בשנת 1997 היה עולם המוסיקה שבע-מהפכות, עייף מאמריקות ובשל בהחלט לאיזו תקופת קרח בריאה. העשור הקודם, על תועפות הגופרית והקסם שהתברך בהן, הלך והתקרב אל הרציף האחרון, ונדמה היה שכולנו – אלה שהתאהבו בו ואלה שסתמו את האף בסבלנות, זקוקים לחופשה. קצת פופ סכריני בבקשה. שנתיים-שלוש של זמרים יפים בלי אמת בוערת. תנו למעליות לזמר קצת. טיפה שקט, בחייכם.
אם להודות על האמת, בשנת 1997 הניינטיז – כתופעה, כהצעה, כמניפסט של חריגות ורעב – היו וחלפו לבלי שוב. הדור ההוא, שזכה לכינוי האקזוטי "דור ה-X", מיצה את מאגרי המהפכנות שלו. הגראנג' קם מעפר ושב לעפר. והגנגסטא ראפ קם מאספלט ושב לאספלט. הבריטפופ קם מהמיטה, פיהק, וחזר לחלום. נגמר. כמעט.
כי בשנת 1997, הלא-סבירה, האפורה עד העצם, עמדה להישלף עוד יצירת ענק אחרונה - אלבום שכולו תפילת אשכבה, קינה מלכותית, כישוף, או משהו אחר, חמקמק, שאיש לא מצליח להניח עליו את האצבע כבר עשרים וחמש שנים רצופות. הנה כך. רגע לפני סוף המילניום - מהפכה אחרונה לפני השינה.
כוכב שחור מעל לונדון
נייג'ל גודריץ' היה טכנאי הקלטות באולפן RAK שבלונדון, במבנה קטן וחמור-סבר עם שתי קומות בצבע של חול. השנה היתה 1994, בריטניה היתה אחוזה בקדחת הבריטפופ, ולרדיוהד היה ברזומה אלבום אחד בלבד - Pablo Honey, שלא בדיוק סחט דבש מעֵטֶי המבקרים (נו כן, 94' - העליבו בעט...).
כשהגיעה רדיוהד לאולפני RAK בפעם הראשונה, חבולה מכשלונו של האלבום הקודם, עוד היה גודריץ' בן עשרים וכלום. אותן השנים, כששעות הקלטה שולמו במטילי זהב, התעשייה גילתה מאד מאוד סלחנות כלפי להקות חדשות, ורדיוהד הלכה והתקרבה לסוף החבל שהוקצה לה. למרבה המזל, היה להם ברזומה גם להיט אחד – זה עם שתי הדפיקות על הגיטרה לפני הפזמון – מה שקנה די חבל לעוד נסיון נוסף.
גודריץ' נחשב כבר אז לעילוי של הקלטה וסאונד, אבל עדיין היה טירון גמור של עולם ההפקה. הוא מונה לטכנאי בכמה שירים שלא נכללו ב-The Bends, האלבום השני של רדיוהד, ובין הטיפות, כשהמבוגרים לא היו בסביבה, הרשה לעצמו לעבוד עם הלהקה על כמה חומרים נסיוניים ובי-סיידז. סתם ככה.
התוצאה היתה ניסית. ההקלטות של גודריץ' לא נשמעו כמו שום דבר אחר. וודאי לא כמו רדיוהד של שנת 94'. זה היה כאילו המוח המוזיקלי ההוא, הערמומי, האלכסוני, נברא כדי להפיק את רדיוהד. משהו בצליל שהצליח ללכוד, לשייף מתוך הלהקה, היה שערורייתי ממש. אחד מהשירים שהקליט אז, Black Star, היה יפה כל כך, עוכר שלווה כל כך, עד שהצליח להיכנס לאלבום.
Black Star היה שיר קטן. לא מתלהם. הוא לא בישר בקול גדול על לידתו הקרבה של OK Computer. סביר להניח שמצא את דרכו ל- The Bends משום שהיה קרוב אליו ברוחו: אינטימי, מלודי נורא, אכזרי, ועם איזו שארית מחוקה של -מחזיקים חזק?- גראנג' אמריקאי.
ובכל זאת, בדיעבד, הרגע ההוא היה מכריע. מכאן ואילך - רדיוהד וגודריץ' לא נפרדו. הוא הפיק את כל אלבומי הלהקה הבאים, נעשה לבשר מבשרה, ובעיקר - הפיק את האלבום הענק ההוא משנת 1997, זה שהפך את רדיוהד מלהקה קסומה - ללהקה האנגלית החשובה בדורה.
כמובן שאת כל זה אי אפשר היה לנחש אז, בשנת 94', כשלהקות כמו בלר, סוויד ואואזיס כבשו את המצעדים עם הצליל נוסטאלגי-אירוני שלהן. מי חשב אז על קינות ואשכבות. ובכל זאת, בשקט-בשקט, בשמיים עמוסי-כוכבי בריטפופ נוצצים, ניצת גם הכוכב הזה. ניצת – ואיש לא ידע.
מזל
כולם דיברו על רדיוהד אחרי The Bands. האלבום ההוא קצר שבחים עד השמיים, קנה ללהקה בסיס מעריצים שהיו מוכנים להישבע בשמה, והניח לראשה את הכתר הכבד כל-כך, האפור והלא פיירי, של "גואלת הרוק האנגלי" (הרוק האנגלי צריך שיגאלו אותו אחת לכמה זמן, טרם התברר ממה).
בכרוניקה של להקה גדולה, זה רגע חמקמק ומסוכן – הקילומטר האחרון שלפני כיבוש ההר. הרבה להקות לא מתאוששות מאותו הרגע, מהציפייה שנפערת מעליהן, וייתכן שגורל מר מאוד המתין גם לרדיוהד, אלמלא בריאן אינו הגדול – שהופך במגע אצבעו כל דבר לזהב.
אינו, סנדק המוזיקה האלקטרונית-בריטית, עמל באותה שנה על אלבום צדקה לנפגעי מלחמה (גם כאלה היו די והותר בניינטיז), והחליט לפנות לרדיוהד בבקשה לתרום שיר משלהם. הלהקה קיבלה את ההצעה, נכנסה לאולפן, ובסשן-בזק של חמש שעות (כמובן – גודריץ' ניצח על העסק) נולד Lucky: השיר הראשון של OK Computer.
Lucky לא נשמע כמו חוליית ביניים. הוא היה שיר שכולו OK Computer - מרוקן מנעורים, כבד כמו עופרת, ועם איזו ארשת חגיגית של סוף. הפתיחה שלו, עם הצליל החללי-אָפַּתִי, הכניסה של האקורדים המינוריים, כמעט בהתנצלות, כבר היו שייכים לעולם שרדיוהד עמלה לברוא. Lucky גם הציג את המוטיב הטקסטואלי הכפייתי ביותר של האלבום ההוא – תאונות. התרסקויות, טביעות, כריות אוויר, מהירויות מופרזות - OK Computer היה משופע בתאונות (תום יורק סיפר שכתב את הטקסטים בהשראת הספרים שקרא אז – נועם חומסקי, הובסבאום, פיליפ קיי דיק, דברים חייכניים מהסוג הזה).
מאותו הסשן יצאה רדיוהד בתחושה של אופריה. Lucky הציג לראשונה משהו מהחדשנות שהיתה אצורה בלהקה, או כמו שניסח זאת תום יורק, הוא היה "הסימן הראשון על הקיר".
התאבדות אמריקאית
ההקלטות של OK Computer לא נערכו באחד האולפנים המצוחצחים של לונדון. הלהקה החליטה לנעול את עצמה בטירה בת 500 שנה, אי שם במחוז סאמרסט, שהדיירת הקודמת שלה – בת לא חוקית של הנרי השמיני – בחרה להוציא בה את נשמתה. מה לא עושים בשביל חופן של אופטימיות.
רדיוהד עבדה שם בקדחתנות. פיל סלוואי נאלץ לתופף בפרך ממש עד שהוא וגודריץ' הצליחו להשלים את שכבת התופים לשיר הפתיחה – Airbag, שהורכבה מסימפולים על גבי סימפולים של קטעי התיפוף שלו. כשהצליחו, הריתמיקה נשמעה כמו שטח הפקר חדש בין אדם למכונה. הבס שחיבר קולין גרינווד זרח ממוזרות נהדרת, וכשהגיטרה החגיגית של ג'וני גרינווד ניגנה את התווים הראשונים – דומים לצ'לו יותר מאשר לגיטרה - זה נשמע כמו הספד למערכת כוכבים.
הרבה משירי האלבום ההוא נקנו בייסורים. Paranoid Android, למשל -אולי המורכב שבשירי האלבום- היה בתחילת דרכו שיר מונוטוני וחסר חן. הלהקה הצליחה לפצח אותו בסוף לילה ארוך, על סף ייאוש, לאחר שתום יורק כבר ויתר והלך לישון. התיפוף של סלוואי ננעל פתאום, ג'וני גרינווד ניגן, בעצם לראשונה, את תחילת השיר, ויורק התעורר משינה וצעק על כולם שישתקו כבר עם הרעש. אולי גם זה רוקנ'רול – לכתוב את המוזיקה שמפריעה לך לישון.
מפעם לפעם, השתמשה רדיוהד בטירה עצמה, בחלליה המעוקמים, בגווני ההדים שהיו חבויים בה, כמו למשל בשיר Exit Music (For a Film), שהוקלט על גרם מדרגות, או השיר Let Down, שהוקלט באולם נשפים.
מקץ שבעה חודשים, בתחילת 1997, הועברו ההקלטות ללונדון לעבודת מיקס ומאסטרינג ובחודש מאי יצא OK Computer לחנויות. קפיטול רקורדס, חברת התקליטים של רדיוהד בארה"ב, אמרה שמדובר בהתאבדות.
OK Computer
הם לא בהכרח טעו. OK Computer זינק למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, הגיע למקום ה-21 בארצות הברית ומכר שבעה מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא קנה לרדיוהד מעמד-נצח כאחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק. היו שהפליגו וכינו אותו האלבום הגדול ביותר בשנות ה-90. היו שהפליגו יותר. "מאז 1967, כשהופיע Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band," כתב העיתונאי והסופר טים פוטמן ב-2007, "לא נרשמה תמימות דעים כזו בין מבקרים, לא רק באשר לערכו הרב של אלבום, אלא גם באשר לחשיבותו לאורך השנים".
ובכל זאת, נדמה שההקשבה לאלבום רק נעשית מעורפלת יותר ויותר עם השנים. האנטומיה שלו, התפקיד שקיבל על עצמו, הרעלים שאצר בתוכו – לא נראה שקל להבין אותם היום יותר מאשר אז. אין ספק שהצליח לבטא משהו מאימת סַף-המאה ה-21. אין ספק גם שהצליח לייסד אינטראקציה ראשונה, מבעיתה, בין רוק גיטרות אורגאני וחי לבין מאפיינים אלקטרוניים גסים. אין ספק שיש לו נימת רקע מורבידית, מתייפחת, נכנעת-צורחת. הוא מזמין, ממש, להציץ ולשלוף קונספט כביר שמסתתר בפנים. אבל, באמת ובתמים, מישהו יודע לומר מה הוא?
אם OK Computer היה אלבום מהפכני, הוא חולל מהפכה מוזרה מאוד. לא היו לה דגלים, שמות, דור משלה. לא היו לה קוד לבוש, ביטויי סלנג. לא היתה לה אופנה מובהקת. ובכל זאת, קשה להמעיט בחשיבותו של האלבום ההוא. קשה לומר שלא חילק תקופה לשניים. מאות להקות ואמנים הושפעו ממנו, לפעמים עד כדי חקיינות, אבל הוא לא ייסד ז'אנר ולא תנועה מוזיקאלית. לא באמת.
אולי אחרים יפתרו את החידה של OK Computer, ממרחק גדול יותר. מכאן עוד קשה, כנראה. בינתיים, אפשר לכל הפחות לומר שהוא מציע את אחת הקינות הגדולות בתולדות הרוק – לתרבות גוועת, לתור זהב שוקע, לטיפוס אנושי נמחק, או למשהו אחר. אבל לנוכח היופי המפעים שהצליחו רדיוהד להפיק מהקטסטרופה הזו, חסרת השם, אפשר רק להרכין את הראש בהכנעה. ולנשום.
מוקדש למוזיקאי אור שמיר, 1978-2022, כוכב שחור בשמי ירושלים