הבמאי נורמן עיסא חוזר להצלחה של “עבודה ערבית"

"אני מחכה לפגוש את האהבה הראשונה שלי, שתמיד מגיעה, והיא הקהל. שם אראה איך ההצגה מתקבלת", אומר השחקן נורמן עיסא לקראת עלייתה בסוף השבוע הקרוב בתיאטרון הבימה של ההצגה החדשה בכיכובו “השכנים מלמעלה", המבוססת על סרט ספרדי מצליח באותו שם מאת סאסק גאי (בתרגום של ארז דריגס).

בהצגה, בבימויו של נתן דטנר, מגלם עיסא את דמותו של אמיר הנשוי לדפנה (אסנת פישמן). “אנחנו זוג שחי את החיים הרגילים שלו, ולמעלה יש זוג שכל הזמן עושה סקס ומרעיש ורוצה לצרף אותנו לארוחת ערב", הוא מספר. "אמיר לא יודע איך לעכל את זה, מהסס ומתקשה לצאת מאזור הנוחות, ודפנה רוצה דווקא לחקור את הנושא של חילופי זוגות ומיניות פתוחה. הקהל יחווה יחד איתנו בפעם הראשונה את ההתנגשות בין עולמות שונים. זה גם קומי וגם עצוב באותו זמן כי כל אחד פוגש את הזוגיות והחיים שלו. זה מבחן לזוגיות של אמיר ודפנה".

מה אתה חושב באופן אישי על מיניות פתוחה וחילופי זוגות?
“אני חושב שכל אחד צריך לעשות את מה שבא לו. אני לא יכול להגיד למישהו לא לעשות משהו. אני לא עושה את זה כי אני לא מתחבר לזה, אבל זה עניין אישי שלי. אין לי בעיה עם מי שכן עושה את זה כל עוד טוב וכיף לו. זו מהות החופש. תעשה מה שאתה רוצה כל עוד אתה לא פוגע באחרים".

איך זה לעבוד עם נתן דטנר ואסנת פישמן?
“אני עובד עם דטנר שנים, ואני אוהב לעבוד איתו. הוא ביים אותי כבר בארבע הצגות וגם שיחקנו יחד, ואסנת היא הבת זוג שלי בתיאטרון כבר בכמה הפקות, כולל ב’לאופולד־שטאט’, אז נורא כיף לעבוד איתה. זה קאסט מדהים ומוכשר וכיף לי לעבוד איתו".

עדיין יש לך התרגשות לפני הצגה חדשה?
“כל הזמן. אני נכנס לחרדות כאלה, לא במובן של פחד שאהרוס הכל, אלא התרגשות של פרפרים בבטן כמו אהבה ראשונה. אתה מרגיש שאתה נכנס למקום קדוש ולא יודע מה יהיה. המפגש עם קהל בפעם הראשונה הוא לא מובן מאליו, בייחוד כשאתה נכנס להצגה שאתה לא יודע איך תתקבל ומה צפוי לך. אתה לא יודע איך הקהל יגיע, לא יודע איך הפרטנר שלך יתנהג. הכל מאוד ראשוני וקורה כאן ועכשיו, וזה משהו שתמיד מרגש. זו חרדה טובה. ברגע שאאבד את החרדה הטובה הזו – זה כבר לא יהיה טוב".

פחד ברחוב

עיסא (55) נולד וגדל בחיפה למשפחה ערבית נוצרית. לאורך הקריירה יצר, ביים ושיחק שלל תפקידים בתיאטראות השונים, בתוכניות טלוויזיה (“עבודה ערבית", “לה פמיליה") ובסרטי קולנוע ישראליים ובינלאומיים. הוא נשוי למחזאית היהודייה גדעונה רז. בשנת 2012 הם ייסדו את התיאטרון הרב־תרבותי לילדים ולנוער “אלמינא" ביפו. “עכשיו קיבלנו מקום חדש בנמל יפו ואנחנו ממשיכים את החזון שלנו של קיום משותף", הוא אומר. “זה תמיד התקבל בצורה אמביוולנטית, בתמיהה ובפליאה לגבי הרצון להציג רב־תרבותיות בתיאטרון, אבל אני תמיד שואל את האנשים שלא מבינים את הצורך הזה: ‘חבר’ה, איזה עתיד בא לנו? עתיד יפה או מלחמות?’. לכן אני בעד הקיום המשותף, לתת מקום לכל אחד, את העצמאות והחופש שלו. גם במובן התרבותי. חייבים לעשות את זה אחרת הפער יהיה יותר ויותר גדול כל הזמן. אנחנו מנסים לחבר תרבויות ביחד – ואנחנו מצליחים ונצליח עוד".

הוא עצמו אינו אוהב להשתמש במונח הנפוץ “דו־קיום". “המילה ‘דו’ אומרת שמדובר בשתי תרבויות, אבל אנחנו במדינה שיש בה הרבה יותר משתי תרבויות", הוא אומר. "אני תמיד אומר שישראל היא כמו גינה יפה, יש בה הרבה סוגים של פרחים וצריך להשקות את כולם כי אחרת יהיו קוצים פה ושם. הקיום המשותף של מה שאתה שותל זה לראות איך הטבע מתחיל לחבק את זה בעצמו, ואף אחד מהפרחים לא מפריע לשני".

אתה רואה את זה עכשיו במדינה?
“אני רואה את זה בגינה שלי, האישית וגם המשפחתית. לגבי הגינה התרבותית, חסר לנו לדעתי חינוך לכך וחסר לנו מנהיג".

במרץ האחרון, כשהתראיין לעיתון “הארץ", צוטט עיסא, בהתייחס למחאות נגד הרפורמה המשפטית, כמי שאמר ש"המחאה נראית כמו מלחמה פנימית של יהודים". כשאני מעמת אותו עכשיו עם האמירה ההיא, הוא משיב: “עשו מזה כותרת וזה גם מה שיהיה בראיון שלך: ייקחו משהו אחר ויעשו ממנו כותרת. אני לא יודע מה לומר לגבי המחאות. אני רואה שהמחאות ממשיכות, ואף אחד לא שם עליהן וזה קצת עצוב. מצד שני, טוב שהם ממשיכים את המחאות ולא מוותרים. מצד שלישי, אני אומר שעכשיו החברה הערבית צריכה לצאת באופן עצמאי להפגנות משלה כדי להפגין נגד האלימות והרציחות בחברה הערבית. אנשים באמת רוצים לחיות כאן בשלום ובשקט, והמשטרה לא עושה כלום, והשר איתמר בן גביר לא עושה כלום. כולם מדברים, וזה מעצבן אותי. מרגיז אותי לראות איך מתייחסים לחברה הערבית. אני מרגיש שזה נהיה יותר גרוע. אני מרגיש פחד ברחוב הערבי, פחד הולך וגובר. יש המון פרוטקשן. כבר לא מדובר על אנשים שיש להם חנות או משהו כזה. זה מתחיל להיות מפחיד וחבל שזה יידרדר יותר ויותר. אני לא מבין את המחשבה של הממשלה, למה היא לא עושה משהו עם זה מפני שזה יהיה יותר גרוע ויתפוצץ לכל מקום. צריך לשים פרויקטור שיודע לנהל את המערכה הזו ולא לשים אחד שלא יודע כלום, מלבה את כולם, מרים את כל האש ולא עושה כלום. צריך לבוא אחד שיודע לנהל את המלחמה הזאת כי זו מלחמה. כולי תקווה שיבוא מנהיג שיגיד: ‘בואו, חבר’ה, אני יודע איך לעשות את זה’, ולא רק ידבר".

אתה אופטימי?
“אני לא מאבד אף פעם אופטימיות כי זה חלק מהאופי שלי. אני לא מרים ידיים ומוותר. לא צריך לוותר אלא תמיד צריך לשאוף שיהיה יותר טוב, צריך לדאוג שיהיה יותר טוב ולהילחם שיהיה יותר טוב. אני לא מאלה שיושבים בשקט ומאמינים בלוותר".

עם זאת, אתה לרוב זהיר כשאתה מדבר על פוליטיקה.
“זה לא מדויק, אני נכנס איפה שאני רוצה. אנחנו נושמים וחיים פוליטיקה. מה זה פוליטיקה? אתה הולך למכולת ושומע פוליטיקה. זה לא משהו שאתה יכול להניח בצד ולא להתעסק איתו. זה משהו שקיים כל הזמן. אני לא אוהב להעליב אנשים, אבל פוליטיקה? זה חלק ממי שאנחנו".

בגובה העיניים

עיסא נצרב לנצח בתודעה הישראלית בתור אמג’ד עליאן, גיבור הסדרה הקומית זוכת הפרסים “עבודה ערבית", שעסקה ביחסי ערבים ויהודים בישראל. “הסדרה הזו, שירדה מהמסך לפני עשור, דיברה לאנשים בגובה העיניים ודאגה לגעת בכל מוצא ובכל חברה בדיוק במקומות שהם מכירים, זה סוד ההצלחה שלה. ראית אנשים שמתחברים לעניין של להכיר את האחר. אנחנו מונעים כל הזמן מפחד כי אנחנו לא מכירים את הצד השני, זה שחי מולנו, ולכן אנחנו מתרחקים ומפחדים. ‘עבודה ערבית’ באה ואמרה: תתקרב ותראה שאין ממה לפחד. והסדרה מאוד הצליחה לקרב. זה מדליק וגאוני בעיניי. יש בסדרה גם הומור, שזה צד משמעותי להעברת מסרים רציניים בצורה לא כואבת".

המצב במדינה מתקשר לעיסא להצגה “לאופולד־שטאט", שבה הוא משחק בימים אלה בתיאטרון הבימה. “אני מגלם את דמותו של הרמן, אוסטרי יהודי עשיר שמתחתן עם נוצרייה ומתנצר", הוא מספר. “המחזה מתאר את החיים שלהם באוסטריה עד עליית הנאצים. הדמות שאני מגלם חושבת שיש באוסטריה את הכל ולא צריך מדינת יהודים, ואז הוא רואה את המציאות מתנפצת לו בפרצוף. זה מאוד מזכיר לי את מה שקורה פה במדינה. במחזה גם מוצג מאבק של יהודי מול יהודי - זה שבעד ללכת אחרי התוכנית של הרצל מול אלה שחושבים שצריכים להישאר במקום הטוב והנוח בגולה. זה מאוד רלוונטי".

מה מיקומה של התרבות הערבית על המסך והבמה כיום?
"אני רואה שיש יותר ויותר תוכניות שמציגות את התרבות הערבית, אבל עדיין זה לא מספיק, כי זה עניין של חינוך. צריך להשקיע בחינוך, בתוכניות ובתרבות, וזה הדבר שיוציא אותנו מכל הפלונטר הזה".

הבנים שלך, ליר ושון, הלכו בעקבותיך לעולם המשחק. מה הטיפ שנתת להם?
“זה מקצוע לא הכי קל, אבל גם לא הכי קשה, אפשר להתמודד איתו. אני לא נותן להם טיפים, הם מספיק גדולים ואחראים לבחור את הדברים. הם מוכשרים ומצליחים, וכשאני רואה אותם מאושרים – אני מאושר. אין כמוני מאושר שהם בחרו במשהו שטוב להם ורוצים להמשיך עם זה. כולי אושר וגאווה".