הקשר הצרפתי של יוסי בנאי: במלאת 90 שנה להולדתו של יוסי בנאי, חזר דודי פטימר אל הקשר האמיץ והמעמקי שלו עם השנסונים הצרפתיים שעיצבו את הפסקול הישראלי. בלעדי לאתר ולישומון 103FM.
בשנת 1957, דווקא כשהחל מבסס מעמדו כשחקן רפרטוארי מן המניין, עשה יוסי בנאי צעד אמיץ והחליט לעזוב את תיאטרון "הבימה" ולנסוע, לראשונה בחייו, לפריז, יחד עם חבריו, המחזאי ניסים אלוני והשחקן אבנר חזקיהו.
שם, בעיר האורות, פגש לראשונה במוזיקה של ז'אק ברל, ז'ורז' ברסנס, אדית פיאף וז'ורז' מוסטקי – מוזיקה ששינתה את חייו.
הקשר העמוק של בנאי עם השנסונים הצרפתיים, בייחוד של ברסנס, מוסטקי וברל, אפשר לו להעז לראשונה לשיר, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בתכניותיו ואלבומיו משירי ברסנס – "אין אהבות שמחות" (1969) ו"בנאי שר ומספר ברסנס" (1997); בתכנית "פרצוף של צועני" (1972) שהוקדשה לשירי מוסטקי וברל; ובאלבום משירי ברל – "אם נדע לאהוב" (1984).
בנאי, שנחשב לשגריר הראשון הבולט בישראל של הנחלת השנסונים הצרפתיים, הן בפזמוניהם והן בגישתם, תרם קולו לשלל קלאסיקות צרפתיות שאומצו על ידי הקהל הישראלי, בראשן: "אהבה בת עשרים", "הגורילה", "מרגו", "נשים, נשים", "לא אבקש את ידך", "הגבירה בחום" (עם אילנה רובינא), "אם נדע לאהוב", "אל תלכי מכאן" ו"פרצוף של צועני".
במלאת 90 שנה להולדתו של בנאי, מעמודי התווך הבולטים והמשפיעים ביותר של התרבות הישראלית ומי שהיה למולטי טאלנט הראשון במדינה – כותב, יוצר, שחקן, זמר, במאי, תסריטאי, סטנדאפיסט וקריין – צלל חוקר המוזיקה דודי פטימר אל הקשר האמיץ שלו לשנסונים הצרפתיים והשפעתו על הפסקול המקומי.
במהלך הפודקאסט, ראיין פטימר את ד"ר אביב אמית, בלשן וחוקר תרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, שניתח בצורה מעמיקה את הקשר בין בנאי לתרבות צרפת, ועד כמה הוא הצליח לבטא אותה בעשייתו.