פעם שמישהו ניגן עליו, היינו מוצאים את עצמנו שרים ביחד בספונטניות שירים רוסיים ושירי תנועות נוער, כשבני שר את הטון הנמוך, אריק את האמצע ואני את הגבוה", משחזר גאון. "בכל פעם ששרנו, המקום התמלא עד אפס מקום. לאור ההצלחה החלטנו להקליט שירים ולהופיע בערבים החופשיים שלנו. ככה הכל התחיל".

הופעות השלישייה כללו שירי תנועות נוער, שירים עבריים מקוריים שנכתבו במיוחד עבורה וגרסאות כיסוי לשירים פופולריים בלועזית וגם קטעי קישור הומוריסטיים פרי עטם של חיים חפר ודן בן אמוץ, שגם העניקו לה את שמה "גשר הירקון". שהרי משם יצאה השלישייה להופעותיה.
לאחר הופעה פומבית ראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון 1964, החלו אמדורסקי, איינשטיין וגאון לעבוד על תוכנית ראשונה. "אהבה ראשונה" כללה בין היתר את הלהיטים "אהבת פועלי הבניין" (שנבחר לשיר השנה במצעד של גלי צה"ל), "איילת אהבים" ו"אל תעברי לבד ילדה ברחוב".

"יותר מכל אחד, בני היה שלישיית גשר הירקון", מוסיף גאון. "אומנם רק צלע, אבל החזקה והמוצקה שבינינו. לאריק ואנכי היו כל הפחדים והחששות ואימת הקהל, והרטט בטרם כניסה לבמה, ותחושות המועקה, הנשימה המהירה והחשש שמא הקול לא במקומו הנכון הפעם, והוא יהיה רפוי ורופס, והיינו נכנסים לבמה בדחילו. בני היה נכנס לבמה כאילו שב הביתה מאיזה מקום, כדי לסדר איזה עניין וללכת. צרידות וכל מיני חששות לא העסיקו אותו, לכן הוא לא היה בחיים צרוד והיה לו תמיד הבריטון מהיפים ששמעתי מעודי. הוא היה הנהג שלנו במכונית הפולקסווגן שהייתה לו, והוא היה מנהל העסקים שלנו. מעולם לא חיפשנו חדר אחרי הקלעים, כי בני כבר דאג. לא משקה ולא אוכל, כי בני כבר סידר. הוא קבע לוח יציאות, לכל מקום. בעצם הוא היה לנו קצת אח גדול, וכשהיינו מתלוצצים איתו ועל חשבונו כילדים קטנים, הוא פשוט נזף בנו והיה לנו אז אבא. אבא טוב ואוהב. בעולם הקשה הזה שלנו, רווי הפחדים והחששות כל העת, צוק איתן כמו בני הוא מגדלור וחומת מגן".

לאחר שהשתתפה השלישייה בפסטיבל הזמר 1965, עזב גאון ללימודי משחק בארצות הברית. מי שנכנס במקומו היה "הדוד הרזה", ישראל גוריון, והשלושה יצאו לסיבוב הופעות באירופה. עם שובם העלו את התוכנית השנייה, שכללה להיטים כ"סימן שאתה צעיר", והשתתפו בפסטיבל הזמר 1966 עם השיר "ריח תפוח אודם שני", שקטף את המקום השני.

במאי 1966 התפרקה השלישייה, כשאיינשטיין החל לעבוד על תקליט סולו ראשון. לימים הסביר שהרגיש מיותר, שכן נתפס בעיני הקהל כהרחבה של הדודאים. באותה שנה אף אמדורסקי הקליט אריך נגן ראשון ("בני אמדורסקי") .

הוא האמין, וזה קרה

בשנת 1968, לאחר פירוקה של גשר הירקון ועם הצלחת החלונות הגבוהים של איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, בער באמדורסקי הרצון להקים שלישייה נוספת. הוא פנה תחילה לחברו, מוזיקאי צעיר ומופנם בשם שלום חנוך, שרק השתחרר מצה"ל. "חיפשתי דרך להכניס קצת כסף, צריך היה להתפרנס", סיפר לי חנוך בראיון ל"מעריב" ב־2018. "והנה, באופן מקרי או לא מקרי הגיעה ההזדמנות עם בני אמדורסקי, שהיה חבר שלי והיינו ביחסים מאוד טובים, וחנן יובל, שגם נולד בקיבוץ שלי וגם היה חבר שלי והוא זה שבעצם דחף אותי ללהקת הנח"ל. אני לא זוכר בדיוק מי מהם דיבר איתי, ראיתי אפשרות גם לעשות את מה שאני יודע, שזה לכתוב שירים, לנגן ולשיר, וגם אולי להרוויח קצת כסף".

"לבני היה נוהג, בכל פעם שישראל גוריון היה נוטש אותו לטובת התיאטרון, הוא היה מקים שלישיית זמר", אומר חנן יובל. "במקור הוא הציע לשלום להיות איתו בצמד, אבל שלום אמר שלא מתאים לו צמד אבל שלישייה יכולה לבוא בחשבון. כך נולדו השלושרים".

יובל נזכר במפגש הראשון עם אמדורסקי: "הוא פגש אותי בפעם הראשונה בפאב 'המוזג' בתל אביב. ישב איתי רבע שעה וראה שאני מוכשר, אבל שצריך להכשיר אותי. עד היום אני קורא לו 'מורה לחיים', לתכלס, למעשה, להוצאה לפועל. זה היה חלום עבורי להצטרף לשלישייה, כי התקליט הראשון שהיה לי בגיל 12 היה של הדודאים. בני היה גדול מאיתנו בהרבה שנים, זה היה פער גדול והרגשנו אותו בהתחלה. אבל לזכותו ייאמר שברגע שהתחלנו לעבוד, היינו שלישייה שווה".

ב־1969, כשצברו מספיק שירים שאת רובם הלחין חנוך, נכנסו לאולפן והקליטו את תקליטם הראשון, שכלל רצף להיטים, בהם "לו הייתי פיראט", "האוהבים את האביב" "מי מפחד מגברת לוין?" ו"צרות טובות", הסולו הראשון של יובל. "בני היה אופטימי חסר תקנה, ואולי בגלל האופטימיות שלו אני זמר, כי הוא היה זה שנתן לי את הסולו הראשון בחיי", אומר יובל. "משומקום הוא הביא את זה".

ב־1970, לאחר גיבוש חומרים לאלבום שני, חנוך החליט לעזוב כי רצה לנסות מזלו באנגליה. השלישייה התפרקה. החומרים שהספיקו להקליט יצאו על גבי שני תקליטונים.

את השלישייה הבאה, "הטוב, הרע והנערה", הקים אמדורסקי ב־1972 לפי רעיון של צדי צרפתי עם ישראל גוריון והחברה הקרובה ג'וזי כץ. "בני הציע לי להרים ערב לג'וזי", סיפר צרפתי. "לא רציתי, אמרתי לו שאין מה לעשות עם ערב יחיד והצעתי לבני שהם יצטרפו לג'וזי למופע קברטי, שיתבסס על שירים באותה רוח. בני היה מוכן לתת לי לביים את המופע הזה. הוא האמין בי וזה קרה".

המפיק הכל יכול

הקריירה של אמדורסקי כמפיק החלה ב־1966 כשהפיק את האלבום הכפול "אח, פגישה שכזאת", שבה מיטב האומנים המקומיים ביצעו משיריו של חברו הטוב חיים חפר. כעבור שנה, עם תום מלחמת ששת הימים, הגביר אמדורסקי את קצב העבודה כמפיק כשידידתו רבקה מיכאלי הכירה לו צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, שביצע גרסה מחאתית משלו ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר וקרא לה "ירושלים של ברזל". אמדורסקי הפיק תקליטון בכורה לאריאל, שהפך אותו לכוכב אך גם עורר את חמתה של שמר, שהייתה קנאית ליצירותיה. "אבא שלי הרגיע את הרוחות, יזם פגישה ביניהם וסידר את העניינים, הייתה לו היכולת 'לרכך' את נעמי", מעיר אסף אמדורסקי.

במרוצת השנים המשיך בהפקות אינטנסיביות, לא רק של אלבומים אלא גם של מופעים. בין היתר במלאת עשור לדודאים הפיק את המופע בהיכל התרבות בתל אביב. ב־1970 הפיק את מחזמר הרוק הפרובוקטיבי "קפוץ", שנתן צ'אנס ראשון למשוחרר טרי מלהקת הנח"ל, דני סנדרסון. "מה שייחד אותו כמפיק היה השילוב בין מוזיקת המיינסטרים ומנגד מתן הזדמנויות לאמנים צעירים וחתרניים", אומר בנו, אסף.

מאמצע שנות ה־70 אמדורסקי מיעט להתעסק בהפקה, שכן החליט להתמקד בתחום המסעדנות. מאז שנסע לראשונה לפריז בסוף שנות ה־50, התאהב אמדורסקי בתרבות הצרפתית, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, מהעשייה שלו, מההתנהגות שלו ומהתשוקה שלו. "בני אהב את היין הצרפתי והאוכל הצרפתי, ואהב גם לבשל אותו", מספרת שושיק שני. "הוא היה פרנקופיל מוחלט".

"פריז הייתה בנשמה שלו", מוסיפה רבקה מיכאלי. "הוא רצה לגור ולחיות בפריז. כשזה לא התאפשר, הוא ניסה להביא את פריז לתל אביב".
האהבה של אמדורסקי לפריז ובעיקר לבישול, הפכה למקצוע כשפתח בכיכר מלכי ישראל את "אליבי בר", בר עם אוכל צרפתי, שהיה חדשני לתל אביב של אותה תקופה. ב־1976 פתח את מסעדת "החצר" ("אל פאטיו") ביפו, שהייתה למוסד של ממש.

"הוא פתח את המקום עם גירושיו ופרידתו מאמי", מספר אסף אמדורסקי. "הוא עזב את הבית המשותף בשדרות קק"ל בתל אביב ועבר לגור ביפו. שיפץ וריהט באקלקטיות את המקום והכניס לשם מטבח צרפתי. היו למבנה ארבעה חללים נפרדים: החדר הראשי, בעל אח בוערת ובה סיר סנגרייה חמה שמפיצה ניחוחות קינמון, ציפורן ופירות לכל החדרים, חצר, מרפסת המשקיפה על החצר ועוד חדר נסתר מהעין בחזית המבנה. הוא אירח במסעדה אנשים ערב ערב, לרוב עם כוסית פרנו או ערק. תמיד עם כוסית ביד. המקום עבד כל יום והוא גם ניהל את המסעדה, גם שיפץ את המקום, גם עבד מול הספקים, גם קיבל את פני הקהל. זה לקח ממנו המון אנרגיה אבל הוא היה מכור לאדרנלין הזה. הוא גם היה הסלקטור של התקליטים. התקליטייה הורכבה מתקליטים שהביא מהמסעות שלו בעולם וגם הרבה מוזיקה ישראלית. יכולת לשמוע ברקע את הטעם המוזיקלי המגוון שלו".

בשנת 1982 המסעדה נסגרה ואמדורסקי פתח וניהל את "החמאם", שבו נהג לקיים אירועים ומופעים. במסגרת "החמאם" חזר להפיק פרויקטים, בהם המופע "חמש אחר הצהריים" - 50 שנה למלחמת האזרחים בספרד המבוסס על שירי לורקה בהשתתפות "הדודאים", חברם הטוב פאקו איבנז ובאלדי אולייר, מופע "הדודאים והפרברים" והמופע "שלושים שנים דודאים" בהפקתו המוזיקלית של דני רובס. מי שהייתה יד ימינו בהפקה בפועל וסייעה לו בניהול "החמאם" הייתה זוגתו דאז, עידית נחומי.

בהמשך פתח בשותפות עם הזמרת עדנה גורן בר ג'אז בשם "החדר של רבי עקיבא" בשכונת כרם התימנים.

חבריו מעידים כי הבישול היה אהבתו הגדולה. "כשהוא היה מגיע אליי הביתה, הוא היה מגרש אותי מהמטבח, מוציא את כל החומרים שהוא מצא ומכין ארוחת צהריים מפוארת, וכל הזמן לא האמנתי שאלו דברים שיצאו מהמטבח שלי", אומרת רבקה מיכאלי. "הוא היה בטוח שמה שהוא עושה זה הדבר הכי טוב שעשו. בני היה מלא ביטחון עצמי".

"הוא בעיקר אהב לבשל פאייה (נזיד אורז ופירות ים - ד"פ) ומרק בויאבז", מציין חנן יובל. "הוא גם מאוד אהב לשתות, את חיי הלילה וליהנות מהחיים. הוא זה שלימד אותי לשתות אלכוהול. בני היה אדם שמח, בליין. אהב ונשם את חיי הלילה".

איש של נשים

"תמיד אמרו עליי שאני לא גבר של אישה אחת", אמר אמדורסקי. נשים היו החולשה שלו. חבריו מעידים כי היה רומנטיקן חסר תקנה. ידע לחזר, ידע לכבד, ידע להיות ג'נטלמן וגם ידע להיפרד יפה. "הוא היה שרמנטי והוא היה עובד בזה אבל לא נפגע כשאמרו לו לא", אומר חנן יובל. "היו לו הרבה חברות. אמרתי לו 'כל פעם אתה עם בחורה אחרת, מרהט במיוחד עבורה את הדירה ואז אתה עוזב, מה אתה עושה בזה?', אז הוא אמר: 'אני יוצא החוצה לרחוב וצועק: 'יו־הו'. זה האיש, הוא נהנה מהחיים עד הסוף".

"הוא היה איש של נשים", אומרת מיכאלי. "היו לו רומנים, אך הוא לא נופף בהם. הלך אחרי לבו, וכשהוא התאהב הוא היה מתאהב לגמרי".
אמדורסקי נישא לראשונה בשנות ה־50. מנישואים אלו נולדה לו בת, אסנת הדר. "הוריי התגרשו כשהייתי בכיתה ב'", אומרת הדר. "אמי ואני עברנו לירושלים, כי אמי רצתה ללמוד באוניברסיטה העברית, כך שלא גדלתי איתו. היו ביקורים שבועיים ובחגים הייתי מבקרת אותו בתל אביב, אבל זה לא היה קשר יומיומי רציף".

הקשר ביניהם התהדק לדבריה בעיקר בבגרותה, כשעברה לאזור המרכז. "עבדתי קשה כדי לחזק את הקשר בינינו", היא אומרת. "הוא אומנם התגאה בי ובמה שעשיתי, אבל לא פניתי לאותם אפיקים שהוא עסק בהם כמו אסף, וזה הצריך ממני להשתדל לטפח את הקשר. התמונה האחרונה שצילמתי אותו הייתה עם הבן הבכור שלי, שהיה בן תשעה חודשים. הבן השני שלי דומה לו ויזואלית והוא מתופף. כואב לי שהוא לא זכה לראות את שאר הנכדים והנכדות".

בשנת 1967 הכיר אמדורסקי את האופנאית מיקי אמדורסקי, שהפכה לאשתו השנייה (הזוג נישא בשנת 1968). "הייתי בעלת עסק קטן שנקרא 'דזירה' בפסאז' של ה'קאמרי' בדיזנגוף והייתה לנו כימיה כי שנינו נמשכנו לאמנות והסתובבנו באותם חוגים", מספרת אמדורסקי. "ראיתי אדם מלא רעיונות, יזמות וחריצות. בשלב מסוים הוא פתח עם שותפה מסוימת גלריית אמנות בשם 'נפוליאון' אך זה לא שרד יותר מדי זמן. באותה תקופה גם התחלנו לשתף פעולה כשהלבשתי ועיצבתי את הבגדים שלבשו 'הדודאים', 'השלושרים' ו'הטוב, הרע והנערה', הרכב ומופע שהיה הצדעה לקולנוע של אז ועיצבתי את הסטייל של ג'וזי, בני וישראל. עד היום אני זוכרת כל פריט ופריט משם, היו המון חילופי בגדים והקונספט היה יוצא מן הכלל".

בשנת 1976 הזוג התגרש, אך כדברי מיקי "הגירושים נכשלו": "למרות שנפרדנו, היינו חברים מאד טובים וחזרנו ונפרדנו מספר פעמים. הייתה בינינו אהבה גדולה. גרנו יחד, נפרדנו ושוב חזרנו. כשהוא חלה ליוויתי אותו בבדיקות ובביקורים אצל מומחים ואנשי רוח, וכמובן בשבוע האחרון לחייו לא זזתי ממיטתו".' 

מנישואי הזוג נולד בנם, אסף. "הוא היה אבא מצוין וחכם יותר ממה שהיה עם אסנת, שבהקשר שלה הוא התגלה כאבא שהיה מאוד לא נוכח עם כל הנסיעות לחו"ל והעשייה המקצועית", אומר אסף. "כשנולדתי הוא היה בן 40 ורצה כנראה להוליד גרסה משודרגת יותר של עצמו, כאבא יותר בוגר ואחראי. אגב, בגיל 40 הוא הלך ללמוד שחייה. אתה מדמיין גבר מפורסם שמחליט יום אחד להפסיק לעשן ולהתחיל ללמוד שחייה עם ילדים? הוא היה מחובר לבריכה כמו מכונת חמצן. לא ויתר על השחייה באף יום. מישהו אמר עליו שהוא 'פרסומת לחיים'. הוא היה יחצן נלהב של מצב רוח טוב".

אסף אמדורסקי מספר כי אביו עיצב את טעמו המוזיקלי: "הוא הכיר לי את  אוטיס רדינג, נינו פרר, מוזיקה ברזילאית, מיילס דייוויס, הרולינג סטונס  זהר לוי ואחרית הימים ו'מלכת אמבטיה' וגם יהודית רביץ וגידי גוב ומוזיקה קלאסית".

מערכת היחסים הבולטת הבאה של אמדורסקי הייתה ב־1985, כשהוא בן 54 עם עידית נחומי, שהייתה אז בת 21. "בני חיזר אחרי אבל היה לי חבר ואמרתי לו את זה", משחזרת נחומי. "כעבור זמן מה החבר ואני נפרדנו ובני הגיע למרפאת השיניים שבה עבדתי עם זר פרחים. 'אני מבקש לצאת איתך לסרט, לא יותר מזה', הוא אמר. יצאנו לסרט ואז למועדון ומאותו רגע היינו ביחד. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני הייתי מבוגרת לגילי והוא צעיר לגילו, אז ביחד היינו בני 30".

נחומי מספרת שאמדורסקי עודד אותה לנטוש את עבודתה במרפאת השיניים ולפתח את עצמה. "הוא אמר לי שאני צריכה להיות מפיקה ונתן לי לנהל יחד איתו את 'החמאם' ולהפיק איתו מופעים ותקליטים וממש תמך בי", היא מספרת.

היא ידעה על אהבתו לנשים, ולא הוטרדה מכך: "אני חושבת שהוא הגיע לשובע מנשים כשהיינו ביחד, כי היינו יחד כל הזמן, אז זה כאילו סגר לו חור. אגב, לא נפנפנו בזוגיות הזו בתקשורת אלא התרחקנו מפפראצי, מרכילויות. לא היינו נכנסים לפתיחות גלריות או למסיבות פומביות ביחד, רק בנפרד. שמרנו על זה. הוא היה משאיר לי מכתבים רומנטיים ומרעיף אהבה. מענטש וג'נטלמן אמיתי. תמיד אמר לי שאני האהבה של החיים שלו. במשך הזמן שהיינו יחד לא רבנו אפילו פעם אחת. לא היה על מה לריב איתו. הוא תמיד היה קשוב ומכבד. תמיד עטף באהבה אינסופית. הוא הפיץ אהבת חינם ונתינה אינסופית".

הזוגיות של אמדורסקי ונחומי ארכה כחמש שנים עד שנפרדו. "בשלב מסוים בני אמר לי: 'אני הכי אוהב אותך בעולם, את אהבת חיי, אבל ילדים אני לא אעשה יותר. את בחורה צעירה ואני לא רוצה להיות זה שימנע זאת ממך'", היא מספרת. "החלטנו ביחד להיפרד, ושנה אחר כך הכרתי את מי שהיה בעלי. בני הפיק לי את החתונה והופיע במסיבת החתונה, וכשהתגרשתי הוא ליווה אותי וחיזק אותי. היינו חברים קרובים עד יומו האחרון".

לא מאבד תקווה

ב־1989, כשהוא בן 58, גילה אמדורסקי שהוא חולה בסרטן המעי הגס. בתחילה שמר זאת בסוד ממשפחתו, למעט בנו. "הייתי איש סודו מההתחלה", מספר אסף. "אנשים לא ידעו שהוא חולה, אבל אני ידעתי. ליוויתי אותו עוד מהניתוח הראשון בבית החולים הדסה. הוא התייחס למחלה כאל מהמורה קטנה בדרך. לרגע לא הרגיש שזה הסוף. גם לקראת הסוף, כשהרגשתי שקשה לו פיזית, הוא לא איבד לרגע את התקווה. לי זה מאוד מתחבר לאופי שלו: בולדוזר, אריה, דוחף קדימה. גילוי הסרטן לא האט את כוח החיים בו אבל כן חולל בו שינויים נפלאים של מודעות יותר גבוהה. הוא הוריד הילוך באגרסיות ובצד התוקפני שדבק בו בשל אורח החיים האינטנסיבי שלו. גילוי המחלה פתח לו עולם פנימי עמוק. הוא התעניין בעולם הרוחני וגם חזר לצייר, לנגן על גיטרה, לכתוב שירים. זה הוליד ממנו דלק חדש שהיה שם לשלוש־ארבע שנים די טובות".

"הגדולה הכי גדולה שלו הייתה בעיניי שכאשר הוא חלה בסרטן, הוא לא נתן לזה להביס אותו", אומר חנן יובל. "הסמל המסחרי שלו היה נהנתנות, וכשהוא חלה הוא לא יכול היה לאכול ולשתות באותה מידה, אז הוא התחיל לאכול חיטה מאודה ונהנה מזה. לא עשה עצמו מסכן. הוא אמר הסרטן מאיים עליי? אני מאיים עליו! שייזהר!'".

"הוא היה בטוח שהוא יבריא וסחף ושכנע אותי בכך", אומרת רבקה מיכאלי. "הוא עבר לטיפול אלטרנטיבי, החל בדיאטה מקרוביוטית מיוחדת, עשה דמיון מודרך. היה משוכנע שהוא מנצח". עידית נחומי מציינת שהוא אפילו ניסה הילרים ורבנים: "הוא לא האמין בהם אבל הלך על כל הקופה".

לאחר התוכנית שנערכה לכבודו וסיבוב ההופעות של הדודאים בספרד, מצבו הבריאותי החל להידרדר. בינואר 1994 הובהל לבית החולים איכילוב. "בימים האחרונים הוא כבר לא היה בהכרה", אומר יובל. "רגע לפני שיצאתי לסיבוב הופעות בחו"ל, עידית קראה לי להגיע לבית החולים להיפרד ממנו. ראיתי אותו אוסף עצמו, אוזר כוחות, מתיישר טיפה עם הכרית, פותח את חריצי העיניים שלו אליי, לוקח את האגודל ועושה לי 'יהיה בסדר' וחוזר לישון. גם ברגע הזה הוא עודד אותי. פרצתי שם בבכי ענק".

"הייתי בעבודה והרגשתי בלב שמשהו לא בסדר איתו", אומרת נחומי. "הוא כבר שבוע לא היה בהכרה אבל מיהרתי לבית החולים. החזקתי לו את היד ותוך דקות ספורות הוא נפטר. אסנת בתו אמרה לי 'עידית, הוא כאילו חיכה לך שתגיעי'".