היא שרה כמו מי שנלחם על חייו/ היא שרה כמו מי שמסגיר את פחדיו/ היא שרה כמו מי שזקוק למגע/ אני רוצה לקרוא לה ‘פרח משוגע’”. רחל שפירא כתבה את המילים הללו לשיר “פרח משוגע”, שהלחין מוני אמריליו וביצעה חוה אלברשטיין בשנת 1978 באלבומה “התבהרות”, כמחווה לזמרת הבלוז והנשמה האגדית ג’ניס ג’ופלין, שמתה שמונה שנים קודם לכן, ב־4 באוקטובר 1970, כתוצאה ממנת יתר של הרואין.
ג'ופלין, חברת כבוד ב"מועדון 27", של אגדות המוזיקה שמתו בגיל זה, בהם חבריה ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, נחשבת חמישה עשורים אחרי מותה לאחת הזמרות הייחודיות, המשפיעות ופורצות הדרך במוזיקה העולמית בכלל, וברוק, בבלוז ובסול בפרט. בשלוש שנות הקריירה ה"רשמית" שלה (ובסך הכל שמונה שנים של הופעות) הצליחה ג'ופלין להכניס לפנתיאון כמה מהקלאסיקות האהובות ביותר של המוזיקה הפופולרית (חלקן שלה במקור וחלקן גרסאות כיסוי), בהן: Me And Bobby McGee, Piece Of My Heart, Maybe, Mercedes Benz ו־Down On Me.
למעשה, ג'ופלין הייתה אנטיתזה לחלק מהכוכבים של אז: היא הצטלמה בעירום, ניהלה רומן ארוך עם אלכוהול וסמים קשים, שבסופו של דבר הובילו למותה, התלבשה בבגדים זרוקים וללא איפור, קיללה והתנסתה ביחסי מין עם נשים. בין הסטוצים המפורסמים שלה היה זה עם לאונרד כהן, שכתב עליו את שירו Chelsea Hotel #2.
במלאות 80 שנה להולדתה, הקדיש חוקר המוזיקה דודי פטימר את הפרק של "רוקוויאם" לסיפורה, ייחודיותה ושיריה הגדולים של הזמרת האגדית וניסה לחקור מה סוד המיתוס.