בדצמבר 1971 התכנסו הגיטריסט דייוויד גילמור, הבסיסט רוג’ר ווטרס, הקלידן ריצ’רד רייט והמתופף ניק מייסון, חברי להקת פינק פלויד, בביתו של מייסון בלונדון כדי לדון על סיבוב הופעות חדש, לאחר שחרשו את במות בריטניה, יפן וארצות הברית עם שירי אלבומם השישי Meddle. “אני זוכר שישבתי במטבח, הסתכלתי על הגינה, ואמרתי לחברי הלהקה: 'אני חושב שמצאתי את התשובה לגבי האלבום הבא שלנו’”, סיפר ווטרס בראיון ב־2003.
“תיארתי להם על מה הוא אמור להיות: על הלחצים, הקשיים, השאלות שצצות בחיינו והחרדה שהם יוצרים. החלו חילוקי דעות מקצועיים ביני לבין ריקי (ריצ’רד רייט) ודייב (דייוויד גילמור) שהתרעמו תמיד על זה שאני שם דגש רב על רגש, פוליטיקה, פילוסופיה וכל הדברים שלדעתם לא באמת צריכים להיות מרכיב בשיר”.
“אני זוכר שהסברתי לשאר חברי הלהקה שכל התיעוד של הלחצים שלנו וההתעסקויות בחרדות ובסיוטים שלנו, מסיטים אותנו מהכיוון החיובי של הלהקה”, אמר גילמור מצדו בראיון ב־2006. “לאחר שגיבשנו ביחד את הקונספט שיהיה מקובל על כולם, זה התחיל לתפוס צורה. הדגש העיקרי שהיה ברור לכולנו – גם לרוג’ר (ווטרס) – הוא שאנחנו לא צריכים להשתמש יותר במסרים עקיפים ומשמעויות עקיפות, אלא להיות יותר ישירים, ברורים וספציפיים, וזה היה הקו המנחה העיקרי שלנו”.
כל חברי הלהקה השתתפו בהלחנה ובהפקה של האלבום החדש, כשווטרס, שכתב את כל המילים, הקליט את הסקיצות הראשונות באולפן קטן בביתו בלונדון. לצד יצירות חדשות, חלק מהשירים נלקחו מחומרים שהלהקה גנזה בעבר, למשל הפתיחה של הקטע Breath והמבנה הבסיסי של השיר Us And Them.
החזרות על השירים החדשים נערכו באולפן שהיה בבעלות הרולינג סטונס ובתיאטרון “ריינבו” בלונדון. ב־20 בינואר 1972 הלהקה הופיעה לראשונה עם השירים החדשים באולם הקונצרטים “דום” בברייטון תחת השם Eclipse, ומתחתיו הכיתוב: Dark Side Of The moon – A piece for assorted lunatics. לאורך שנת 72’ הופיעה הלהקה עם החומרים החדשים באנגליה, באירופה ובצפון אמריקה. מהופעה להופעה, הלהקה שדרגה ושכללה את השירים, שינתה את המקצבים וקטעים מהטקסטים וגיבשה את החומרים לקראת הקלטתם.
ב־31 במאי 1972 נכנסה הלהקה לאולפני “אבי רוד” המיתולוגיים והחלה להקליט את השירים, מלאכה ארוכה שנמשכה עד 9 בפברואר 1973. טכנאי הקול היה המוזיקאי הידוע אלן פרסונס. “זו הייתה תקופה מטורפת, גם הופענו וגם הקלטנו, עבדנו בערך 18 שעות ביום”, אמר מייסון בראיון ב־2001.
“הלחץ הזה השפיע על כולנו, אבל בעיקר על רוג’ר. המתח הזה העצים את החשיבות של האלבום עבור רוג’ר והשפיע גם על העבודה שלנו. זה היה רגע ייחודי בזמן. זה היה אלבום שכבש את רוח התקופה ודיבר לדור שלם בצורה שאף אלבום אחר לא דיבר”.
“העבודה באולפן הייתה תקופה נהדרת עבורנו, מבחינה יצירתית, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי במוזיקה”, אמר גילמור בעבר. “כולנו חיפשנו משהו חדש ומרגש, והתחושה של ניסויים והרפתקאות באמת באה לידי ביטוי באלבום. דחפנו את הגבולות של מוזיקת הרוק וגילינו דרכים חדשות לעבוד וליצור. הקונספט שחקרנו במהלך העבודה על האלבום רלוונטי כיום בדיוק כמו אז”.
“במהלך העבודה על האלבום באולפן חקרנו טריטוריות חדשות, הן מוזיקליות והן ליריות”, סיפר ווטרס. “רציתי ליצור אלבום שהוא יותר מסתם אסופת שירים. רציתי לספר סיפור, לחקור את הצד האפל של הטבע האנושי ולהצהיר הצהרות על העולם שבו אנחנו חיים. הנושאים באלבום נצחיים, ואני שמח שהשירים ממשיכים להדהד בכל העולם עד היום”.
“העבודה על האלבום הייתה נקודת מפנה עבורנו, זה סימן כיוון חדש במוזיקה שלנו ובגישה שלנו ליצירת אלבומים”, אמר רייט. “כל אחד מאיתנו הביא את הרעיונות וההשפעות שלו לשולחן, וזה מה שהפך את האלבום לכל כך מגוון ועשיר מבחינה מוזיקלית. זו הייתה חוויה מתגמלת ומאתגרת”.
ספייס רוק
האלבום עסק בסוגיות אנושיות כמו תאוות בצע, נורמות חברתיות משעבדות, מלחמה, דת ושיגעון. האלבום נפתח ב־Speak To Me, יצירה אינסטרומנטלית אוונגרדית שאת הקרדיט עליה קיבל מייסון, אולם לימים ווטרס טען שהוא הלחין את השיר ונתן את הקרדיט כ”מתנה” למייסון.
Breath מתאר אדם מבוגר שמדבר אל תינוק, מבקש ממנו להקדיש את חייו לעבודה; On The Run, יצירה אינסטרומנטלית נוספת, עוסקת בפחד של ווטרס מטיסות וממוות; Time עוסק במרוץ החיים ובזקנה; The Great Gig in The Sky עוסק בפחד ממוות ובדת; Money מתאר את חולשת האדם לכסף ואת התאווה להתעשר; Us And Them עוסק במאבק בין רצון האזרחים לשלטונם.
Any Color You Like היא יצירה אינסטרומנטלית העוסקת בחוסר הבחירה בחייו של אדם; Brain Damage עוסק בשיגעון (יש הטוענים כי נכתב בהשראת המוזיקאי סיד בארט, מייסד, גיטריסט וסולן הלהקה, שהתמכר לסמים והודח מהלהקה ב־68’); ו־Eclipse, השיר החותם את האלבום, מתייחס אף הוא לשיגעון.
מעבר להיות האלבום פורץ דרך מבחינת איכות הצליל וטכנולוגיית ההקלטה, הוא כלל אפקטים ייחודיים דוגמת פעימות לב, תקתוקי שעון, רשרושי קופות ומטבעות, צחוק משוגע, דיבורים, צרחות והליקופטר. כמו כן, הוא שילב בין שלל סגנונות כגון בלוז, רוק מתקדם ופסיכדלי, ג’אז, מוזיקה אלקטרונית, פופ ומוזיקה קלאסית.
“הרבה מהאפקטים באלבום נועדו לבטא את התחושה הפנימית שלנו ואת המתח שליווה אותנו כלהקה וכיחידים”, הסביר ווטרס בראיון בעבר. “היו אפקטים שהשתמשתי בהם כדי להעביר את החרדה שלי מלטוס והחשש שהמטוס יתרסק. רציתי שדרך האפקטים המאזינים יוכלו להרגיש מה שאני מרגיש”.
המעצבים הגרפיים סטורם ת’ורג’סון וג’ורג’ הארדי, מקבוצת אמני “היפנוסיס”, יצרו את עטיפת האלבום הבלתי נשכחת: מנסרה, שקרן אור עוברת דרכה - בצדה האחד היא לבנה ומייצגת את תחילת החיים, ובצדה השני היא מתפצלת לצבעי הקשת ומייצגת את כל הנתיבים וההשפעות של אדם בחייו.
ב־1 במרץ 1973 יצא לאור האלבום, שבמהרה נחל הצלחה מסחררת, הן מוזיקלית והן מסחרית, ונחשב לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בעולם, ובעיני רבים גם לאלבום הטוב ביותר של הלהקה. האלבום, שנמכר במעל 45 מיליון עותקים עד כה, מחזיק בשיא גינס של הישארות רציפה במצעד המכירות של מגזין “בילבורד” האמריקאי (741 שבועות רצופים). פרסונס זכה בפרס הגראמי על עבודתו על האלבום.
“זה היה האלבום הנכון בזמן הנכון”, אומר רוני ורטהיימר, עורך ומגיש מוזיקה בכאן 88. “כמו הרבה הצלחות גדולות בהיסטוריה, האלבום הזה בא בזמן המדויק. הרוק המתקדם, שהפך להיות מאוד פופולרי בשנים האלה, בא לידי ביטוי באלבום הזה באופן יותר אמנותי. אני קורא לתקופה הזו ‘כשהרוק נפרד מהרול’, ופתאום אפשר לעשות ברוק מה שעשו 15 שנה קודם לכן בג’אז, כשלקחו את המוזיקה ומתחו את הגבולות שלה.
זה לא מקרי שחברי פינק פלויד מציינים את האלבום Kind Of Blue של מיילס דייוויס כהשראה עבורם. כל הסביבה המוזיקלית של תחילת הסבנטיז, בעיקר באנגליה, הייתה מלאה בניסיונות כאלה, אז מבחינת פינק פלויד זה היה מקום שבו הם מצאו את האיזון של הלהקה. אחרי שבארט פרש והצטרף במקומו דייוויד גילמור, לקח להם כמה שנים טובות למצוא את האיזון ההרמוני והמוזיקלי של ההרכב החדש.
ב־Dark Side Of The Moon זה מגיע לשיא, גם מבחינת ההרמוניות המוזיקליות, גם מבחינת חלוקת התפקידים בין רוג’רס לגילמור בשירה וביצירה. בנוסף, מבחינה טכנולוגית האלבום הזה מלא בטכנולוגיות שלא היו קודם לכן: הם ניגנו בסינתיסייזרים שנחשבו אז לדבר החדש ביותר, הם הקליטו באולפני ‘אבי רוד’ בעזרת ציוד יותר חדשני ממה שהביטלס ניגנו בו כמה שנים קודם לכן.
העובדה שחברי הלהקה ניגנו את שירי האלבום בהופעות חיות במשך הרבה זמן – גם היא תרמה. גם העיסוק בנושא אוניברסלי כמו ירח, כמה שנים אחרי הנחיתה על הירח, היה משמעותי. קראו לכל הסגנון הזה ‘ספייס רוק’. כל האלמנטים התחברו בזמן והפכו את האלבום הזה לדבר הכי נכון לאותו הרגע”.
“יש שני אלמנטים שהפכו את האלבום הזה לאחד האלבומים החשובים בהיסטוריה”, טוען המוזיקאי שי זריהן, בסיסט להקת Echoes, להקת המחווה לפינק פלויד שתעלה ב־24 במרץ מופע מחווה לאלבום The Dark Side Of The Moon במסגרת “פסטיבל בשחור לבן 2023” בתיאטרון ירושלים.
“האלבום עוסק בחוויות אוניברסליות ועל־זמניות, נושאים שקשורים למוות ולקונפליקטים, מאבקים פנימיים ומאבקים בתוך החברה, תרבויות שונות. הטקסטים של האלבום הופכים אותו נצחי כי הם מתאימים לכל תקופה ותרבות. מבחינה מוזיקלית, זו הפעם הראשונה שהחלו להשתמש באפקטים קוליים, בדגימות, בשכבות של גיטרות וקלידים. יש שם מנעד רחב של כל העולמות המוזיקליים, שהגדיר מחדש את הרוק העולמי”.
כמו לנון ומקרטני
מלבד העובדה שהוא בישר על פריצתה המשמעותית של הלהקה באמריקה ובעולם, האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך גם יצר מתח ומאבקי אגו ביניהם. בעקבות הצלחתו חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת “קולומביה”, אשר כלל מקדמה של כמיליון דולר. בסך הכל הופיעה הלהקה 136 פעמים בסיבוב הופעות הקונספט של שירי האלבום בזמן אמת. ביוני 73’, במהלך הופעה בניו יורק, אירע אסון כשאחד מהצופים בהופעה נפל מקומה עליונה והרג את הצופה שעליו נפל.
“אפשר לחלק את פינק פלויד ללפני האלבום הזה ולאחרי האלבום הזה”, טוען זריהן. “התקופה המוקדמת של הלהקה הייתה עם סיד בארט כסולן ומנהיג. ב־72', כשחברי הלהקה התחילו להקליט את האלבום הזה, זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה, כלהקה, יצרה ותרמה ליצירה. האלבום הזה היה הפסגה הגבוהה ביותר של הלהקה ואחריו היא גם החלה להתפורר, מבחינת מערכת היחסים בין חברי הלהקה”.
ווטרס עזב את הלהקה בטונים צורמים בדצמבר 1985, והלהקה עצמה התפרקה סופית ב־2014. בשנים האחרונות נחשב ווטרס לאחד המחרימים הגדולים של ישראל ולמי שמתבטא נגדה בכלי התקשורת. בחודש האחרון הוא חשף כי הקליט מחדש את האלבום The Dark Side Of The Moon, וגרסה זו צפויה לראות אור במאי הקרוב. גילמור, שהפך במרוצת השנים ליריב מושבע של שותפו לשעבר ללהקה, צייץ בטוויטר בתגובה: “מגלומן. די עם השטויות שלך”.
“מעניין מה יהיה באלבום הזה, אבל קשה לי לחשוב על משהו שיכול להביא ביטוי חדש לאלבום הזה”, אומר ורטהיימר. “אני יותר ‘גילמוריסט’. לדעתי באלבום הזה הם היו מעין לנון ומקרטני”.
“אני עדיין מתרגש בכל פעם שאני שומע את האלבום, ובכל פעם מחדש אני שם לב לדברים אחרים”, אומר זריהן. “מלבד העובדה שאני מנגן 20 שנה את שירי האלבום, בכל פעם אפשר למצוא בו רבדים חדשים של סאונדים ושל ערוצים. זה אלבום מרגש ונצחי שלחלוטין עומד במבחן הזמן”.
“האלבום עדיין נחשב מופתי, עדיין צעירים מחפשים להשיג אותו ולשמוע אותו, למרות כל השינויים המוזיקליים שעברנו מאז”, מסכם ורטהיימר.
“אני חושב שאם פינק פלויד הייתה מוציאה היום את החומרים האלה, היא לא הייתה מקבלת קמצוץ מתשומת הלב שהיא קיבלה כשהאלבום יצא. אין שם חידושים מבחינה הרמונית ומלודית, המוזיקה פשוטה ופשטנית אפילו, אבל יחד עם זאת היא צבועה באווירה שמחברת את הפופ ואת הרוק לחוויה פילוסופית, אמנותית והרבה יותר עמוקה שהתאימה לתקופה ההיא. הדגל הזה ממשיך להתנוסס מעל האלבום עד היום”.