ב־24 בספטמבר 1991, בדיוק לפני 30 שנה, נרשם אירוע היסטוריה בתעשיית המוזיקה בכלל ובעולם הרוק בפרט. שלושה אלבומי מופת יצאו באותו היום: Nevermind של נירוונה, Blood Sugar Sex Magik של רד הוט צ’ילי פפרז ו־Badmotorfinger של סאונדגארדן.
“כשעושים זום־אאוט, כל הקיץ של 1991 היה מכונן בתעשיית המוזיקה בכלל וברוק בפרט”, מציין מבקר המוזיקה מני אבירם. “מדובר פה בחודשים חסרי תקדים בעולם המוזיקה. היה מבול של אלבומים שהטביעו חותם בעולם המוזיקה. זו הייתה כמו לידה מחדש של הז’אנר”.
האלבומים של נירוונה ורד הוט צ’ילי פפרז נחשבו עוצמתיים ומשפיעים במיוחד. עוד לפני כן, בשנת 1989, הוציאה נירוונה, שהוקמה בשנת 1987, את אלבומה הראשון, Bleach, שהושפע מלהקות רוק כבד מהסבנטיז, אך לא הצליח לעורר יותר מדי עניין. בתחילת 1990 הוחתמה הלהקה בידי דיוויד גפן, מהמפיקים המשפיעים באותה עת, בלייבל שלו והחלה לעבוד עם המפיק בוץ’ ויג על ההקלטות של אלבומה הבא.
לאחר חילופי נגנים התגבש ההרכב הקבוע שכלל את הסולן, היוצר, הגיטריסט ומנהיג הלהקה קורט קוביין, הבסיסט קריסט נובוסליץ' והמתופף דייב גרוהל. מלבד שירים חדשים, כלל רפרטואר האלבום גם שירים שהלהקה ביצעה בהופעות, כמו In Bloom ו־Breed וכן שירים כמו On A Plain ו־Stay Away.
בסיומן של ההקלטות, ויג וחברי הלהקה לא היו מרוצים מהמיקס הסופי והחליטו לחפש ממקסס אחר. קוביין חשש שבאופן בלתי מודע הם ייצקו לאלבום סאונד של להקות אחרות, ולכן התעקש לבחור מוזיקאי נטול ותק כמו אנדי ואלאס, אחד ממפיקיה של להקת “סלייר”, בשביל לעשות את העבודה. ואלאס הביא גישה חדשה לאלבום, שכללה הגברת הגיטרות באמצעות הוספת אפקטים ואלמנטים נמוכים שהדגישו את הבס והתופים.
הסינגל שנבחר לקדם את צאת האלבום היה Smells Like Teen Spirit, שהפך לאחד מלהיטי הרוק הגדולים בכל הזמנים וכיכב שבועות רבים בצמרת מצעדי פזמונים ברחבי העולם. עם צאתו, הגיע Nevermind למקום הראשון במצעד האלבומים של “בילבורד”.
“זה היה האלבום של נירוונה שבישר על מהפכת הגראנג’ בפרט ועל מהפכת הרוק של תחילת שנות ה־90 בכלל, ואחרי שהקליפ Smells Like Teen Spirit הגיע ל־MTV והתפוצץ עם צאת האלבום, אז שאר האלבומים שיצאו באותה תקופה התחילו לקבל יותר זרקור ולהצליח”, אומר אבירם. “האלבום הזה פרץ את הדרך לשאר הלהקות. חברות התקליטים אחרי זה חיפשו עוד ועוד נירוונות”.
בינואר 1992 הדיח האלבום מהמקום הראשון את האלבום Dangerous של מייקל ג’קסון וקבע רשמית את חזרתו של הרוק ללב המיינסטרים.
“כשהאלבום הזה יצא, משהו בו יצר גל הדף מוזיקלי, השפעתי ותודעתי בכל העולם”, מסביר יובל יוספסון, שדרן, עורך ומנהל תחנת רדיו דה רוק. “עד היום יש אנשים שזוכרים מתי הם שמעו את Smells Like Teen Spirit ואיפה הם היו. ההצלחה הזו היא גם הקללה של נירוונה כי היא התחילה את הגל הזה. עד הפריצה הגדולה, חברי הלהקה, כמו שאר הרכבי הרוק באותה משבצת, היו חבורה של מוזיקאים דיכאוניים ומסוממים שלא חשבו על הצלחה ומכירות, זה היה רחוק מהם ולא היה בסיסטם שלהם. פצצת האטום הזו תפסה אותם בהפתעה והשפיעה על הבאות. לא הייתה פצצה כזו ב־30 השנים האחרונות, לפחות לא בסדר הגודל הזה. להעיף את מייקל ג’קסון מהמקום הראשון זה דבר בלתי נתפס”.
בטירה מבודדת
נירוונה לא הספיקה ליהנות יותר מדי מההצלחה. אחרי צאת האלבום In Utero ב־1993, שלא הצליח לשחזר את הצלחת קודמו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שנקטע בשל בעיותיו הבריאותיות של קוביין. כידוע, הוא שם קץ לחייו ב־5 באפריל 1994.
“נירוונה הייתה משונה ומוזרה, ובזכות האלבום הזה העולם הכיר את סגנון הגראנג’”, מציין איש המוזיקה בני דודקביץ’. “זה היה סאונד מעוות, רועש וא־סימטרי וזה מה שתפס את הקהל. MTV סללה דרך יפה מאוד לנירוונה כי בזכות השידורים החוזרים של הקליפים מהאלבום הזה, גם האלבום הקודם והכושל של הלהקה הפך לפופולרי”.
לאחרונה עלה האלבום לכותרות בשל עטיפתו האיקונית, שבה מצולם תינוק עירום השוחה לעבר שטר דולר. אותו תינוק, ששמו ספנסר אלדן, בן 30, החליט לתבוע את חברי הלהקה החיים ואת מנהלי עיזבונו של קוביין בטענה ל”הפרת חוקי פורנוגרפיית ילדים” ו”ניצול מיני”. זאת, אף שבעת ההיא משפחתו קיבלה 200 דולר בתמורה לצילום התמונה.
בניגוד לנירוונה, שאלבומה השני בישר על פריצתה הגדולה לקונצנזוס, לרד הוט צ’ילי פפרז זה לקח ארבעה אלבומים וטרגדיה אחת. הלהקה, שהוקמה בלוס אנג’לס בשנת 1983, עברה כמה גלגולים, עד שגיבשה את הרכבה הבולט הראשון בשנת 1989, שכלל את הסולן אנתוני קידיס, הגיטריסט ג’ון פרושיאנטה, הבסיסט מייקל “פלי” באלזארי והמתופף צ’אד סמית.
האלבום הראשון שהקליט הרכב זה, Mother’s Milk, היה לראשון של הלהקה שהצליח לעורר עניין תקשורתי, ובזכותו השיגה חוזה ענק בחברת התקליטים האחים וורנר.
באמצע 1991 הסתגרו חברי הלהקה בטירה מבודדת בלוס אנג’לס ועבדו עם המפיק ריק רובין על חומרים חדשים שדנו בנושאים כמו סקס, סמים, אהבה ושלום. החומרים התנקזו לאלבומה החמישי והארוך ביותר של הלהקה, Blood Sugar Sex Magik, המונה 17 שירים. עם צאתו, זכה האלבום להצלחה מסחררת כשהעפיל למקום השלישי במצעד האלבומים האמריקאי ולמקומות הראשונים במצעדים ברחבי העולם עם להיטים כמו Under The Bridge, Give It Away, Suck My Kiss, Breaking The Girl ו־If You Have To Ask.
“האלבום סימן שינוי כיוון מאלבומיהם הקודמים כי הוא היה יותר מיינסטרימי וכי הם גיבשו את הסאונד שלהם עם ג’ון פרושיאנטה, שהיה כבר חלק בלתי נפרד מהלהקה”, אומר אבירם. “היה ערבוב בין מה שהתברר להיות להיטי מיינסטרים ובין קטעים נורא Fאנקיים ונוטים למטאל כמו באלבומים הקודמים. הם עשו פיוז’ן בין שלל סגנונות והפכו ללהקת המפלצת שהם המשיכו להיות לאורך שנות ה־90 וקדימה”.
אלבומה הקודם של הלהקה הוקדש לגיטריסט הלהקה הלל סלובק (יליד חיפה) שמת ממנת יתר בשנת 1988, וגם באלבום זה נעשתה לו מחווה בדמות השיר My Lovely Man.
השיר Under The Bridge, שכתב קידיס, ביטא את תחושת הבדידות והדיכאון שאפפו אותו בעקבות השימוש בסמים והשפעתם על חייו. השיר דורג במקום השני במצעד השנתי של ה”בילבורד” האמריקאי. “זה היה אחד האלבומים הראשונים שעסקו בדיכאונות, מה שנחשב אז ליוצא דופן”, מסביר דודקביץ’. “אני זוכר שראיינתי את צ’אד סמית ושאלתי אותו אם Under The Bridge נכתב על הלל סלובק כי זו הייתה הדעה הרווחת, והוא אמר לי שזה לא נכון, שזה ביטא את התחושה שלהם באופן כללי ושהלך הרוח של האלבום נטה לכיוון הזה במכוון. הבלדה הזו התנגנה בטירוף וחשפה את המאזינים לכל האלבום, שכולו יוצא מן הכלל. זה האלבום שבנה את הלהקה כי מצד אחד היו לך בלדות, מצד שני היו לך שירים ארוכים שהשאירו אותך מהופנט לכל אורכם. זה היה אלבום עם קצב משגע וחד שנגע בנשמה”.
“מבחינה הפקתית ומוזיקלית, זה האלבום הכי טוב של הלהקה. הוא ביטא את שינוי התפיסה בתפקיד המפיק, וזה נכון גם לנירוונה”, מציין יוספסון. “אתה שומע איך המפיקים לקחו את החיות הפרועות האלה ו’אילפו’ אותן. יכול להיות שזה גם ממניעים מסחריים, אבל זה מעין מוטיב שחוזר בכל האלבומים האלה. רד הוט נשמעת שונה לחלוטין מהאלבומים הקודמים. הגיטרה של פרושיאנטה פחות רועשת, המפיק לקח את האלבום לפחות דיסטורשן ופחות צלילים צורמים, ולמרות שהשירים היו אותם שירים, המוזיקה הייתה יותר מתונה. קידיס הוסיף לכתוב על סקס וסמים, אבל הוא הכניס הפעם גם אלמנטים יותר אישיים. הלהקה חיה את האלבום הזה, וזה מה שהוביל לתוצאה הזו”.
לאחר צאת האלבום, שסימן את הקו החדש והיותר מיינסטרימי של הלהקה, עזב אותה פרושיאנטה בשל התמכרותו לסמים (הוא שב שלוש פעמים ללהקה לאורך השנים), והלהקה הספיקה להוציא עד כה שבעה אלבומים נוספים, שלא הצליחו לשחזר את ממדי ההצלחה של אלבומה החמישי.
כאילו נולדו אתמול
30 שנה אחרי יציאת שני האלבומים, יש לא מעט שאלות בלתי פתורות: אם קורט קוביין היה בחיים, האם נירוונה הייתה מצליחה להקליט אלבום שיתעלה על Nevermind? אם ג’ון פרושיאנטה לא היה עוזב את רד הוט צ’ילי פפרז, האם הלהקה הייתה יכולה להתעלות עליו?
“בגלל שנירוונה לא הצליחו עם האלבום הבא, ומיד אחרי זה קוביין התאבד, אז Nevermind הפך לאלבום חד־פעמי וזה העצים לדעתי את המיתוס סביב האלבום הזה”, אומר דודקביץ’. “אבל עובדתית, גם רד הוט צ’ילי פפרז לא הצליחה באמת להגיע לאותה רמת שיא שהגיעה באלבומה זה. שני האלבומים הגיעו בזמן הנכון ובמקום הנכון. קוביין וקידיס היו מסתוריים ושידרו אפלוליות, ונוסף לכך, המוזיקה הייתה יותר רועשת ובועטת. זו הייתה תקופה נפלאה”.
“מה שסייע לשני האלבומים לשרוד את מבחן הזמן זה שמצד אחד הם היו מיינסטרימיים ותקשורתיים, ומצד שני הם שמרו על הדנ”א הידוע של הלהקות”, מסכמת המוזיקאית זוהר גינזבורג. “יש באלבומים מלודיות פופ שעטופות באסתטיקה של רוק, מה שיצר ייחודיות שגרמה לאנשים לחשוב שהם שומעים משהו שהוא סופר־אותנטי וסופר הארדקור, ומצד שני הם מאוד שונים אחד מהשני. רד הוט היא מאוד Fאנק ורוקנרול, על גבול הראפ לפעמים, ונירוונה זו נירוונה. נירוונה הושפעה יותר מהסיקסטיז. שני האלבומים מטורפים.
האלבומים נעים בין שירים נעימים לבין שירים כבדים. שני האלבומים סימנו תקופה ופתחו את הניינטיז בלי שהלהקות היו מודעות להשפעה העצומה שלהן על הרוק מאותה נקודה והלאה. מאחורי הלהקות האלה הונח המון כסף כדי לקדם אותן, והיה להן את כל הנתונים כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. זה די דומה למה שקורה היום בסצנת הפופ. אתה מאזין לאלבומים האלה, ואתה מרגיש שהם כל כך פרשיים, כאילו נולדו אתמול. אני לא מרגישה כך כלפי האלבומים שיוצאים היום”.