גם בגיל 70 נחוש סטינג, מהיוצרים והזמרים המצליחים בעולם, לכבוש יעדים ושיאים חדשים: ב־29 באוקטובר הוא צפוי, לראשונה בקריירה הענפה שלו, להופיע בלאס וגאס, במלון "קיסר פאלאס", המקום שבו סינטרה, אלביס וטום ג'ונס עמדו לפניו. שלושה שבועות אחר כך הוא ישיק את אלבומו ה־14 "The Bridge", המונה עשרה שירים חדשים שכתב והלחין בתקופת הקורונה, באולפנו הביתי בטירה המפוארת שלו בטוסקנה, איטליה.
"זה אלבום שנכתב בשנה משוגעת של מגיפה עולמית, אובדן אישי, הפרדה, שיבוש שגרה, סגרים וסערה חברתית ופוליטית עולמית יוצאת דופן", סיפר בחודש שעבר בראיון לעיתון "לוס אנג'לס טיימס". "תכננתי לכתוב אלבום, אבל נסיבות הכתיבה בצל הקורונה היו מיוחדות. היה קשה לאגד את הנגנים באולפן אחד, אז עבדתי עם הנגנים שלי דרך הזום וטכנולוגיית אולפן, וכך בעצם הקלטנו, בשלט רחוק. בדרך כלל אני יוצר מוזיקה מורכבת, כי אני אוהב להגיש לקהל פאזל שהוא צריך להרכיב ולפתור, אבל יש בו גם שירים קלים ומיינסטרימיים".
עכשיו, כשהגיע לגיל שיבה, אפשר לחזור אל סיפורו של הנער המרדן, שגדל לתוך מציאות קשה ונזרק ממסגרות מוזיקליות, קיים מערכת יחסים מורכבת עם ההצלחה, חווה טרגדיות לא מועטות, ניהל רומנים אסורים וגם השתמש במעמד שלו כדי לנסות לשנות את העולם והפך השראה למיליונים ברחבי העולם.
משפחה לא מתפקדת
גורדון מת'יו תומאס סאמנר נולד ב־2 באוקטובר 1951 בעיר וולסאנד שבצפון אנגליה, בנם הבכור מבין ארבעה של אודרי, מעצבת שיער, וארנסט, חלבן ומהנדס. משפחה קתולית לפי הספר. "הבית שבו גדלתי נמצא מול המספנות ונהגתי לראות את הספינות עוברות", סיפר בראיון למגזין "אסקווייר". "הייתי רואה בכל בוקר את הספינות הענקיות ושואל את עצמי: 'זה העתיד שלי?'. אבל יום אחד, כשהמלכה אליזבת סיירה בשכונה שלנו עם הרולס רויס שלה ונפנפה בידה לעברנו, ידעתי שהעתיד שלי צריך להיות זוהר כמו החיוך שלה. הייתה לי ילדות מיוסרת ואומללה, אבל היא עיצבה את מי שהפכתי להיות, ולולא אותה ילדות קשה, אני לא יודע אם הייתי מגיע לאן שהגעתי".
מכיוון שהחליט לקחת את גורלו בידיו, כבר בגיל 10 החל לעבוד במקביל ללימודים, תחילה כשוליה של אביו בחלוקת חלב. "היינו משפחה ענייה, וחיינו באווירה די אלימה", סיפר בראיון ל"טיימס" בשנת 2012. "לא הרגשתי שאני שייך למשפחה, שלא הייתה מתפקדת בהרבה מובנים. ההורים שלי לא היו מאושרים ביחד. הם אהבו את הילדים שלהם, אבל זו הייתה סביבה רעילה. אמי בגדה באבי, מה שהוביל בסופו של דבר להתמוטטות הנישואים ולגירושים".
את המוזיקה גילה במקרה: "יום אחד חבר של אבא שלי השאיר אצלנו בבית גיטרה ספרדית ישנה בת ארבעה או חמישה מיתרים", סיפר בראיון ל"אסקווייר". "ברגע שראיתי את הגיטרה הזו, היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. במשך ארבע שנים לא דיברתי עם אף אחד, רק ניגנתי וניגנתי. חסכתי כסף כדי לקנות את המיתרים החסרים בה. בהמשך למדתי גם לנגן בגיטרה בס, כי נמשכתי לצליל הזה".
כשהוא אובססיבי לגיטרה ולמוזיקה, נהג בנעוריו לבקר במועדוני קצב ולצפות בהופעות של להקות רוק. "אבא שלי התנגד לחלום שלי להיות מוזיקאי וחשב שאני הוזה, כי רצה שאהיה איש עבודה מעשי כמוהו", אמר בראיון ל"טיימס". "מבחינתו מוזיקה לא הייתה עבודה רצינית. אני שמח שעזבתי את הבית, עבדתי והתפרנסתי ושכרתי דירה משל עצמי".
עם סיום לימודיו בתיכון פנה לאוניברסיטת וורוויק, אבל עזב אחרי סמסטר ועבד בשלל עבודות מזדמנות, בהן כרטיסן באוטובוס, פועל בניין ופקיד מס הכנסה. בתחילת שנות ה־70 למד הוראה בקולג', וכשהוסמך שימש כמורה לאנגלית בבית ספר בעיר קרמלינגטון. במהלך אותה תקופה הרבה לבלות במועדוני ג'אז עם חברו הקלידן גארי ריצ'ארדסון, וב־1974 השניים הקימו תזמורת ג'אז פיוז'ן בשם "Last Exit" ("יציאה אחרונה"), שהופיעה במועדונים שונים ברחבי ניוקאסל, עם שירים שסאמנר כתב ושר בעצמו.
סאמנר נהג להגיע להופעות כשהוא לבוש בחולצה בצבעי צהוב ושחור, אחד מחברי הלהקה טען שהוא דומה לדבורה, והדביק לו את הכינוי "סטינג". "ההורים שלך נותנים לך שם מסוים, אבל אין להם מושג מי אתה", אמר סאמנר־סטינג. "הכינוי שהחברים שלך נותנים לך, מתאר בדיוק מי שאתה. מאותו רגע ההורים שלי קראו לי סטינג, אפילו הילדים שלי קוראים לי סטינג. גורדון לא קיים מבחינתי". ב־1975 הכיר את השחקנית פרנסס טומלטי, שנהגה ללכת דרך קבע להופעות התזמורת. הם התאהבו ונישאו וכעבור שנה הביאו לעולם את בנם הבכור, ג'וזף. ב־1982 נולדה לזוג בת - קייט.
ללכת עד הסוף
אף שרק הפך לבעל ואב טרי, בינואר 1977 החליט סטינג לקחת סיכון: הוא התפטר ממשרת ההוראה, עזב את ביתו בניוקאסל ועבר עם משפחתו ללונדון. "החלטתי להגשים את החלום לפרוץ בקריירה מוזיקלית וללכת איתו עד הסוף, אף על פי שלא היה לי כסף ולא הייתה לי עבודה", אמר בראיון למגזין ה"גארדיאן".
בלונדון יצר קשר עם סטיוארט קופלנד, מתופף של להקת הרוק Curved Air. השניים הכירו זה את זה לאחר שקופלנד צפה בהופעה של להקתו של סטינג בניוקאסל. "התאהבתי ביכולות המוזיקליות שלו", סיפר קופלנד בראיון לערוץ VH1. יחד עם המוזיקאי והגיטריסט הצרפתי הנרי פדובני, הקימו השלושה להקה חדשה, The Police.
"סטינג ואני חברים מאוד טובים, אבל יש לנו מערכת יחסים מיוחדת", סיפר קופלנד בסרט התיעודי "Better Than Therapy", שליווה את מופע האיחוד של פוליס בשנת 2008. "או שאנחנו צוחקים זה עם זה, מתחבקים ומתנשקים או שאנחנו צועקים ומקללים. אין אצלנו אמצע. יציבות זה לא משהו שקיים אצלנו. מעולם לא ניהלנו שיחה נורמלית. אנחנו מסתדרים ויש בינינו הערכה הדדית אבל משגעים זה את זה. זה חלק מהבסיס של הלהקה. כך היה תמיד".
בפברואר 1977 יצא לאור הסינגל הראשון של פוליס "Fall Out". לטובת ההקלטה הם לוו כסף מחברים. אך למרות הציפיות, השיר לא עורר עניין. באותה שנה נכנס לתמונה אחיו של קופלנד, מיילס, שהיה מפיק מופעים ואמרגן. הוא דאג לכך שהלהקה תנגן בהופעות של להקות שונות בשביל הפרנסה. באחת ההופעות, עם להקת סטרונציום 90, סטינג וקופלנד התרשמו כל כך מהסולן אנדי סאמרס, עד שהם החליטו להיפרד מפדובני ולצרף אותו ללהקה. "בתקופה שכל הלהקות עשו פאנק, פוליס נשמעה לי כלהקה אחרת, שעושה משהו חדש, והרגשתי שאני רוצה להיות חלק מזה", ציין סאמרס. הגלגול הזה של פוליס כבר היה מוצלח יותר.
הופעת הבכורה של השלישייה החדשה התקיימה בברמינגהאם באוגוסט 1977 ולאחריה הם יצאו לסיבוב הופעות באירופה. אומנם הסיבוב התברר ככישלון צורם, אך במהלכו כתב סטינג את השיר "רוקסן", בהשראת מה שהתרחש ברובע החלונות האדומים באמסטרדם. "סטינג היה בפרץ יצירה", סיפר סאמרס. "הוא הגיע לגור אצלי לכמה ימים כדי להתעסק אך ורק בכתיבה, וכתב את השירים הראשונים של הלהקה".
כדי להתפרנס, השלישייה החלה לעסוק בעבודות צדדיות שלטובת אחת מהן, צילומי פרסומת למסטיק, צבעו את שערם לבלונד, מה שהפך לימים לסמלם המסחרי. "באותה תקופה לא האמנתי שהלהקה יכולה להצליח", סיפר סטינג בראיון לתוכנית "Behind The Music". "הכוח המניע היה סטיוארט, שבאמת האמין שנעשה זאת. הוא דחף אותנו".
אף על פי שהביקורות קטלו את הופעות הלהקה, מיילס קופלנד האמין בה ונתן לאחיו הקטן 1,500 פאונד להשקיע בהקלטת האלבום הראשון. מאוחר יותר, כששמע את "רוקסן", מכר את השיר לחברת התקליטים A&M ודאג שהלהקה תשיר במופע חימום ללהקת ספיריט, בשביל חשיפה וכסף.
באפריל 1978 יצא "רוקסן" לתחנות הרדיו, אך הודר ממצעדי הפזמונים בשל הטקסט השנוי במחלוקת. גם הסינגל הבא "Can’t Stand Loosing You" נכשל. לאחר חבלי לידה, בנובמבר 1978 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון "Outlandos d’Amour" ויצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית.
נתיב התהילה
בפברואר 1979 הקליטה הלהקה את אלבומה השני "Reggatta De Blanc" ("רגאיי לבן"), שזכה להצלחה רבה ויצאו מתוכו הלהיטים "Walking On The Moon" ו"Message In A Bottle", שהיו ללהיטים הראשונים של הלהקה שהעפילו למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. האלבום שהה במשך ארבעה שבועות במקום הראשון במצעד האלבומים.
כשהם נישאים על גלי ההצלחה, החליטו חברי הלהקה להוציא מחדש את "רוקסן" כסינגל. הפעם הוא העפיל למקום ה־12 במצעד האנגלי, ולמקום ה־32 במצעד האמריקאי, ואלבום הבכורה של הלהקה, שלפני כן לא עורר עניין, הצליח להתברג לרשימת האלבומים הנמכרים ביותר.
"עם ההצלחה החלו גם הבעיות", סיפר קופלנד בראיון טלוויזיוני. "התקשורת סימנה את סטינג כסולן הלהקה היחיד, כפרונט־מן של הלהקה וככוכב הלהקה, ואת אנדי ואותי כמלווים שלו. סטינג התחיל להצטלם לסרטים לבד, התחילו לראיין אותו לבד והתעלמו מהעובדה שאנחנו שלישייה, הרכב. זה החל ליצור חיכוכים בלהקה".
למרות החיכוכים, ולאחר סיבוב הופעות בינלאומי מוצלח, הלהקה החלה לעבוד על אלבומה השלישי - "Zenyatta Mondatta" באולפן בהולנד, שם התגורר סטינג. בניגוד לאלבומים הקודמים שעסקו בעיקר באהבה וברומנטיקה, אלבום זה עסק בנושאים יותר חברתיים, עולמיים ופוליטיים. האלבום, שיצא בשנת 1980, העפיל מיד למקום הראשון במצעד האלבומים באנגליה לאורך ארבעה שבועות ולמקום החמישי בארצות הברית וכלל שני להיטי ענק: "Don’t Stand So Close To Me" ו"De Do Do Do, De Da Da Da".
ב־1981 הלהקה שברה שיא של הביטלס כשמילאה את אצטדיון שיי בניו יורק. אך למרות ההצלחה הרבה התעצמו הפערים והסכסוכים בין חברי הלהקה, והיא ביטלה עוד ועוד הופעות. "אחרי תקופת הפאנק צפו האומנים האמיתיים, המלודיים, שלא עשו רעש מחריש אוזניים אלא יצרו מוזיקה מורכבת ומתוחכמת. סטינג בפוליס היה אחד ממחוללי המהפכה הזו, שבסיסה היה בלונדון", מסביר איש המוזיקה מנחם גרנית. "פוליס ניגנה רגאיי בצורה לבנה, מנגינות מדהימות ומוזיקה נהדרת. ומה לעשות? סטינג היה הדומיננטי יותר מבין השלושה".
"סטינג בפוליס היה נגן בס שונה מכל נגני הבס בעולם", מספר הבסיסט מיקי שביב. "הוא עשה את זה אחרת, כי הוא לא היה אינסטרומנטליסט שגרתי, אלא ניגן עם האגודל והאצבע הראשונה בצליל ענק ונמוך. הוא לא היה עסוק בלהפגין יכולת של בסיסט אלא במה שהוא היה אמור לעסוק כבסיסט: לתמוך כפונקציה תזמורתית בצליל של הלהקה. בזמן שהטריו האחרים התבססו על ווליום וכוח, פוליס ניגנו פופ־רוק בדרך אחרת. בזכות השירה הגבוהה של סטינג כל יתר הספקטרום היה פנוי לבס הנמוך ולתופים ולגיטרה. המכלול עבד נכון והיה מאתגר ומסקרן".
"להקת פוליס ניגנה שילוב של רגאיי ורוק, והשתמשה בסאונד ושיטות נגינה מיוחדות", מספר המוזיקאי גיא תדמור, ממייסדי B-sting, להקת הקאברים המוקדשת לסטינג ולפוליס. "הם היו טריו שמחזיק הופעה שלמה, עם סאונד מלא ועשיר ועם בסיסט שמנגן תפקידים מורכבים שלא קל לנגן אותם ובמקביל לשיר".
ביוני 1981 הקליטה פוליס את אלבומה הרביעי והמצליח, "Ghost In The Machine" שכלל מלבד שיר הנושא הידוע גם את הלהיט "Every Little Thing She Does Is Magic". האלבום העפיל למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום השלישי במצעד האמריקאי. באותה תקופה, אף שתפקדו יחד כלהקה, כל אחד מהשלושה פנה לנתיב אחר: סטינג פצח בקריירת משחק וכיכב בסרטים ("Brimstone And Treacle", "חולית"), קופלנד כתב מוזיקה לסרטים ולבלט, וסאמרס הקליט אלבום עם רוברט פריפ.
רומן עם השכנה
אומנם בתחום המוזיקלי ידע סטינג הצלחה גדולה, אבל חייו האישיים היו מסובכים. הוא נפרד מאשתו הראשונה ואם ילדיו פרנסס טומלטי לאחר שבגד בה וניהל רומן עם שכנתם וחברתה הטובה של רעייתו טרודי סטיילר (שהפכה לימים לאשתו). במקביל הוא נקלע למשבר משפטי עם חברת התקליטים Virgin על הפרת חוזה שלו אצלה מימיו ב"Last Exit".
כדי להתמודד עם הקושי, עבר סטינג לאחוזה של הסופר איאן פלמינג ("ג'יימס בונד") בג'מייקה, שם תרגם את התקופה הרעה לשירים ששימשו את הבסיס לאלבומה האחרון של פוליס. "Syncronicity" יצא לאור ביוני 1983 וכלל את הלהיט הכי גדול שלה "Every Breath You Take", שכתב סטינג על אובססיביות מטורפת לאהובה בלתי מושגת.
הקלטת האלבום נעשתה בטונים צורמים ולוותה בוויכוחים ובסכסוכים בין חברי הלהקה, אך למרות זאת הוא נחשב לאלבום המצליח ביותר של פוליס. במקביל לצאתו החלה הלהקה בסיבוב הופעות בינלאומי מצליח וגרנדיוזי, שהביא אותה לשיא. עם סיום הסיבוב ולאחר ניסיון כושל להקליט אלבום נוסף, הלהקה התפרקה.
"בדרך כלל כשלהקות נוצרות, הן מורכבות מחברים טובים מהנעורים והילדות שמקימים יחד להקה מתוך הרמוניה ואהבה, אבל בפוליס היינו שלושה אינדיבידואלים שונים לחלוטין זה מזה, שהתחברו דרך אהבה למוזיקה ולא דרך חברות", סיפר סטינג בראיון ל"רולינג סטון". "הלהקה הייתה כמו רולטה רוסית, לא שיערנו שנגיע לתהילה כזו גדולה, אבל הרגשנו כמו בכלוב זהב, הרגשנו שאנחנו חייבים להפסיק עכשיו, כשאנחנו בשיא, לפני שניפגע יותר".
בשנים 2007־2008 הלהקה התאחדה לסיבוב הופעות עולמי מוצלח, שבסיומו הכריז סטינג כי הלהקה לא תתאחד שוב. "זו הייתה טעות", אמר בראיון טלוויזיוני אז. אף שהחל את הקריירה שלו כג'אזיסט, עם הצטרפותו לפוליס נאלץ סטינג לסגת מהסגנון האהוב עליו. אחרי פירוק הלהקה הוא החליט להגשים את החלום ובאלבום הסולו הראשון שלו "The Dream Of The Blue Turtles", שבישר על תהליך החיפוש המתמשך שלו אחר אתגרים מוזיקליים שונים, נגע בז'אנר שאותו חיבב במיוחד. באלבום חבר סטינג למוזיקאי ג'אז מהשורה הראשונה, דוגמת הקלידן קני קירקלנד, הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס, הבסיסט דאריל ג'ונס והמתופף עומר חכים.
האלבום, שנקרא על שם חלום שחלם בלילה, היה להצלחה מסחררת והעפיל למקום השלישי במצעד הבריטי ולמקום השני במצעד האמריקאי. הוא העניק ליוצרו מועמדויות לגראמי והוציא מתוכו לא מעט להיטים. עשייתו לוותה בסרט דוקומנטרי ראשון על הזמר בשם "Bring On The Night", שיצא בשנת 1985 וזכה בפרס הגראמי.
מכונת להיטים
"הוא לא תכנן להיות מסחרי, הוא פשוט כותב ככה", אומר הבסיסט והזמר מוטי דיכנה. "סטינג הוא סנוב אנגלי טיפוסי. לא מאלה שרודפים אחרי להיטים, הם יוצאים מתוכו. בדרך כלל כשלהקות מתפרקות, הבסיסטים הם לא אלו שעוזבים ראשונים ולרוב גם לא מצליחים להתרומם, אבל סטינג הצליח לעשות את המעבר בצורה מסחררת ויצר אלבומים מעולים".
למרות הצלחת האלבום וסיבוב ההופעות בעקבותיו, ההנאה של סטינג לא הייתה שלמה. ב־1986 הוא איבד את אמו לאחר שחלתה בסרטן וחצי שנה לאחר מכן אביו הלך לעולמו בעקבות אותה מחלה. הצער והאבל הובילו אותו ליצור את אלבום הסולו השני שלו - "Nothing Like The Sun" (1987).
"האלבום הזה הוא בעיניי פרידה מהוריי", סיפר בראיון טלוויזיוני בשנת 1998. "הקדשתי אותו לאמי. הוא האלבום האישי ביותר שלי". לדבריו, עניין נוסף שהשפיע עליו ביצירה שלו היה מופעי הצדקה של "קשר התקווה", שבהם השתתף. "המופעים הללו נתנו לי פרופורציות לחיים, בכך שהפגישו אותי עם קורבנות הדיכוי של מלחמות האזרחים באמריקה הלטינית".
עוד משנות ה־80 נחשב סטינג לאחד הפעילים הפילנתרופים הבולטים. המעורבות החברתית שלו החלה ב־1981, כשהוזמן להשתתף בסדרת הופעות למען גיוס כספים לטובת המאבק לזכויות אדם. "לא ידעתי על הנושא הזה עד אותה נקודה", סיפר בראיון לאחר המופע. בשנת 1985 השתתף במופע הצדקה הידוע "לייב אייד", שגייס כספים לנפגעי הרעב באתיופיה. כעבור ארבע שנים היה ממייסדי קרן להצלת יערות הגשם. במרוצת השנים נתן את קולו למופעי צדקה למען ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, לשחרור נלסון מנדלה ולגיוס משאבים למען פתרון משברי האקלים.
בחזרה לאלבום הסולו השני. סטינג שיתף בו פעולה עם אותם מוזיקאים שליוו אותו באלבום הראשון, ואליהם צירף את חברו לפוליס אנדי סאמרס ואת חבריו אריק קלפטון ומארק נופלר. היצירה האישית הייתה מועמדת לשלושה פרסי גראמי בשנת 1988, וזכתה גם בפרס "האלבום הבריטי הטוב ביותר" בטקס פרסי המוזיקה הבריטית. האלבום העפיל למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ולמקום התשיעי במצעד המכירות האמריקאי.
כעבור שלוש שנים הוציא סטינג את אלבומו השלישי, "The Soul Cages", שאותו הקדיש לאביו המנוח. השירים התמקדו במערכת היחסים המורכבת ביניהם והביעו את הצער שלו על אובדן אביו. שיר הנושא זיכה אותו לראשונה בקריירה שלו בפרס הגראמי על שיר הרוק הטוב ביותר.
לאורך השנים הקפיד סטינג להקליט אלבומי אולפן בפרק זמן של שנה עד ארבע שנים. בסך הכל הוא זכה עד כה ב־16 פרסי גראמי (עשרה בתקופת פוליס ושישה בקריירת הסולו), פרס אמי אחד ופרס גלובוס הזהב אחד, ומכירות תקליטיו לאורך השנים מוערכות ב־100 מיליון אלבומים.
בקריירה הענפה נגע בשלל סגנונות מוזיקליים שונים, בין שבמוזיקת ג'אז ו־RNB ובין שבמוזיקה ערבית (למשל בלהיט "Desert Rose" משנת 1999), והאקלקטיות והרצון להמציא עצמו מחדש מוסיפים, כאמור, לבעור בו עד היום.
“כולם מתייחסים לסטינג כזמר והוא זמר ענק, אבל קודם כל הוא בסיסט מדהים", אומר דיכנה וכך גם המוזיקאי אדר אבישר: "הוא בסיסט ענק, לאו דווקא במהירות ובטכניקה. יש לו קטעי סולו שאתה נופל מהם. הסאונד שהוא ייצר ייחודי ומאפיין אותו. בכל אלבומיו הוא ניגן עם מוזיקאים מהשורה הראשונה, והם משכו אותו למוזיקה עילית, לכיוונים גבוהים יותר.
"חלק מהמהפך שהוא חולל שייך לתמלילים. למילים יש משמעות לא פחות חשובה מאשר ללחן. הוא כותב שירים על פוליטיקה, זכויות אדם ושמירה על כדור הארץ, וזה לא בא מקטע מסחרי אלא מהלב. התמלילים שלו מאוד מסוגננים, מאוד פוליטיים ודוקרים ועם זאת הם מלווים במוזיקה פשוטה, רקידה, מסחרית וטובה. מהבחינה הזו הוא פרץ דרך. מצד שני, הוא יצר סגנון עם הרמוניות לא פשוטות, שזכו להצלחה מסחרית, וערך ניסיונות על ההפקה והסאונד".
ויש מי שחושב אחרת, למשל העורך המוזיקלי, הדי־ג'יי ושדרן רדיו תל אביב דני סידס. "אחרי שסטינג עזב את פוליס והתחיל עם הג'אז והרוק המתקדם, הוא הפך להיות שמאלציונר, אומן מיינסטרים. אין יותר בסיסט ששר, אין יותר רוק'נרול אלא המון מתקתקות, מה שהביא לו את הפרסום והכסף הגדול. ועדיין, גם כשהוא התמסחר, הוא עשה את זה ברמה מאוד גבוהה. כי הוא מוזיקאי גדול, שמסוגל לקחת גיטרה ולבצע את כל השירים שלו בעצמו, והוא גם זמר גדול, שמסוגל לשיר גם בלי ליווי מוזיקלי. "בהופעות, כשהוא מבצע שירים של פוליס, הוא מגיש אותם בצורה מעודנת. המוזיקה שלו שקולה ופחות שפיצית". "אומנים בשיעור קומתו מגיעים לשיא פריחתם באמצע שנות ה־30 לחייהם, ואחר כך הם מאבדים את הכושר ונמצאים במגמת ירידה, כשההשראה היא כבר לא מה שהייתה פעם", מציין גרנית. "סטינג עדיין נשמע מעולה".
אל תקרא לי "גורדון"
במקביל לקריירה המוזיקלית הענפה והמוצלחת שלו, סטינג הוא גם שחקן מחונן. הקריירה הקולנועית שלו, שהחלה בשנת 1979 בסרטים "Quadrophenia" ו"Radio On", כללה עשרות תפקידים, בהם בסרטים "חולית", "יום שני הסוער" ו"לוק סטוק ושני קנים מעשנים". הוא גם רשם הופעות אורח בסדרות כמו "סאטרדיי נייט לייב", "אלי מקביל" ו"משפחת סימפסון", וכיכב על במות התיאטרון. השנים עושות לו טוב, ורק השנה הוא מככב בשני סרטים חדשים: בדרמה הקומית הצרפתית "קמלוט" ובסרט "Only Murders In The Building".
"אני בוחר בקפידה את הסרטים שבהם אני משתתף, קורא כל תסריט לעומק ורק אם זה מתאים לי ולאג'נדה שלי - אני מסכים", סיפר בראיון ל"גארדיאן" בשנת 2007. "אין לי תוכניות להפוך לג'ון טרבולטה הבא". למרות הצניעות, עיתונאים שפגשו אותו מספרים כי מדובר בפרסונה שהתדמית שלה לא חפה משחצנות. "לעומת אומנים כמו פיטר גבריאל או ברוס ספרינגסטין, שהיו מאוד לבביים בראיונות שערכתי איתם, סטינג הוא סנוב", מציין אבישר. "הוא לא היה נחמד, מאוד אליטיסט, התחושה שהוא שידר הייתה של 'אני הבוס, יש לי טירה, יש לי אולפן הכי יוקרתי ומוזיקאים הכי טובים, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה'".
"אולי הוא סנוב ואנטיפת כי מאס בראיונות", מנסה להסביר מנחם גרנית, שראיין את סטינג כשהגיע להופעה בישראל. "במסיבת העיתונאים עיתונאי קרא לו 'גורדון', והוא התעצבן מאוד. 'מה פתאום אתה קורא לי 'גורדון'?' הוא כעס. 'באיזו זכות? כולם קוראים לי 'סטינג', תקרא לי גם 'סטינג'!'".
הקהל הישראלי מאוד אוהב את סטינג. במצעד העשור של גלי צה"ל לסיכום שנות ה־80 הוא הוכתר כאומן האהוב ביותר על הישראלים. בשנת 1995 הגיע לסיבוב הופעות ראשון בישראל,שבמסגרתו הופיע בבריכת הסולטן בירושלים, בחוף צמח בטבריה ובראשון לציון. בשנת 2006 חזר להופעה נוספת, הפעם באצטדיון רמת גן. "ההופעה הייתה נוראית", אומר אבישר. "הוא לא תקשר עם הקהל, לא הסכים לפגוש עיתונאים, והסאונד היה גרוע". לאורך השנים נעשו מגעים שונים לגבי הבאתו להופעות נוספות בישראל, אך עד כה הם עלו בתוהו. גורמים המקורבים להפקות הישראליות מוסרים כי כנראה טמון הדבר ברצונו להישאר נייטרלי מבחינה פוליטית.
אולם הישראלים נוהרים לראות את הופעותיו ברחבי העולם. "סטינג הוא אחד האומנים המבוקשים ביותר על ידי הישראלים", אומר יוסי אלפסי, מנכ"ל חברת Live Tickets המספקת כרטיסים לאירועי ספורט, תרבות ומוזיקה בחו"ל. "אנשים מזמינים כרטיסים להופעה שלו שנתיים מראש. הביקוש להופעות שלו אצל ישראלים שייך דווקא למופעים האינטימיים והקטנים ופחות המופעים הגדולים באצטדיונים. מהגווארדיה שלו, הוא עדיין אחד האומנים המבוקשים בעולם, גם בגיל 70".
ואומנם בגיל 70 סטינג נראה, נשמע ומתנהג במיטבו ולא נותן למהמורות הזמן לעצור בעדו לעשות את הדברים שהוא הכי אוהב: מוזיקה, הופעות, אורח חיים בריא וטיפוח משפחה למופת. "הוא נראה מושלם, בריא, חיובי ומחייך כמו תמיד", אומר דני סידס. "כבר שנים שהוא בצד הנכון. לא מסתבך בסמים ופרשיות, עושה כושר, יוגה, דיבר בעבר על הימנעות מסקס לתקופת מה בשביל בריאות, הוא שומר על עצמו ועל החיים. לא תמצא אותו זרוק באיזו פינה ברחוב, מנטור לחיים טובים. בטירה שלו בטוסקנה הוא מקיים מסיבות לחברים שלו, ומנגן ושר בשביל הכיף. זה מראה עד כמה המוזיקה חשובה לו, אם לא אכפת לו לנגן בברביקיו עם 20 אנשים בחצר. זו הגדולה שלו".