ככל שהשיחה עם רבקה זהר מתארכת, חוזרת הזמרת הוותיקה שוב ושוב על המילים "אני מאושרת". מי שאינו מכיר את סיפור חייה המטלטל של זהר, עלול לחשוב שיש באופטימיות המוחצנת שלה קורטוב של הגזמה, אך את חצי הכוס המלאה היא למדה לראות אחרי לא מעט סערות שחוותה ב־73 שנותיה, הן בהיבט האישי והן בהיבט המקצועי.
בקצרה: היא הייתה כוכבת ענקית בשנות ה־60 וה־70, עזבה לארצות הברית בעקבות האהבה, התמכרה לסמים, התגרשה, התמודדה עם ניתוק מבתה היחידה, עברה תהליך גמילה ארוך, הכירה את הסופר ואיש הרוח שלמה קאלו, בעלה השני, פרשה מהבמה וחזרה אחרי 20 שנה לכבוש את הקהל. את כל זה לא מסגיר חיוכה של זהר, שמשדר שלווה פנימית עמוקה.
"אם לא היו שואלים אותי על נושא התמכרותי לסמים והתקופה הקשה שלי, לא הייתי חושבת עליה בכלל", היא אומרת כשאני שואל אותה על שירה החדש "סופות", שמתאר את אותם ימים. "זה משהו שנגמר, היה ותוקן. אם לא הייתי מתקנת, אולי הייתי מתה. אבל ברגע שאתה לומד להרפות מכל מה שעיוות לך את ההתנהגות, ולקח לי 20 שנה ללמוד להרפות, אתה חוזר למסלול. כיום אני חושבת שמה שהדמות שהייתי אז עברה הוא מגוחך, אבל אפשר לומר שההתנסויות שהיו לי בחיים חישלו אותי. ומה זה מלמד? לשכוח. להאמין שאתה יכול לתקן. וכשאתה מתקן, אתה מאושר. מכיר את המשפט 'מודה ועוזב ירוחם'? הדגש הוא על 'עוזב'. ברגע שאתה עוזב, אתה נהיה שמח, וזה המקום שבו אני נמצאת עכשיו".
אין לך לפעמים פלאשבקים מהתקופה ההיא?
"לא, זה נגמר. רק עכשיו, כשאתה שואל אותי, אצטרך להיזכר. זה לא במודעות שלי כבר. הייתי בעבר 'יש' מסוים, והיום אני 'יש' שונה. ה'יש' הנוכחי הוא ה'יש' האמיתי שלי: ללא התמכרויות וללא קודים שמעוותים את הראייה הנכונה. לכן אני שמחה באותה מידה מכל דבר - לתלות כביסה, להכין סלט וכמובן להופיע".
ועדיין, צלקת אחת זהר נושאת איתה מאותה תקופה: הנתק מתמה, בתה היחידה מבעלה הראשון ביל קרינסקי, בת 47 כיום. "התראינו בפעם האחרונה ב־2010 לכמעט חצי שעה, שבסופה היא אמרה לי שהיא עסוקה ולא מעוניינת לראות אותי יותר או להיות איתי בקשר", מספרת זהר בגילוי לב. "ניסיתי לחדש את הקשר ולפייס אותה, אבל היא לא הייתה מעוניינת ולמדתי לחיות עם זה. בתוך ההתנסות הזו אתה לומד לחיות עם המצב כמו שהוא ולכבד את הרצון של האחר. אם אתה שם לב מה עשית לא נכון ומתקן את המצב, אך האחר לא מקבל את הסליחה שלך, אז זה כבר תהליך שלו עם עצמו ובעיה שלו".
את כועסת עליה?
"לא, זה תהליך שהיא צריכה לפתור עם עצמה. אני תמיד פה בשבילה ואשמח לחדש את הקשר. כשאני רואה ילדים ברחוב, משמח אותי לראות אותם בשמחה שלהם, וזה לא מזכיר לי את הצער שלי על שאני לא רואה את הילדה שלי. כשבאתי לארץ היא, שהייתה אז בת 12, נשארה בניו יורק. לא היה קל לי. ייחלתי לעצמי לאהוב את כל הילדים בעולם בדיוק כמו שאני אוהבת את הבת שלי. עם הזמן אתה לומד את התיקון שאתה צריך לעבור ואני חייבת לה את האדם שאני היום. השאר בידיה. אם היא לא רוצה, אין להכריח. אתה יכול להביא את האדם עד לבאר המים, אבל לא להכריח אותו לשתות. אז אין בי כאב או כעס על כך".
שיר נחמה
זהר נולדה בחיפה לתקווה ואהרון זינתי, שעברתו את שם משפחתם. היא גדלה בעכו ובנעוריה למדה בבית הספר החקלאי בנהלל. "גרתי קרוב לים, ובעונת החורף, הגלים נשקו את הבית", היא נזכרת. "ההליכה לבית הספר הייתה לאורך שדרה של אשלים נמוכים, ואני עדיין זוכרת את המלח עליהם ואת צבעם, כמו גם את האורות של חיפה מרחוק ואת סירות הדייגים בלילה. כשאני מספרת לך את זה, אני עוצמת עיניים ונמצאת שם כאילו לא חלפו עשורים. הייתה לנו מרפסת גדולה שהייתי מכנה 'הגג', ובליל סערה נהגתי לרוץ לשם כדי לבדוק עד כמה אני אמיצה להישאר בחוץ".
איזו ילדות זו הייתה?
"ילדות קסומה, עם דברים שילדים חווים אך גם עם מגעים עם בני אדם שמשאירים לנו חותם לא נעים. אבל מה לומדים מזה? לא להתלונן. הכל טוב. יש להמשיך הלאה ולעשות טוב".
זהר מספרת שכבר בגיל שנתיים גילתה את כישרון השירה שלה: "גיליתי קצב מוזיקלי ומלמלתי מנגינות. סבתא שלי, רבקה, הייתה אדם מאוד חשוב בחיי ועזרה לי כל כך הרבה. הזיכרונות שלי ממנה סייעו לי לחזור לעצמי ברגעי המשבר הקשים".
בגיל 17 זכתה לפרסום הראשון, כשהופיעה בתוכנית הכישרונות הצעירים של רדיו קול ישראל "תשואות ראשונות". "הגעתי לשם דרך פרסומת ברדיו", היא מספרת. "רבקה מיכאלי הייתה אחת השופטות, והיא עודדה אותי". בהמשך אותה שנה נבחנה ללהקות צבאיות והתקבלה לצוות הווי חיל הים, שכלל אותה ואקורדיוניסט. לאור הפופולריות שלה זכתה, החליטה מחלקת החינוך של החיל להקים מחדש את להקת חיל הים ולהופכה לסולניתה.
במהלך העבודה על התוכנית הראשונה של הלהקה, המלחין יאיר רוזנבלום בחר בה לבצע כסולנית את השיר שהלחין למילותיה של רחל שפירא "מה אברך", שהפך לאחד מהמנוני השכול וימי הזיכרון הבולטים ביותר. "לא חשבתי אם השיר יפרוץ או לא, חשבתי שלא יהיה קל לשיר אותו. חשבתי שהקהל לא יוכל להקשיב לשיר עצוב כזה, אבל הוא הפך ללהיט גדול. לקח לי שנים להבין שבסופו של דבר זה שיר נחמה", היא אומרת.
עם שחרורה הוחתמה על חוזה במשרדו של האמרגן אברהם (דשא) פשנל והצטרפה לצוות המופע "ערב פזמוני אלתרמן", שהפך מאוחר יותר ל"צץ וצצה", וביסס את מעמדה ככוכבת. במהלך החזרות למופע פגשה לראשונה באלתרמן, שהגיש לה במתנה שיר שכתב במיוחד עבורה, "זמר שלוש התשובות". ברבות השנים הושמעה ביקורת כלפי השיר השוביניסטי, שמציג אישה המוכנה להשפיל עצמה כדי שאהובה לא יעזוב. "את מה שאלתרמן אמר לי באותה חזרה אני לא זוכרת מרוב התרגשות. הוא היה משורר נעוריי. כילדה נהגתי לדקלם שירים שכתב, והנה עמדתי למולו", היא אומרת. "יש נבואה בשיר הזה, מעין נבואה של התנסות שעתידה לבוא, כמו ידע את העתיד הצפוי לי בארצות הברית. בכלל, גם 'הדרך אל הכפר' ו'חלקת אלוהים' נכתבו במיוחד עבורי, וכששיר נכתב במיוחד עבור אומן, אז נוצרת זיקה בין הכותב לבין האומן ולבין הקהל".
במשך לא מעט שנים סירבת לבצע את "זמר שלוש התשובות". את עדיין נמנעת מלשיר אותו?
"היום אני מבצעת אותו כי הוא קיבל משמעות אחרת עבורי. בהתחלה אמרתי לעצמי: 'מה האישה הזו משפילה עצמה?' ולא שרתי את השיר כמחאה, אבל בסופו של דבר הקהל מאוד אוהב את השיר והחלטתי להתייחס אליו כיצירה, וזה היחס שהוא מקבל במופע, כמו קטע בתיאטרון".
ב־1969 השתתפה זהר בפסטיבל הזמר והפזמון וביצעה את "על כפיו יביא", שקטף את תואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי. באותו מצעד זכתה לראשונה בתואר "זמרת השנה" של קול ישראל ובפרס כינור דוד לזמרת השנה. תואר שקיבלה גם כעבור שנה.
מאבק בעל שיעור קומה
בתחילת שנות ה־70 הייתה זהר לאחת הכוכבות הגדולות בישראל: היא השתתפה בפסטיבלי זמר, שיחקה בהצגות וכבשה את מצעדי הפזמונים עם להיטי ענק. דמותה עיטרה את שערי העיתונים הנחשבים, והיא התארחה תדיר בתוכניות טלוויזיה ורדיו. "אף פעם לא חשבתי על עצמי כאילו אני כוכבת או שאתהלך ברחוב כזמרת", היא מספרת על אותן שנים. "הייתי אומרת לעצמי: 'תמיד תלכי כרבקה. לא כל אחד צריך להכיר אותך'. אז לא היה לי עניין גדול מדי עם הפרסום".
באחת ההפקות הכירה הזמרת בעלת הקול הגבוה והפרפורמנס הכריזמטי את ביל קרינסקי, אזרח אמריקאי שעלה לארץ ועבד כטכנאי קול ותאורה. כשהיו השניים הורים לתמה, נעצר קרינסקי באשמת שימוש בחשיש ומריחואנה ועמד בפני צו מאסר על תנאי. הוא עזב את הארץ לניו יורק, ואשתו ובתם התינוקת בעקבותיו. בניו יורק הופיעה במועדונים ישראליים, ובמקביל התמכרה לסמים.
את לא מתחרטת על זה שעזבת לארצות הברית בשיא? לא חושבת מה היה קורה אילו?
"אני לא עושה חישוב מה היה קודם ומה יהיה אחר כך. זה הצעד שעושים, לטוב ולרע. גם כשחייתי בניו יורק לא חשבתי שהפסדתי משהו בישראל או שאיבדתי משהו או שחסר לי משהו".
ב־1985, לאחר שהתגרשה מבעלה, שבינתיים קיבל משמורת על בתם המשותפת, נכנסה זהר למכון גמילה מסמים בארצות הברית. לאחר שיצאה משם, הוזמנה על ידי האמרגנים מיקי פלד וגברי מזור לחזור לישראל ולהופיע בפסטיגל עם השיר שכתב יורם טהרלב על סיפור חייה - "הדרך אל הכפר". "כשירדתי מהמטוס היה גדוד של עיתונאים", היא מספרת. "שאלתי את מיקי פלד למי הם באו, והוא אמר: 'בשבילך'. זו הייתה הפתעה מוחלטת עבורי מזה שזוכרים אותי. יש זיקה של עם אל הזמרת ושל הזמרת אל העם, ואת זה אי אפשר לקחת".
זהר עשתה את הקאמבק המושלם, כשזכתה במקום הראשון באותו פסטיגל וחידשה את פעילותה בישראל. ב־1986 השתתפה שוב בפסטיגל וזכתה שוב במקום הראשון, עם שירם של טהרלב ונורית הירש "חלקת אלוהים". אחרי שנה הוציאה אלבום חדש וראשון זה 16 שנה "עבריה", שזכה להצלחה.
בסוף שנות ה־80, כשהקריירה שלה בארץ חזרה למסלולה, הצטרפה לחבורת תלמידיו של המורה הרוחני והסופר שלמה קאלו, שלדבריה הוא האחראי לגמילתה המוחלטת מסמים ומסיגריות. המורה והתלמידה עד מהרה הפכו לזוג ונישאו בשנת 1990. "המפגש עם שלמה שינה את חיי לגמרי", היא אומרת. "כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה ושמע את הסיפור שלי, הוא אמר לי: 'יש לך מאבק בעל שיעור קומה, ועכשיו תוכיחי את שיעור קומתך. גם אם תמותי תוך כדי התהליך - לפחות תמותי בכבוד. את לא תיגעי יותר בסמים'. לקח לי 20 שנה להגיע למצב הזה. פיזית אתה נגמל יחסית מהר, אבל הגמילה הנפשית לוקחת זמן, ואתה חייב להיות בסביבה אחרת. שלמה הביא אותי להיות מה שאני היום".
לאחר היכרותכם הפסקת להופיע במשך 20 שנה.
"שלמה סגר את הדלת לכל העולם שהיה לי עד אז, והתחיל עולם של תרגול והפיכתי לאדם חדש. הוא אמר לי: 'את כמו יהלום שהשחיר, ואני צריך לשפץ אותו ולקרצף'. הייתי צריכה לעבור כור היתוך מבורך של 20 שנה. זה לא קל, אבל בסופו של דבר זה היה שווה כל רגע ממה שאני היום".
מה הדבר העיקרי שלמדת ממנו?
"הוא אמר לי 'נהגי לפי נטיית לבך, מבלי לנצל אף אחד ומבלי לרדוף בצע'. זה מה שכל הזמן בתוכי. בן אדם יכול לנהוג לפי נטיית לבו כשהוא תמיד מקל על האחר, וזה משהו שצריך להיות בראש מעייניו של כל אדם".
בקרוב ימלאו שמונה שנים לפטירתו.
"אני יכולה להגיד שאני תמיד עם חיוך כשאני חושבת עליו. תמיד יש לי שמחה, כי מה שהוא רצה שאהיה קורה. הזיקה הזו נשארת לעולמים, אני מרגישה אותה. אז המצב הוא של חדווה בלתי הפיכה".
את פתוחה בנפשך לאהבה חדשה?
"אני לא חושבת על זה. מה שקורה לי עכשיו עם המוזיקה, העשייה הזו, היא כמו אהבה חדשה. זה לא יכול להיות שלא תהיה בדבר הזה אהבה, והאהבה הזו עוברת לקהל".
כתר של מלכה
בדצמבר 2012, במהלך מופע מחווה למלחין אריה לבנון בתיאטרון הקאמרי, פגשה זהר בלירון לב, מי שהפך לשותפה הבולט לדרך בעשור האחרון. "לירון ניגש אליי מאחורי הקלעים והשמיע לי את השיר 'תיקון כללי' שיצר. השיר מצא חן בעיניי. הוא הציע לי להתארח אצלו בהופעה, וזה היה בשבילי בדחילו ורחימו, כי שנים לא הופעתי. אבל העזתי ועשיתי את הצעד הזה", היא מספרת.
ההופעה הפכה לשיתוף פעולה ארוך שכלל סיבוב הופעות מוצלח ושני אלבומים "לא כמו אתמול" (2014) ו"אור מסביב" (2015). "לא שיערתי שהחיבור בינינו יזכה לכזו הצלחה", מודה זהר. "אבל כל מהלך שלנו בחיים ובמפגשים עם בני אדם, גם לטוב וגם לרע, מלמד אותנו וזה נפלא. כשהפרי מבורך, אז כל מה שעברנו הוא לטובה. לירון ג'נטלמן אמיתי, והחיוך שלו תמיד כובש אותי".
לאחרונה הפרדתם כוחות, מדוע?
"באופן טבעי מגיע שלב כזה. אפילו בלי מילים זה קורה. כל אחד מרגיש בתוכו שצריך לקבל כיוון אחר. אנחנו אוהבים מאוד זה את זו. זו אבן יפה בדרך שהייתה צריכה להיות".
שיתוף הפעולה הבולט הנוכחי בחייה של זהר הגיע במקרה בסוף 2019, כשהמוזיקאי והמפיק אודי תורג'מן פנה אליה להשתתף בפרויקט עטור האומנים שלו "החדר הסודי" ולבצע את השיר "כפי כוחי". "בדרך כלל לוקח לי המון זמן עד שאני מקשיבה לשיר בפעם הראשונה, אבל משום מה הקדשתי לו מיד תשומת לב והוא מצא חן בעיניי מאוד", מספרת זהר. "צלצלתי מיד לאודי, שעד אז לא ידעתי מיהו ואמרתי לו: 'תן לי שבועיים'. למדתי את השיר, באתי מוכנה והקלטתי אותו. בסוף ההקלטה אודי אמר לי 'אם תסכימי, אעשה לך כתר של מלכה'. שנינו חשבנו שאני באה לשיר אחד בלבד, אבל התפתחה זיקה וחברות ותוך שנה וחצי הקלטנו 11 שירים חדשים, שהתקבצו עכשיו לאלבום חדש".
"לשמוע את הלב" הוא אלבום הסולו החמישי של זהר. כל אחד מ־11 השירים נכתב על סיפור חייה ויוצר מעין קולאז' ביוגרפי מוזיקלי על מאוויי לבה ונפשה. "אני מרגישה שרק עכשיו אני מתחילה להיות זמרת", גורסת זהר. "למעשה, עד שאודי הגיע, הפסקתי להופיע לבד, כי חשבתי לעצמי: 'טוב, את שלי עשיתי'. לא רציתי להופיע יותר ולמחזר את השירים הקלאסיים שלי. רציתי ליצור מוזיקה חדשה. והמפגש עם אודי הגיע אליי כמו מתנה, כי הוא אדם שקולט את האומן ויודע בדיוק מה הוא צריך. הוא לימד אותי לצאת מאזור הנוחות. זה חלק מהקסם של העבודה איתו והחזון שלו".
מדוע לקח לך 24 שנים להוציא אלבום סולו חדש?
"לא היו את השירים המתאימים לי. בחיים אתה עובר שלב מסוים, מסיים אותו ומתחיל שלב אחר. עם לירון לב, למשל, למדתי לשיר עם ר' גרונית, השנים איתו היו אימון עבורי לחזור לבמה. עם אודי קורה קסם חדש".
את עוד מתרגשת לפני צאת שיר חדש?
"אני מתרגשת מהעשייה עצמה. אחרי שאתה מקליט שיר ושומע את התוצאה בפעם הראשונה, זה מרגש. מה שבא אחר כך במובן של איך יקבלו אותו - זה כבר לא בידיי".
ואיך באמת שירייך החדשים התקבלו עד כה?
"אני לא עוקבת, אבל ממה שאני מבינה, השירים שלי לא נכנסו לפלייליסט. הכי חשוב הוא מה שאני מקבלת מזה, ושאמשיך לעשות את שאני עושה. בהופעה עצמה קורה פלא, ממש נס. ההופעה הופכת להיות כמו תפילה מלב אל לב, כשאני שרה והקהל יוצא בחדווה עם אושר גדול. לא קל להופיע עם שירים חדשים, אבל בגלל שסיפור חיי שזור בתוכם, ההתנסויות של חיי מדברות לבני אדם וזה הדבר החשוב, זה התפקיד שלי כאומן".
עד כמה מפריע לך שלא משמיעים את החומרים החדשים שלך בתדירות גבוהה?
"לא מפריע לי. אני מבינה שזה לא באווירה של המוזיקה שהעורכים המוזיקליים שומעים או משמיעים, זה אחר. הם לא יגידו שהשירים לא טובים, אבל יגידו שהם לא מתאימים להלך הרוח הנוכחי של התחנות כיום. זה לא משנה, כי יש את הרשתות החברתיות, ויש קהל שרואה את הקליפים ביו־טיוב, אז יש אפשרויות אחרות, ולא צריך להיבהל מכך שלא משמיעים. הכל בסדר".
מה את חושבת על היחס של התקשורת לאומנים ותיקים?
"אני לא רואה את עצמי כאומן ותיק. כשאומרים אומן ותיק, זה כמו להגיד עובד הסתדרות, למשל. אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שאומן, בין אם הוא בן 10 ובין אם הוא בן 70 והוא יוצר - אז זה הדבר שלו. העשייה היא הדבר הכי חשוב לאומן, והשמחה שיש לי במה שבה אני מעלה את העשייה שלי, היא בשבילי הכל. אני לא באה בטענות, לא למדינה ולא לאיש, לא חסר לי כלום, אני מסתדרת עם המעט שיש לי. כמו שחותכים עוגה ולי לא נשאר, אז בסדר, אני לא אוכל עוגה, אני מאושרת בכל מקרה".
אין בך חרטות לגבי ההתנהלות של הקריירה שלך?
"אני לא מתחרטת על שום דבר, לא מצטערת ולא באה בטענות. אני נמצאת במצב של אושר מוחלט ושל שמחה בכל מה שאני עושה, וזה מצב של קסם".
ומה לגבי מוזיקה עכשווית, מה את חושבת על מה שקורה כיום?
"במשך 20 השנים שבמהלכן נגמלתי לא שמעתי מוזיקה ולא הכרתי אומנים חדשים. עכשיו דרך אודי אני מגלה את המוזיקה ואומרת 'וואו! איפה הייתי כל השנים?'. מוזיקה היא חגיגה, וכשמוצאים נפש תואמת מבחינה מוזיקלית כמו אודי - השמיים הם הגבול".
אילו אומנים עכשוויים את אוהבת לשמוע?
"נרקיס, חנן בן ארי וישי ריבו. רואה? בכל זאת אני מכירה כמה אומנים".
נועה קירל? אנה זק?
"אני מכירה את השמות שלהן ופה ושם ראיתי אותן בטלוויזיה אצל השכנה שלי. אין לי טלוויזיה בבית".
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
"נפשית וכלכלית היא עברה טוב. הקורונה הייתה אחת התקופות היצירתיות בחיי. אני מאמינה שצריך לחיות לצד המגיפה, להיזהר עד כמה שאפשר וזהו".
איך ההרגשה לחזור לבמה אחרי תקופה ארוכה?
"מה שמפתיע זה שקהל יוצא מהבית ובא להופעות בתקופת הקורונה. מבחינתי גם אם יבואו 30 איש זה יהיה קסם. בפעם הראשונה זה יובלות אני עולה לבמה כשאני יודעת מה אני רוצה להגיש, איך להגיש ומה המטרה של הדבר הזה. הדבר הכי פחות חשוב הוא הזמר עצמו, הוא הכי פחות חשוב כשהוא עולה על הבמה. השיר חשוב. אתה מפריד את עצמך מהשיר וכך אתה הכי פחות משוויץ. את המסר הזה אתה מפנים עם הזמן ועם הניסיון. אתה מכין עצמך 100% לפני שאתה עולה לבמה, אתה מבין למה אתה שם".
מי הקהל שמגיע להופעותייך כיום?
"קהל מגיל 13 עד גיל 80 ומעלה. אני פוגשת בני 25־30 שלא מכירים אותי, אבל העיניים שלהם נוצצות כי הם יוצאים לא מרומים מההופעה, אלא עם משהו שנוגע בלב ויישאר בלב".
עד מתי תמשיכי להקליט ולהופיע?
"כל עוד אני אעשה זאת כמו שאני עושה זאת כיום".
את שלמה עם המעמד שלך בתרבות הישראלית? בכל זאת, את עמוד תווך בזמר העברי.
"מה הכוונה המעמד שלי? איזה מעמד יש לי? אם הייתי חושבת על עצמי כעמוד תווך, זה היה איום ונורא. אני רואה עצמי כזמרת שמשרתת את השיר, וזה הדבר הכי חשוב. זה כל הקסם".
רבקה זהר תופיע ב־26 במאי במודיעין וב־31 במאי בגני תקווה