המחזמר "שיקאגו" עלה בניו יורק ב-1975 והוא מציג שם מאז ועד היום. זהו אחד המחזות המוצלחים ביותר שידעה העיר. בשנת 2002 הוא עובד לסרט שגם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לאותה שנה. המחזמר מבוסס על הצגה מ-1926 שהופקה על בסיס ספר שתיאר את סיפורן של 2 נשים שעמדו למשפט על רצח בעיר שיקגו, כשההשראה לספר הייתה מאירועים אמיתיים. 

רוקסי הארט היא צעירה ששואפת להגיע לכוכבות אבל לפני שהיא מספיקה לטבול אצבע בביצת הבידור היא הורגת את המאהב שלה ונשלחת לכלא, בהמתנה למשפט. בכלא היא פוגשת את וולמה קלי, הכוכבת של שיקגו שנמצאת שם בנסיבות דומות. ביחד, אבל בנפרד, הן מתכננות למנף את הפרסום השלילי כדי להזניק את הקריירה שלהן מחדש. 

המחזמר עשה עליה ב-2004 על בימת האופרה הישראלית ובית לסין בכיכובן של מיה דגן וריטה. את הגרסה ההיא לא ראיתי, אבל היא היתה כל כך קרובה לסרט שיש סבירות שהיא ניסתה לחקות אותו יותר מאת המחזמר עצמו. ההפקה הנוכחית, של מרכז ענב, על גג גן העיר במרכז תל אביב, לא מנסה למשוך קהל בהתהדרות בשמות של כוכבים מקומיים אלא בזכות הכישרונות המופלאים שיש להם בארסנל הביתי שלהם.

יעל דובר בתפקיד רוקסי מתחילה חלש ולאט לאט משתלטת על הבמה ומצליחה לגנוב את הפוקוס מכולם. הגר אנגל (שהזכירה לנו את מיקי קם) בולטת ביכולות ריקוד ושירה ברמה של ברודוויי. נדיר אלדד, בתפקיד עורך הדין החלקלק בילי פלין, מביא איתו קול ענק ויכולות משחק שמצדיקות תפקיד ראשי בעתיד הקרוב. תום אנטופולסקי נכנסת לנעלים של קווין לטיפה ונותנת הופעה מלאה בכח משיכה והומור בתפקיד מאמא מורטון, מנהלת האגף בכלא. ערן לחמן, בתפקיד איימוס, הבעל המסכן של רוקסי, עם טיימיינג קומי נדיר. 

כל הקאסט נראה טוב, ויותר מזה – כולם נראים כאילו הם ממש נהנים להיות על הבמה. הספקטקל הזה שנקרא "שיקגו" מושך ומלהיב לא רק את הקהל אלא גם את השחקנים, וזה משפר את החוויה עבור הצופים. הכוראוגרפיה של שחר פרץ מחמיאה לקאסט, שעושה עבודה מאוד מרשימה לאורך ההצגה כולה, ללא יוצאים מהכלל. פרץ מודע לכך שהבמה במרכז ענב לא גדולה ולכן שולח את הרקדנים לנצל גם את המדרגות לצידי האולם ובכך מרחיב את החלל בו מתנהלת ההצגה והופך אותה לגדולה יותר.

הפחד היחיד שהיה לי לפני שההצגה התחילה היה לגבי התרגום לעברית. אני שמח לומר שהוא היה טוב מאוד ב-95 אחוז מהזמן, והצליח לדלג מעל חידודי לשון מהשפה האנגלית בלי קושי, אבל היה בור אחד שלמרבה הצער נפלנו לתוכו ברגע שהתחיל המופע. את השורה "וכל הג'ז הזה" המירו ל"תזרום עם זה". ברור הצורך לשים את המילים במבנה שיתאים לשירה, אבל בזמן ש"וכל הג'ז הזה" הוא כמו להגיד "ידה ידה ידה" למה שקדם לשלושת המילים האלה, "תזרום עם זה" נשפע נזפני ובא מנקודה של רצון להשפיע או להנחות את השומע, וזה חוטא למשמעות המקורית של השיר שפותח את המופע ואמור להכניס אותנו לאווירה שבה חטאים ונהנתנות הם דברים שלא צריך לשכנע אף אחד להיכנע להם.

המוזיקה בהצגה מנוגנת בלייב, למרות שלא רואים את הנגנים, והיו הרבה מקומות שהייתי משוכנע שמדובר בהקלטה ולא נגנים חיים. אם להאמין שהכל מנוגן שם – אני מוריד את הכובע ומנשנש אותו בהנאה, כי המוזיקה נשמעה ברמה גבוהה בצורה יוצאת דופן.

למרות התחושה שלמחזמר כזה מגיעה במה גדולה יותר, האנסמבל של תיאטרון ענב מצליח להביא את ברודוויי לתל אביב, ועוד בעברית. שעה ו-40 דקות של אסקפיזם עם סיפור שלמרות שהוא בן 100 שנה הוא עדין רלוונטי היום, ורמת ביצוע שתחסוך לכם טיסה לארצות הברית.