ההצגה "דניאל בעלי" מאת מייקל מקיוור ובבימויו של רום רזניק, שמוצגת בימים אילו באולם רפפורט הקטן בקומת הקרקע של תיאטרון הבימה, היא השילוב המושלם בין התיאטרון הרפרטוארי, לבין החדשנות בעולם התיאטרון. המחזה אמנם הגיח אלינו היישר מאוף ברודווי, אך שונה בתכלית מכל מה שאנחנו מכירים. דמיינו, זוג גברים הומואים: האחד סופר מצליח, השני אדריכל חסר תקנה. חיים באושר בעיר הגדולה ולא מפסיקים להתלונן על מה שלא צריך. אם כי עד פה זה נשמע כמו התחלה של קלישאה הוליוודית, תיאטרון המשולש הצליח להביא את הקסם הישראלי ואת הטמפרמנט הלהט"בי. לא מאמינים? המשיכו לקרוא.  

המחזה הלהט"בי המורכב משש תמונות ואפילוג, עוקב אחר דניאל (גיל וייס) ורוי (טל קלאי), זוג גברים מניו-יורק, שחיים ביחד כבר שבע שנים בבית מבוסס, עם קריירות משגשגות, אך חייהם עדיין לא שלמים. רוי, סופר שמסחר את אומנותו, אינו מאמין במוסד הנישואין ולא מעוניין להתחתן, טוען "אני אוהב להיות מסומן, אני אוהב להיות מיוחד העולם שכולו נורמלי" ומאמין חזק באהבה שאיננה תלויה בדבר או בדף נייר. קלאי, שזועק את מילותיו מעמקי נשמתו, נדמה כי לרגעים אומר את מה שכולנו חושבים ומתביישים לומר. מנגד, עומד דניאל אהוב ליבו שאיננו מצליח לשחרר את חלום החתונה והציפייה המתמדת למסמך הרשמי שיהפוך אותם לבעל ובעל. לטענתו "אם יש לנו את החופש להתחתן אז אנחנו צריכים להתחתן כמו כולם".

מוטיב החתונה עולה שוב בתמונה השנייה בה אנו פוגשים באימו של דניאל (גילת אנקורי). אישיות חסרת גבולות, אלמנה ערירית מלאה בביטחון עצמי שאיננו מפוקח. אנקורי, שבימת התיאטרון היא אולי חדר השינה השני שלה, הצליחה ליצור דמות שנויה במחלוקת המותאמת כמו כפפה ליד לקצב הלהט"בי. "לא ידעת שלסביות אוהבות עוף?", שולפת האם בגסות, אך יחד עם זאת בקבלה אמיצה של הקהילה. אימו של דניאל המגיעה הישר מלוס אנג'לס לביקור מולדת ומוציאה בשבוע ימים את ההרס שלה ללא מעצורים, זורעת את הביקורתיות שלה ומצליחה לעלות בדניאל את מכאובי העבר עד שנפשו השברירית לא עומדת בעומס הריגשי והמטענים צפים. בעקבות כך, אירוע דרמטי ובלתי צפוי פוקע את השניים ואילו מציאות חייהם מתהפכת לחלוטין עד שמערכת היחסים שלהם נמצאת בסכנה. 

המחזה "דניאל בעלי" שרוי בין שני תהומות נפרדים המתחילות בשמו של המחזה. שתי מילים פשוטות שלא עתידות למצוא את עצמן מחוברות, מסמלות את החלום הנגוז של דניאל להיקרא "בעלי" אל מול הקושי של רוי לוותר על עקרונותיו. התהום שנפער בין השניים מיוצג באותנטיות טהורה לאורך המחזה כולו. כבר בתמונה הראשונה בה ממארחים רוי ודניאל את הסוכן של רוי (ליאור זוהר) המתקשה להשלים עם הגיל שלו, והדייט המתחלף שלו גיא (נדב ארטשיק) שלא מאמין למראה עינו כאשר פוגש לראשונה ב"תקליט". שני הזוגות מציגים את פערי הגיל, המחשבות, תפיסות העולם שנוכחות במערכות יחסים והאתגרים שיש לעבור בדרך. 

רובד נוסף, בו התהומות נפגשים בשנית עולה בבחירת בבחירת התלבושות והתפאורה שעיצב רועי ואטורי. השחקנים לבושים לבן ועד לתפאורה הכוללת בתוכה רהיטים לבנים. הצבע הלבן מעלה את הפער בין החתונה המיוחלת לבין המוות שמשחק בהצגה שחקן ראשי. לצד זאת, ארבעת השחקנים המופלאים שמייצגים כל אחד ואחת זווית ונקודת מבט אחרת, מעניינת ומרתקת שהרטיטה את ליבי. 

מערכות היחסים שנרקמו לאורך ההצגה, משחקי המילים והביטויים הלהטב"ים שנטמעו אי שם בתוך המחזה, נורמלו בצורה יוצאת מן הכלל, כל זאת תוך שימוש במוזיקה מקורית של כנען לבקוביץ' שהתנגנה בדיוק מתכוונן עם השחקנים, האולם הקטן שאפשר למחזה ליצור בעצמו את העומק במילים, המתח בצלילים והדמעות שהתנגבו מעיני הקהל הפעור פה.