החיבור בין דודו אהרון ועדן מאירי, שנרקם לפני שנה עת הקליטו את הדואטים "בחלומות שלנו" ו"למה זה נגמר", הוליד השבוע בהפתעה מיני אלבום בן שישה שירים – "דודו & עדן".
האלבום משלב שיתוף פעולה בין-דורי ומנסה לחלוש על מהמורות הזמן והתפיסה בין התקופה בה אהרון החל את דרכו (בטרם מאירי נולד) וניסיונותיו להתאים עצמו לשינויי הזמן (לא תמיד בהצלחה) לבין רצונו של מאירי לגמוע משנתו של אהרון, שהוא בגדר מנטור עבורו, ולהביא לידי ביטוי את המקום שלו בתוך העבודה המשותפת עם מי שנודע כאחד היוצרים והמבצעים הבולטים בפופ הים תיכוני בשני העשורים האחרונים.
דעתי על עבודתם המשותפת באלבום זה חצויה: היא מוכיחה עצמה היטב בשירים כמו "בדידות", "בדרך אלייך" ו"מקום ראשון" המציגים בלדות רומנטית קמעה ושוברות לב קמעה המשלבות היטב את גווני הקולות השונים בין השניים, המשלימים זה את זה ומוכיחים כי הבלדות זו החולשה החזקה של שניהם בחיבור זה.
מאידך, בשירים שמתיימרים להיות יותר קצביים ונוגעים במחוזות הפופ, הטכנו (המאוס כבר) והאלקטרו, השניים מגישים שירים נוסחתיים ומשעממים לפרקים שלא מצליחים למנף את הקולות שלהם לכדי נקודת רתיחה ולא 'מתפוצצים' באוזנו של המאזין או משאירים בו טעם של עוד. עקב אכילס של האלבום, וזה מתבטא בשירים כמו "זה לא קורה לי" ו"אוהבת אותי" – זו ההתאמצות של השניים לייצר להיט מסיבות אך התוצר הסופי לוקה בחסר.
ההפתעה באלבום, שיכלה להפוך ללהיט אך מתפקששת הוא הקאבר לשיר "האיש ההוא" שהתפרסם לפני שנים רבות בפי יהודית רביץ פרי שיתוף הפעולה הנפלא שלה עם אהובה עוזרי. הביצוע של השניים מעניק אמנם אינטרפרטציה חדשה ושונה לשיר, כזו המפרקת אותו לגורמים ויוצרת עיבוד מחודש ועדכני, אך ללא הרגש והכוונה – הביצוע גורע יותר ממוסיף, והתוצאה הפעם בעוכרם של השניים.
כמדי פסח בשנים האחרונות, אייל גולן משחרר אלבום חגיגי וחדש, וכטיזר הוא שחרר לאוויר העולם השבוע את "בזמן האחרון" שרקמו עבורו אופיר כהן ונדב אסולין.
עם צאת השיר מדורי הרכילות עטו לשייך את השיר לגירושיו של גולן מדניאל גרינברג, ועל אף שאני מבין את ההקשר והרצון ליצור כותרות, אני פחות אוהב להשתמש באסוציאציות שקורות בחייו הפרטיים של הזמר לבין היצירה עצמה, שכן הקסם ביצירה הוא האופן בו כל אחד מהמאזינים (וגם המבצעים) לוקח אותו למחוזותיו שלו.
"בזמן האחרון", השוזר בתחילתו צילומי קליפ מימי הבלורית של גולן (כמדומני מהשיר "לקנות לך יהלום") הינו בלדה מרגשת כפי שרק הוא יודע לבצע, זו המתחילה ברכות ובעדינות, סוערת במעברים ומתפרצת כרוח גלילית בפזמון עם איכויותיו הקוליות עליהן אין עוררין.
זה לא שיר השונה מבלדות מלנכוליה קודמות של גולן, שכן רבים משיריו עוסקים ביחסים של בינו לבינה ובגעגוע צורב, אך הוא שיר שמצליח לגעת במאזין ולא רק בשל קולו המשובח של גולן, אלא גם בשל הכנות הסנטימנטלית וההזדהות האבסולוטית שלו עם הטקסט, הכוונה המלאה והרגשות המעורבים (הסוערים בחובו) בהם בוחר להכניס את המאזין לתוך השיר ובעצם גם לעולמו שלו.
איני יודע מה צופן אלבומו החדש של גולן העתיד לראות אור (להשערתי) בימים הקרובים, אך שיר זה הוא תעלול ראוי לעורר בי את הסקרנות והתיאבון לקראתו.
קובי אפללו הוא נווד בנוף המוזיקלי, כזה שנושא את מנגינת הנדודים שלו על גבי תרמיל ופוסע עמה במשעולי הזמנים המשתנים בקצב מתמיד, אך מצליח לשמור על תרמילו בכל הישג, במה או רגע בהם הוא יוצר ונמצא.
לעולם לא תיתקלו בו מבצע שיר פופ טינאייג'רי שיציגו באור פתטי או רכוב על טרנד אשר יבשר על כניעתו לאלוהי ההתמסחרות; אף פעם הוא לא יבצע שיר שלא קורא את נשמתו ולא מציג את כל הווייתו ותפיסתו את היקום; ואם תצללו עמוק ליצירתו ותאוו לדלות טקסט שהוא לא עומד מאחוריו במאת האחוזים – לא תמצאו.
קובי אפללו הוא נווד מהסיבה שהוא משתנה ומתפתח כיוצר בתוך עולמו הפנימי, בו נע ונד ללא הרף, אך הוא ניצב איתן בין שינויי התקופות והמקצבים וכסלע עתיק יומין לא מש ממנו ולו לרגע קט.
בדיוק בשל עובדה זו אני נהנה תמיד להאזין לו ולשיריו, החדשים כמו הישנים, ובדיוק בשל כך שירו החדש – "אמת קטנה" – בלדת אהבה ענוגה שכתב והלחין מנשמתו – מדבר אליי.
"כי לכל מה שכתבתי לך יפה שבנשים, על כל מה שהארת בי, בימים הכי קשים, את אמת בעולם מזויף, את השקט מכל המרדף", שר אפללו בפזמון ואמנם הוא שר על אישה, אך בעצם הוא גם שר על המוזיקה שלו, שכן אישה, עבורו, היא מוזיקה, המנגינה שבחר לנגן לעולמי עד.
זה לא סוד שבשנים האחרונות הפך חנן בן ארי לנושא בשורתו של הקאנון המוזיקלי המקומי החדש, זה המשלב בצורה מדויקת בין קודש לחול, בין מזרח למערב, בין נשמה לרגש ובין רגע לנצח.
השבוע השיק בן ארי שיר חדש – "בסוף זה הלחן", שיר שקט עם לחן פשוט שיש בו עולם ומלואו: יש בו תהיות, מחשבות, סערה, רוגע, אי וודאות ושגרה משתנה אך יש בו גם דבר אחד בטוח, יש בו אהבת עולם.
"בסוף זה הלחן ולא המילים", אומר בן ארי ומתאר בעצם את הלך רוח הדור הנוכחי, זה שלא מתייחס לטקסטים אך כן למנגינה (מה שאי אפשר לומר על יצירותיו של בן ארי, שכן בהן המילים משמעותיות לא פחות מהלחן), אמירה שיש בה מן הביקורת לטעמי כלפי דור ה-Z שהולך לאיבוד בהערכת מאזן הכוחות בין טקסט ללחן.
אמנם לטקסט וללחן יש חיים משל עצמם, אך השילוב ביניהם, זה שיכול להגיע בצורה קוסמית אך ורק כשהן במידה שווה ובכוונה מלאה – הוא מהותו של שיר.
בן ארי מודע לכך היטב ולכן בחר באדרת של שיר רומנטי להעביר ביקורת על הריאליזם הנוכחי למול הכמיהה והחיפוש אחר האמת והעומק, אחר העיקר ולא הטפל – וזה עובד לו.
פעם הראשונה בה ראיתי את טדי נגוסה הייתה בהופעה של עדי אולמנסקי לפני כמה שנים במועדון "הברבי". אז, בסמוך לבמה, הוא הציג ביטחון עצמי מלא, צעק את נשמתו בזעם וכישרון והלהיב את הקהל.
מאז עבר כברת דרך ארוכה והפך לאחד הראפרים המשמעותיים והבולטים של ימינו, אמן מחאה שלא חושש לומר את כל שעל לבו ומשתמש בכלי הנשק העיקרי שנתן לו האל לעשות זאת – הקול.
השבוע שחרר את השיר "אפ'חד לא יגיד לי" מאלבומו "זה בדם שלי", והמומנטום מונומנטלי: בעוד גל פיגועים תוקף את מדינתנו, נגוסה שר "שמש קופחת על אדמה רותחת", הוא מציג בפראיות את הבעיות החברתיות והמדיניות שמדממות את חברתנו לא מעט שנים והגיעו לנקודת שיא בשנה האחרונה, וכראפר שמתחיל בשיר כאינדיבידואליסט, הופך באמצעו לקולקטיב ומסיים את התהליך בקומבינציה המדויקת בין שני קטבים אלו המפרידים את החברה - כישראלי.
השיר הוא מעין התבוננות במראה של נגוסה על המצב בארץ, אך בעצם הוא התבוננות שלנו על עצמנו, כאזרחים וכחברה רותחת.
לפני כחודשיים שוחחתי עם המוזיקאי ירון בכר והוא בישר לי בלחש ובגאווה על שיתוף הפעולה של בעז שרעבי (האמן עמו עובד צמוד בשנים האחרונות) וואלרי חמאתי.
השבוע שיתוף הפעולה הזה יצא לאור בביצוע משותף של השניים לשיר "הלוואי", שכתב אהוד מנור והלחין שרעבי במקור לקדם האירוויזיון 1986 והעפיל בו למקום האחרון עם נקודה אחת, נקודה שלא מנעה ממנו להפוך לקלאסיקה (לעומת השיר הזוכה, "יבוא יום" בביצוע מוטי גלעדי ושרי צוריאל).
שרעבי, בקולו העוצמתי המשתבח עם הזמן, נותן את המקום והכבוד לחמאתי, המבצעת את השיר במלוא הרגש והכוונות, בביצוע שחציו בשפה הערבית וחציו כמובן בשפה העברית.
השיר יוצא בשבוע בו נרצחו אזרחים חפים מפשע על ידי מחבלים, ושוחרר לרדיו ביום בו רס"מ אמיר ח'ורי, גיבור ישראל, חירף נפשו והקריב את חייו בכדי להגן על אזרחים, והשיח על דו-קיום בין יהודים לערבים במדינה והתאחדותם נגד הטרור תפס מקום חשוב בחדשות.
כל זאת, מלבד כמובן הביצוע וההפקה המעולים, מאדירים את כוחו ונצחיותו של השיר ומוכיחים כי הוא רלוונטי, ולא משנה באיזו וריאציה, לעד כדרכה של קלאסיקה אמיתית.