שירי אלבום הבכורה של להקת "דלעת" מהלכים בין הזמנים: בין תל אביב של הסבנטיז לתל אביב של היום. “כל התיאורים בשירים הם מציורים מסוימים שיש לי בראש, בהשראת החיים הפרטיים שלי, בהשראת העבודות שבהן עבדתי ושירי דרך".
שם האלבום החדש הוא “שדה של דלעת", כשהיימן שוחט, 22, הוא הכותב, המלחין, הסולן והגיטריסט, לצד קורן עמר (תופים), איתמר סגל (בס), איתמר מירון (פסנתר) ומוזיקאים נוספים, הוותיקים שבהם הם משה לוי שניגן באקורדיון, ואמו של היימן שוחט, המוזיקאית סי היימן, שניגנה במפוחית. השירים באלבום נעים בין רוק, בלוז, ג’אז, סול ושנסון. בסוף האלבום ישנו שיר שמוקדש לסב, המלחין והפזמונאי נחצ’ה היימן, מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, שהלך לעולמו ב־2016.
“באלבום הזה מנגנת חבורת נגנים מוכשרת מאוד, מרביתם נגני ג’אז, ויחד יצרנו סאונד שיש בו כל מה שייחלתי לשמוע באלבום", אומר היימן שוחט, “הם הגשימו לי את הוויז’ן. צירפנו לאלבום אנשים מהחיים שלנו, כמו המלצרית מהקפה הקבוע שלנו, מרי לביא, צ’לנית מוכשרת שעכשיו לומדת מוזיקה בברלין. הזמרת ששרה איתי בשיר ‘פרוטוקול' היא חברה טובה שלי, שי ריאהי".
מאיפה מגיע שם הלהקה? “חברה שלי דאז הציעה את השם הזה. בהתחלה חשבנו לקרוא ללהקה ‘האצבעות החלקות’, אבל פתאום היא שלפה את השם ‘דלעת’ וחשבנו שזה גדול. אני מחובר לשם הזה וגם האלבום הבא, שכבר החלטנו אילו שירים יהיו בו, יהיה תחת השם ‘דלעת’".
בלוז במתנה
היימן שוחט, בנם של סי היימן ובעלה לשעבר עו"ד רועי שוחט, נולד, גדל והתחנך בתל אביב, שבה הוא מרבה לעסוק באלבום. “יש דברים שרק בתל אביב יכולים לקרות", הוא אומר. “כשהייתי בן 13 והתחלתי לכתוב ולהלחין שירים, הייתה לי להקה בשם ‘חומר חדש’. למרות שאין לי סנטימנטים למוזיקה שעשינו בזמנו, החוויה של להקת תיכון בתל אביב הייתה חוויה נהדרת. קנו לנו לבר מצווה גיטרות חשמליות, ובגיל 13 היינו הולכים לאולפן חזרות בדרום תל אביב בקריית המלאכה, עוברים בין זונות ונרקומנים עד לחדר החזרות ומנגנים. היינו גרועים, אבל נורא נהנינו. בשום מקום אחר בארץ זה כנראה לא היה יכול לקרות, זה חלק מהקסם התל־אביבי".
אחיו של היימן שוחט הוא המוזיקאי תומר עפרון, בנה של היימן מנישואיה הראשונים למוזיקאי רן עפרון.
איך היה לגדול בבית מוזיקלי כל כך?
“היה נפלא לגדול בבית כזה. זה היה בית מלא ברוח, באמת ובחיים על כל צדדיהם. ראיתי מהצד איך נראית תעשיית המוזיקה, על הצדדים הטובים והקשים שלה, אבל זה כמובן מאוד שונה מלחוות את זה בעצמך. זה היה בית ששזור בהמון תמונות מחיי, וגם בדנ"א של האלבום החדש".
איך זה לגדול בבית שבו אמא זמרת מפורסמת?
“כילד, לפני שהתעסקתי במוזיקה, לא נראה לי שהבנתי כל כך את המשמעות של זה, אבל מאז שהתחלתי לנגן חשבתי שזה ממש מגניב. זו באמת זכות לגדול בבית כזה ולאמא כזו. יש מעין התעסקות משותפת של כולם. לרוב כשאמא שלי, אחי תומר ואני נפגשים, אז אנחנו צוחקים הרבה, אבל פתאום אמא משמיעה שיר חדש, תומר משמיע שיר שלו, ואני משמיע שיר שלי, ואז מנגנים קצת, והרגעים הקטנים האלה יוצרים אווירה מגניבה".
מה אמא חשבה על כך שאתה עוסק במוזיקה?
“נראה לי שהיא שמחה, אבל אני חושב שהיא הייתה זורמת עם כל מה שהייתי בוחר, אם היא הייתה רואה שזה מאוד מעניין אותי".
מהם הטיפים שהיא נתנה לך?
“היא פשוט נתנה לי את הבלוז במתנה. היא מנגנת מפוחית בשיר הפותח את האלבום, ‘עלמה’, וזה היה גדול. היא באה, עשתה את זה בטייק אחד מושלם ובגלל שסיימה מהר, אז אמרנו לה: ‘טוב, תעשי עוד טייק’. ממש שמחנו שהיא באה, זה היה מצחיק וכיף. היא גם ייעצה לנו קצת במיקס, אבל היא פשוט נתנה את הבלוז, את המפוחית שלה, שזו קלאסיקה כשלעצמה".
מה הזיכרון הבולט שלך מסבך נחצ’ה היימן?
“אני זוכר מאוד את העל האש שהיינו עושים אצלו, ויש לי ממנו כל מיני זיכרונות יפים. למשל, כשאמא נסעה להופיע בחו"ל, אז נשארתי איתו ועם אשתו ורד, ואלו היו רגעים ממש נפלאים. אני זוכר אותו תמיד מנגן כשהייתי אצלו, הוא היה אדם שהמוזיקה סביבו כל הזמן. בדירה שלי אין הרבה דברים, אבל יש את ספר התווים שלו ואת האקורדיון שלו, שאני מנגן בו ומרגיש את החיבור הזה אליו".
אילו שירים שלו מלווים אותך ביומיום?
“עכשיו אני מאוד אוהב את ‘אתמול היום מחר’ שהוא הלחין לצמד דרום, אבל יש מלא שירים שלו שאני שומע כל הזמן. הרבה פעמים, כשאני סתם הולך ברחוב, אז אני מזמזם את ‘חופים’ וגם מנגן אותו בחלק מההופעות. את ‘שיר אהבה ישן’ (אניטה וחואן) ברור שאני אוהב, אבל גם את ‘זרעים של מסטיק’ ו’אדון חרדון’ אני אוהב לשרוק ברחוב. המוזיקה שלו מאוד השפיעה עליי".
איך נראה הקשר שלך עם אחיך תומר?
“תומר הוא המלך שלי. אני חושב שאנחנו די דומים בגישה שלנו. שנינו מתים על בוב דילן ולאונרד כהן ומושפעים מהם מאוד, ואגב דילן הוא צעיר נצחי, לדעתי עוד לא נולד מישהו צעיר ממנו. באשר לתומר, אני מאוד אוהב את החומרים של אח שלי ויש לו השפעה עצומה עליי".
מפריע לך כשמקטלגים אותך כ"בן של" או “הנכד של"?
“לא מפריע לי בכלל, אני גאה בזה, אני יודע שעלולים לשייך אותי, אבל אני ממש שמח על כך. ספר התווים של סבא שלי והאקורדיון שלו אלו הדברים היקרים ביותר בדירתי, והם כל הרוח שלי. זכיתי לגדול במשפחה כזו ואני מודה על כך".
אתה, אמך ואחיך משתפים פעולה על הבמה?
“כן, בטח, יוצא לנו לנגן יחד לפעמים ובטוח שגם נעשה משהו ביחד מתישהו".
מהן ההשפעות המוזיקליות שלך?
“גרי אקשטיין, אני מאזין כל יומיים ל’בלוז בית הקפה’ שלו, אבנר שטראוס ו'נושאי המגבעת'. אני ממש נמשך לפנינים הקלאסיות. ברור שאני שומע גם שמות חדשים ומאוד אוהב למשל את 'מיכל פלדמן', שזו להקה אדירה לדעתי".
אתה רואה את עצמך במיינסטרים?
“אני לא חושב שהאלבום הזה הוא מיינסטרים, אבל הוא גם לא ממש שוליים. מבחינתי ניגנתי ויצרתי שירים בגיטרה אקוסטית וניגנו אותם בלהקה כמו שאנחנו יודעים. עשינו הכל באופן טבעי, וכל אחד סמך על השני כי אלו באמת נגנים מטורפים. במחשבה שנייה, אני לא חושב במונחים של מיינסטרים כי אתה צריך להתפשר כדי להגיע למיינסטרים, ואני פשוט עושה רוקנרול".
חלק ממני
"דלעת", שפעילה כשלוש שנים וחצי, החלה את דרכה בהופעות. בזמן הקלטת האלבום עבד היימן שוחט כטבח בפיצרייה ובתקופה האחרונה הוא משמש כתאורן במועדון.
היית רוצה להתפרנס ממוזיקה?
“אני רוצה לעסוק במוזיקה, אבל יחד עם עוד דברים. אני פחות חושב על זה במונחים של עבודה. כל עוד אמשיך לקוות למצוא מנגינה בפינה – אמשיך לאסוף את המנגינות ולשמוח מזה. זה מדרבן אותי. זה משהו שתמיד יישאר חלק ממני, אבל אני רוצה לעשות עוד דברים, למשל לעשות קולנוע".
ומהי השאיפה המוזיקלית?
“הייתי רוצה לכתוב הרבה מוזיקה, לכתוב לאחרים ולהקליט מוזיקה על כל גווניה. עכשיו אני מאוד רוצה לעשות משהו בסגנון הסמבה, בוסה נובה ושנסונים, משהו קצת ‘ישראל גוריוני’ כזה, אני חושב שהוא גאון. המוזיקה מאפשרת לי להסתכל יותר נקי על החיים ובכלל, היא השורש והנשמה שלי וזה משהו שאשא איתי לנצח".