השבוע פורסמו ביוטיוב ובספוטיפיי האמנים והשירים הישראלים הכי מושמעים של השנה. בטרם אחווה דעתי (שבוודאי לא תהיה פופולרית), אציין כי מדדי ההשמעות אינם שום פקטור או פרמטר לאיכות, טיב השיר (טוב או רע) או מקצועיות אלא אך ורק מדדי פופולריות, שהיא, כמו ביקורת זו אגב, אינדיבידואלית לאדם ואדם.

לפי נתוני יוטיוב, "מועבט" של עדן בן זקן הוא השיר והקליפ הנצפה ביותר השנה. אחריו "בית משוגעים" של רן דנקר ואחריו "גדל לי קצת זקן" של עדן חסון. 

כתבתי כאן בעבר וגם עכשיו עומד בדעתי ש"מועבט" הוא אחד הדברים הכי גרועים, זולים ורעים ששמעתי השנה, כך שבהקשר זה, הוא בהחלט ראוי לתואר "הטראש הגדול של השנה", שכן מלבד גיבובי מילים על אלכוהול ושירה צורמנית ומזייפת של בן זקן, אין בו כלום. לא תוכן, לא עניין, לא איכות אלא רק רעש, ביטים וצלצולים.

ועם זאת, למרות שמדובר בשיר שלטעמי אינו ראוי בשום אופן להיות מושמע, הוא הפך ללהיט ענק ברשתות, אותן רשתות שהמליכו את דקל וקנין (מישהו זוכר אותו בכלל?) לזמר פופולרי ולתופעה. הצעירים, רוב קהל היוטיוב, התאהבו בשיר הזה ואם זה משמח אותם – הוא כבר מספק את הסחורה (ודעתי כאן לא רלוונטית, כן?). 

אבל לסמן את השמעות יוטיוב כפרמטר לפופולריות והצלחה אמיתית זו טעות בעיניי, בייחוד לאור העובדה שיש ביוטיוב, באופן כללי יש להדגיש ולציין ולא ספציפי לגבי זמר או זמרת המוזכרים בכתבה (לגביהם – איני יודע), את עניין קניות הצפיות, כך שגם אם שיר זוכה לאינספור מיליוני השמעות, אין מדובר בהכרח בהשמעות אורגניות, כך שגם את השכן שלי, ששר קריוקי  ומזייף עצמו למוות ב-2 לפנות בוקר, אפשר להפוך לזמר השנה ביוטיוב. 

אני מבין, "מועבט" מצליח במועדונים וזה די גאוני להוציא שיר גרוע ולגרום לקהל המאזינים להשתכנע בעיוורון שמדובר בשיר טוב ולגרום להם, רחמנא לצלן, להיכנס שוב להאזין לו. אבל חשוב להדגיש כי אין בתואר שיר מושמע ביותר ביוטיוב שום פקטור או יוקרה, שכן נתונים אלה ניזונים מהשטח, והשטח לא בהכרח אובייקטיבי אלא ניזון ממערכת משומנת של יחסי ציבור שיכולה להפוך כל חרא ליהלום זהב. בכך התוצאות ויחסי הציבור שהן זכו מעידות לדעתי על תעודת עניות בהידרדרותה של המוזיקה הישראלית, ונותנת לגיטימציה לעוד יוצרים ליצור שירים גרועים ולשכנע את עצמם ואת הקהל שהם טובים. 

דווקא השיר "ברחובות של תל אביב" של בן זקן, שהוא שיר טוב, ראוי ואפילו איכותי (יחסית) – הגיע למקום החמישי. פרדוקס שאין לי איך להסביר אותו מלבד להשתמש במילה "טמטום". כבר עדיף את "טרללי טרללה" של נועה קירל ואילן פלד, שלפחות נכתב כדאחקה והצליח – בניגוד ל"מועבט" שהוא בדיחה לא מצחיקה או מכוונת.

ונעבור לנתוני ספוטיפיי, שגם פרסמה השנה את נתוני האמנים הפופולריים אצלה – במקום הראשון נבחר "שיר השנה" גם בכל המצעדים, "בית משוגעים" של דנקר שצעק בו לאי שפיות (ובואו, מי מאתנו שפוי?) בצורה אוטוביוגרפית קסומה, הומוריסטית, בועטת, נועזת ומלאת חן, עם לחן קליט והפקה מוזיקלית מצוינת שבצדק הפכו אותו ללהיט השנה. 

בהמשך, במקומות השני והשלישי זכה עדן חסון עם השירים "שקיעות אדומות" ו"גדל לי קצת זקן" בהתאמה. חסון די חוזר על עצמו עם אותה מנטרה, אותו שטאנץ נוסחתי ובשיריו לא כל כך מצליח לדעתי לחדש או לרענן אלא לרוב נע באזור הבטוח לו, אבל אם זה מצליח לו – שאפו. 

השירים "רסיסים" (מקום 4) ו"רוצה שלום" (מקום 5) של רביב כנר סיימו את החמישייה המובילה של ספוטיפיי.

חשוב לציין שבשנה הנוכחית היו לא מעט שירים איכותיים, טובים, מצליחים ופופולריים יותר ולכן גם כאן, בדומה למה שכתבתי על יוטיוב, אין פה פקטור או מדד לאיכות או לכישרון. מקסימום אנחנו יכולים לטעון בהיבט זה לחוסר שפיות.

בניגוד ליוטיוב שנתוני הצפיות בו הורידו את הפסקול הישראלי לתהום הנשייה, בספוטיפיי עוד יש תקווה, שכן האיכות המינימליסטית יותר בולטת בנתונים. האמנים המושמעים בספוטיפיי מגזרת הגברים הם עומר אדם, עדן חסון, אייל גולן, רביד פלוטניק וג'סטין ביבר. בגזרת הנשים: עדן בן זקן, נועה קירל, בילי אייליש, אריאנה גרנדה וטיילור סוויפט.

כאן יש גם קצת אי נאמנות למה שבאמת קורה, שכן עומר אדם כבר שנה וחצי די מדשדש במקום, כבר לא אותו אמן חדשני ומרענן שהיה אלא תקוע עם שירים בינוניים שלא באמת מצדיקים את מעמדו כאייקון עכשווי (כמו שהיה לפני 3-4 שנים נניח). אייל גולן גם באותה נישה, כבר אין לו באמת שירים שהופכים לפסקול של מדינה, ולכן הסיבה ששניהם הכי מושמעים היא בעיקר בזכות שיריהם הישנים יותר, אלו שהוציאו מהם את המיטב והם נשענים עליהם בצדק ונחים על זרי הדפנה. מבחינת החומרים החדשים – עובדה, הם לא בחמישיית השירים הפותחת.

כאן, למשל, עדן חסון היה צריך לדעתי להיות במקום הראשון, כי השירים שלו, גם אם לטעמי חוזרניים, יותר פופולריים ומעניינים בשנה האחרונה.

לסיכום, הייתי ממליץ לקחת את הנתונים של ספוטיפיי ויוטיוב בעירבון מוגבל, לא לצפות מהם לשקף מציאות כלשהיא או להתייחס אליהם כתורה מסיני, אלא רק כעוד אלמנט לתאר פופולריות בקרב בני נוער שהם, כאמור, לא היחידים שמשקפים את תעשיית המוזיקה (אך חלק חשוב ממנו).